"מלחמה וטרפנטין" נולדה ממתנה בלתי צפויה ואולי בלתי רצויה. באחד הימים סטפן הרטמנס, סופר פלמי מוערך, קיבל מסבו, אורבה מרטין, צרור מחברות מסודר להפליא - זיכרונות על ילדותו ועל שירותו כחייל ב"מלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר אחר כך הסב נפרד מן העולם, והמחברות שנשארו לנכד שאבו אותו, בלי שרצה, אל מסע גילוי ארוך בדרך למרתפי זיכרון אישיים ומשפחתיים, שבהם נעול עבר מזעזע וחיוני להבנת ההווה.
אינני בטוח שכל אחד היה באמת רוצה לחשוף כך, בלי מסיכות, ריטוש והתייפייפות, כמעט במערומים, את קרובי משפחתו האהובים. כנראה גם הרטמנס לא רצה בהתחלה ונמנע מן הקריאה במחברות ככל שיכול, ובכל זאת, המתנה היתה חזקה ממנו. מהקריאה הזאת נוצר רומן כלאיים, מין שילוב מוזר של דברים שקרו בחיי אורבה הצעיר ושל זיכרון הסב, גבר זקן בחליפה הדורה בצבע כחול־חצות, כפי שהשתמר אצל הנכד.
את בד הסיפור הרטמנס אורג מחומרי גלם קשים - נסיבות העוני של סבו כילד קטן וזוועות מלחמת העולם הראשונה, שבה הסב לחם בשוחות. אף שאלה אינם מסוג הדברים הקלים לקריאה, חוויית הצלילה אל העולם של "מלחמה וטרפנטין" דווקא נעימה. זהו רומן עשיר ומעשיר, מסע פיוטי ומרעיד קרביים אל אירופה של לפני מאה שנה, השונה כל כך מן התמונה האידילית שמשתקפת בתודעה שלנו עכשיו. הרטמנס מוליך את עצמו ואת הקורא על פני גשר שיומני הסב מתחו בין היום לאתמול הרחוק, ובניגוד למצופה ההליכה אחורה - בזמן ובמציאות - מטלטלת, מבליעה, מבלבלת ומאכלת, אך יחד עם זאת גם מפייסת.
רומנים רבים נכתבו על המלחמה שסימנה את סוף עידן התמימות, ועל מיליוני אנשים שמילאו את שדות הקטל האינסופיים שלה, אחוזי פחד, קבס או אדישות. בדומה למתעדים הגדולים האחרים, אורבה מרטין היה שם, ותוקף התיאורים שלו, המקמצים ברגשנות, נגזר ממעמד העד המשתתף.
כאשר הוא, או ליתר דיוק הרטמנס מפיו, נזכר כיצד האדמה רעדה וניתזה בזמן ההפגזה, כיצד עצים נפלו בחריקות לקרקע, כיצד עורבים ניקרו בבטנים מרוטשות של פגרי סוסים נפוחים, כיצד צרחות הפצועים פילחו את השוחות - דווקא הטון היומיומי של הדברים הולם בקורא. "זהו משפט אל שהוא נטול אל: גורלנו נחרץ בדין שרירותי שבו התנועה הפשוטה ביותר עלולה לעלות לך בחייך", מספר אורבה, ואף שלא היינו שם עימו, בין ערימות ציוד מרקיב בחפירות ספוגות מים, נדמה שההשלמה עם המוות שיכול לבוא בכל רגע ננעצת במוחו של קורא, בלי שיוכל להוציא אותה עוד ימים רבים. חוץ מן המוות רק חולדות שולטות ביומיום של עולם החפירות, ללא עוררין: "הן בכל מקום, אנחנו חיים עם הציוצים הצורמניים שלהן, הן מתרוצצות בין רגלינו, מכרסמות כל דבר, רופף או קשור, הן מסריחות ומזדווגות, ממליטות ומשגשגות, אוכלות את הביסקוויטים שלנו ומכרסמות את החיילים המתים, הולכות לך על הפנים בלילה, ואם אתה הורג אחת מופיעות חמש תחתיה". לפעמים החיילים צולים אותן, אבל אפילו בשרן בוצי, דביק ודוחה.
כמו המוני עמיתיו לשוחות הסחי והמוות, אורבה הצעיר נזרק אל תופת המלחמה מחיי אזרחות עניים אך שלווים. אביו היה צייר כנסיות, ובעקבותיו אורבה נמשך לאמנות הציור ונשבה בקסמיה. מבטו על העולם תמיד היה מבט של אמן, ושנות המלחמה והסבל לא שינו זאת. אולי אפילו להפך: רק הוא היה מסוגל להבחין בגוני השמים, כאשר שכב עם חייליו ביער קפוא בלי אוכל ומים, מוקפים בידי האויב ונורים כמו חיות במטווח. רק עין אמן רגישה וחומלת מוצאת נופך פיוטי בכל מצב, קשה ומזעזע ככל שיהיה, ומצבים שכאלה לא חסרו לבני דורו של אורבה.
הפואטיקה המיוחדת של הרומן עולה לשיאה כאשר הרטמנס מתעמק באהבה הגדולה של סבו, הציור. אורבה בעיקר הכין רפליקות של עבודות מפורסמות פרי ידיהם של אמנים הולנדים ופלמים גדולים, והסופר מוקסם מהן לא פחות מסבו. הוא מסוגל לספר על הציורים האלה בפירוט מדוקדק של חוקר אמנות, להתמקד בגוונים ובגוני גוונים, להבחין בכל זיק של תנועה, בכל קפל בבגד או הבעת פנים רגעית של מי מהדמויות, אולם באופן מפליא הירידה לפרטים הקטנים אינה מעיקה. הכישרון הספרותי של הרטמנס מאפשר לקורא לצלוח שני עמודים על ציור מרטינוס הקדוש מאת אנתוני ואן דייק בנשימה אחת, ואפילו להתאהב בו. דרך התשוקה לציור נחשף הדמיון בין הסב לנכד, צף קשר הדורות שרבים מעדיפים להתעלם ממנו, או פשוט אינם מבחינים בו מבעד למעטה של תמורות שעברו על העולם במאה השנים אחרונות - ושינו אותו לכאורה ללא היכר, אך לא נגעו במרכיבים הבסיסיים של הנפש הכמהה ליופי.
מסע החיפוש של הרטמנס אחרי מסתורי נפשו של סבו אינו מצטמצם לאירועי המלחמה, אף שזו מטבע הדברים תופסת בו מקום מרכזי, כמו האמנות. הוא נוסע בעקבות הסב לאנגליה, שבה אושפז אורבה בעקבות פציעה; לאיטליה, שממנה הביא הסב בשנותיו המאוחרות אבן מצוירת, מזכרת תיירים רגילה למראה שאף היא נוצרת סיפור; ולגנט, לאנדרטה של טייס, מושא ההערצה של אורבה הנער. אולם, עיקר הגילוי אינו גיאוגרפי ואינו מצריך נסיעה. הוא מתחולל עמוק בפנים, בתווך בין זיכרון חפצי־מוחשי לבין תודעה שאינה כבולה לפריט או לחפץ.
הרטמנס מדמיין את העידן שגיבוריו חיו בו, וספק מחיה־מדמיין גם אותם, שורה ארוכה של דודים ודודות עולים מתהום הנשייה, קורמים עור וגידים, חוזרים אל כורסה אהובה, מקל הליכה או מקטרת. הוא קורא שוב ושוב את הזיכרונות, ואלה משתלבים בחייו שלו, משלימים אותם עד כי קשה להבחין בין עולם מדומיין המועלה מן האוב למציאות. או שמא אין זה דמיון כלל, כי אם זיכרון העבר ממשי לא פחות מההווה, וביחד הם יוצרים את העתיד של כל אחד מאיתנו. הלוואי שכל סב היה משאיר אחריו צרור מחברות.
סטפן הרטמנס / מלחמה וטרפנטין;
מפלמית: אירית באומן, מודן, 303 עמ'
