ספר השירה של עידית ברק: לזקק את יום החולין

עידית ברק היא משוררת אהובה מאוד, ובצדק. היא החלה לפרסם שירים בגיל מאוחר למדי, תחילה ברשתות החברתיות ולאחר מכן בשני ספרי שירה שפרסמה. כעת, בספר שיריה השלישי, "רואה אותי ציפור", היא ממשיכה לכתוב בקו ובקול השירי המזוהים איתה - שירה פשוטה, אישית וישירה, בשפה סיפורית ודיבורית, העוסקת בחיי היומיום.

מרבית שיריה קצרים ובכל אחד מהם מובא רעיון יחיד ושלם, שעל פי רוב מוביל ל"שורה תחתונה" המופיעה בסוף השיר, שתפקידה להדהד את הרעיון כולו.

כך למשל בשיר הדידקטי "כסף": "בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי אָמְרוּ / שֶׁצָּרִיךְ לִדְאֹג לְיוֹם סַגְרִיר. / אָמְרוּ שֶׁצָּרִיךְ לַחֲסֹךְ. / לִשְׁמֹר כֶּסֶף לָבָן לְיָמִים שְׁחֹרִים. // אָמַרְתִּי לָהֶם: הָעוֹלָם הִשְׁתַּנָּה. / אֵינְךָ יוֹדֵעַ מָה יִקְרֶה. / עַכְשָׁו הַזְּמַן לֵהָנוֹת / לִחְיוֹת כְּאִלּוּ אַתָּה עָשִׁיר. // אִישׁ לֹא עָנָה. / סַבָּא וְסַבְתָּא חָלוּ בְּאַלְצְהַיְמֶר / אִמָּא עָבְדָה קָשֶׁה וְאַבָּא מֵת צָעִיר".

כפי שאפשר לראות, ברק כמעט שאינה משתמשת בהרמזים ובקשרים בין־טקסטואליים, והשימוש שלה בלשון ציורית (דימויים ומטפורות) מועט ורזה. שיריה של ברק, ובהם גם השירים בספרה החדש, מזמינים את אהבת הקהל הרחב, שעל פי רוב אינו חובב שירה קלאסי. נוסח שירי פשוט וישיר זה מאפיין כמעט את כל שיריה של ברק: "...בְּנִי הַשֵּׁנִי וַאֲנִי / נוֹלַדְנוּ בְּנוֹבֶמְבֶּר בְּאוֹתוֹ תַּאֲרִיךְ. / מֵאָז אֲנִי וְהוּא גְּדֵלִים יַחַד / שָׁנָה אַחַר שָׁנָה. // בְּנוֹבֶמְבֶּר אָחִי מֵת. / כָּל הַשָּׁנָה אֲנִי מַמְתִּינָה לְנוֹבֶמְבֶּר / וּכְשֶׁהוּא מַגִּיעַ אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם לְהִתְאַבֵּל / אוֹ לַחְגֹּג".

הסכנה של שירה פשוטה היא להפוך לפשטנית, כפי שאכן קורה פעמים בודדות בשיריה. כך למשל כאשר היא משתמשת במטפורות שחוקות שהופכות את השיר מתמים לילדותי: "רָצִיתִי לִצְמֹחַ / בְּאוֹתָהּ גִּנָּה עִם כֻּלָּם / לְהוֹצִיא עָלֶה וְעוֹד עָלֶה / גִּבְעוֹל וְכוֹתֶרֶת / לִפְרֹחַ בַּצֶּבַע שֶׁלִּי", או "בְּבֵית הַסֵּפֶר, בַּהַפְסָקָה / נְהַר יְלָדִים שׁוֹעֵט מֵהַכִּתָּה // וְיַלְדָּה אַחַת יוֹשֶׁבֶת לְבַד / מַבִּיטָה מֵהַצַּד // כָּל הַלְּבַד שֶׁלָּהּ מְבַקֵּשׁ / לוּ רַק פַּעַם אַחַת / לִשְׂחוֹת בַּנָּהָר הַגּוֹעֵשׁ".

דבר דומה מתרחש כאשר החריזה, שברק משתמשת בה לפרקים, מצטרפת לשפה הדיבורית מאוד באופן שיוצר שירים שעלולים להישמע כמעט כסיפור ילדים. כך בחלק משיר שמתאר את סיפור נישואיה, גירושיה ונישואיה מחדש (!) לאותו אדם: "חָלְפוּ שָׁנִים. / חָשַׁבְתִּי עַל הַהֲרִיסוֹת. / אֲנִי רוֹצָה לְנַסּוֹת. / אוּלַי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן. / מִתְלַבֶּטֶת. / מַחֲלִיטָה שֶׁכֵּן".

באקלים הספרותי של ימינו, הניזון מהקהל ומהרשתות החברתיות לא פחות מאשר מהוצאות הספרים ומהאקדמיה, ישנם משוררים רבים כמו ברק, ששירתם פשוטה וקלה להבנה אך עם זאת אמיתית וכנה ועל כן רלוונטית ומרגשת את הקהל. את השירים של המשוררים מן הסוג הזה אפשר לשלוח לחבר או לחברה שעובר עליהם יום רע; אלו שירים שניתן ללמד בבתי הספר והתלמידים יבינו אותם בנקל ויתחברו אליהם; שירים שאפשר לקרוא באירועים משפחתיים, ושירים שמי שייתקל בהם בשיטוט מקרי בפייסבוק או באינסטגרם, יתעכב עליהם לרגע קט, יתעצב או יחייך וימשיך הלאה כשהם מלווים אותו לזמן מה.

בספר זה, המדלג בין תקופות שונות בחיי המשוררת, ישנם שירים רבים המוקדשים למות האב בגיל צעיר, ואחרים למותם בטרם עת של אחיה ואחותה. כך למשל בשיר "יחידה": "בְּכָל פַּעַם / שֶׁאוֹמְרִים / אֶת הַמִּלִּים / אָחִי / אוֹ אֲחוֹתִי / אֵינְאָחִי וְאֵינְאֲחוֹתִי / דּוֹקְרִים / אוֹתִי / מַזְכִּירִים לִי / אֶת יְחִידוּתִי". הפסיחות הרבות והתחדישים הלשוניים בנוסח אבידן או ויזלטיר אינם מערפלים את פשטות השיר, שמסביר את עצמו מבלי צורך בפירושים. בדיוק בשל כך עומד לו כוחו לגעת בקורא.

ספרה של ברק אינו צפוי לחדור את גבולותיו המבוצרים של המחקר הספרותי־אקדמי. אמנם אין זו שירה נשגבת, אך שירי היומיום הפשוטים זוכים בצדק לאהדה ציבורית ואפשר בהחלט לזקוף לזכותם את יכולתם לרגש ולהשפיע על קוראיהם, ובעיקר, את אהבת השירה שהם מעוררים בקהל קוראיהם הנאמן.

עידית ברק / רואה אותי ציפור, עורכת: דיתי רונן הוצאת פרדס, 65 עמ'