פתאום התפללתי נורא

ישנם כמה סוגים של ספרי ביכורים. אחדים מהם הם "ספרי בוסר", אך ישנם ספרי ביכורים שהבשילו זמן רב אצל מחברם, עד שבעת פרסומם הם כבר שלמים ומפותחים. כזה הוא ספרו של המשורר ואיש הספרות הירושלמי דעאל רודריגז גארסיה, יליד 1986: ספר ביכורים בשל מאוד. כמעט בשל מדי.

גילופין הוא ספר מגוון עם שירי אהבה, שירי תפילה, שירים שנוגעים בעומק הנפש ואפילו מחזור על העיר ירושלים ומחזור מקביל העוסק בתל אביב. אף על פי כן, שפתו של הספר אחידה ויוצרת אטמוספירה שמייחדת את השירה. הקול של רודריגז גארסיה ברור ומובהק, שפתו הדתית הייחודית שזורה בארמזים לטקסטים יהודיים ולמסורת הקבלית, אך גם יודעת לגעת בסתרי הנפש, בהווה הישראלי ובקושי הטמון בחיים.

תנועה זו, בין השפה הדתית־קבלית לשפה הנפשית־פסיכולוגית מתגלמת כבר בכותרת הספר: "גילופין" – מצד אחד, שכרות, שפל אנושי, ומצד אחר ביטוי קבלי המתאר את פעולות האל בעולם העליון. כך גם בשני האפיגרפים לספר: הראשון בארמית מספר הזוהר והשני פשוט, עדין ועברי, מאת המשורר: "שִׂים אֶת לִבְּךָ עַל הַמִּלִּים / שֶׁאִם יִפְּלוּ הַמִּלִּים / יִשָּׁבֵר הַלֵּב".

לשפה השירית המובחנת והמובהקת של הספר ישנם יתרונות וחסרונות. לעיתים היא יוצרת תפילות עכשוויות יפהפיות: "עֲנֵנִי הָעוֹנֶה בְּעֵט קְסָמִים / עֲנֵנִי מִתּוֹךְ הַשִּׁרְבּוּטִים [...] עֲנֵנִי בַּגְּרָפוֹלוֹגְיָה שֶׁלִּי שֶׁאָבִין / כְּתַב פְּלָאִים שֶׁל אֶחָד מֵאֶלֶף, / שֶׁל פַּעַם בְּשִׁבְעִים שָׁנִים. [...] עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת הַפַּעַם. בֶּאֱמֶת. עֲנֵנִי אֱלֹהֵי הַפַּחַד הַמַּמְאִיר [...] עֲנֵנִי מִתּוֹךְ נֹגַהּ הַיָּגוֹן. / עֲנֵנִי עֲדַיִן, / עֲנֵנִי בְּכָל הַיָּדַיִם, / עֲנֵנִי רֹקַע הַיֵּאוּשׁ / בַּחֲצִי הַצָּהֳרַיִם", או "יְהִי רָצוֹן תָּמִיר וְיָפֶה / יְהִי רָצוֹן / שֶׁאֶבְכֶּה הַרְבֵּה".

יחד עם זאת, כמשוררים אחרים הנטועים בשפה הדתית והמיסטית, גם שירתו של רודריגז גארסיה עלולה לסבול מאחת משתי רעות: התחכמות יתר במשחק הארמזים, וחידתיות בלתי מובנת בעליל. על פי רוב, שירי הספר נמנעים משתי האחיות החורגות של השירה האמונית, אך לא כך הדבר בכל המקרים.

הספר סובל לעיתים גם מחידתיות יתר, שבה הצליליות, הארמזים, השפה הדתית ומרקם המילים מאפילים לחלוטין על המשמעות שנותרת חידתית, נסתרת ובלתי פתורה. כך למשל בשורות כמו "בֶּטֶן רַכָּה כְּבֶכִי, / רֵיקָה כְּאֹרֶךְ הַנְּפִילָה. / קְלוּשָׁה כְּמוֹ אֵד תְּפִלָּה / בָּאָה בְּלֵילוֹת הָאַיָּלָה, / בָּאָה בֶּהָרִים הַמְּרַצְּדִים בַּנֶּשֶׁף, / שָׂם פִּי הַכּוֹכָבִים כִּבְאֵרוֹת / בְּמֶרְחָק צָלוּל / מִצְּמַא הַצִּפּוֹרִים". חוויית הקריאה בשירים אלו מזכירה קריאה בספר הזוהר, שציטוטים רבים ממנו פותחים את שערי הספר.

שנית, ניתן למצוא בספר גם התחכמות יתר: "מַעַיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה / אֱמוּנָתְךָ", בפסיחה פשטנית, או "אֵין לִי מִי שֶׁיָּעוּג עוּגָה וְיַעֲמֹד בְּתוֹכִי", בפרפרזה סתמית על סיפור חוני המעגל. שיא התופעה נמצא באחד משירי הפרידה שבספר, הרותם את סיפור ההוצאה להורג של ר' עקיבא שקרא קריאת שמע בעת שעינו אותו וסרקו את בשרו במסרקות ברזל. המשורר הופך את הסיפור לקינה – עמוסה בפאתוס ומשחקי מילים – על הזוגיות שאבדה: "קָם בַּבֹּקֶר / מַבִּיט בַּמַּרְאָה. מִסְתָּרֵק / בְּמַסְרֵקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל. / שׁוּב קוֹרֵא אֶת שְׁמָהּ, / שׁוּב מִתְגַּעְגֵּעַ בִּשְׁנַיִם / וּמִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת / בְּאֶחָד. // עַד שֶׁיּוֹצֵת נִשְׁמָתִי".

על אף שתי ההערות דלעיל, מרבית שירי הספר מצליחים, לפחות בחלקם, להעניק שירה שנתמכת בשפה הדתית ולא מסונוורת על ידיה. שירה זו כתובה בקול צלול ומולידה שורות שיר נפלאות כגון: "פִּתְאוֹם הִתְפַּלַּלְתִּי נוֹרָא. / בַּמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת בְּתוֹךְ יָם שֶׁל חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה. / וְהַקּוֹל הָאַחֵר עָנָה בִּי / אֲבָל בְּגִילְךָ כְּבָר לֹא מַאֲמִינִים בֶּאֱלֹהִים. / בְּגִילְךָ זֶה כְּבָר אֱלֹהִים וִינְטֶג' / יָשָׁן וְדָהוּי בְּקֶסֶם רַב, / מְנִיחִים אוֹתוֹ בְּפִנַּת הַחֶדֶר וּמַעֲמִידִים פָּנִים / שֶׁהוּא שִׁמּוּשִׁי".

והערה קטנה להוצאת "פרדס". גילופין הוא אחד מספרי השירה היפים לעין שיצאו לאחרונה: העיצוב, השערים, והכריכה שעליה ציור עדין של פאול קלה. עם זאת, הגופן הזעיר של השירים גורם למאמץ רב; חבל שמעשה קריאת השירה ידרוש ממי שמתקשה בקריאה גם מלאכת פענוח גרפית.

גילופין / דעאל רודריגז גארסיה; פרדס, 93 עמ'