איריס ארגמן מייחסת לספרות עוצמה מאגית כמעט. "למי יש כוח להישאר מחוברת כל הזמן רק למציאות?", היא שואלת במהלך שיחתנו. "ספרות היא מקפצה לעולמות אחרים. היא מכריחה אותי לצאת מעצמי גם כקוראת וגם ככותבת, וכשאני פוגשת אדם שאינו קורא אני לא יכולה שלא לחשוב איזה עושר הוא מפסיד, כמה עולמות לא יוצא לו להכיר".

ארגמן, בת 54, היא סופרת ילדים, מורה, מנחת סדנאות ואוצרת אמנות. לאחרונה היא זכתה בפרס "סאסא סטון לספרות ילדים", על ספרה "חדר הפלאות של סבתא מאשה" (מכללת לוינסקי לחינוך), יחד עם מאיירת הספר, יעל אלברט. זאת השנה הראשונה שמוענק פרס זה. הארגון, שנוסד על ידי פיליפ ז"ל והילדה סטון, מקדם את תחום החינוך לילדים מאושפזים בכ־40 בתי חולים ברחבי הארץ זה עשור. הטקס ייערך ביום חמישי הקרוב במרכז יצחק רבין, המוזיאון הישראלי בתל אביב.

"חדר הפלאות של סבתא מאשה" מתאר מערכת יחסים בין נכדה וסבתהּ הכותבת שירה ביידיש, שנשמעת לילדה הקטנה כשפת סתרים. במהלך הסיפור הנכדה זוכה להצצה אל תוך עולמה הרוחני של הסבתא, ונחשפת לתרבות שממנה הגיעה.

השנה גם ראה אור ספרה לילדים, "אמיליה והכובע" (הוצאת כנפיים וכתר, באיוריו של אביאל בסיל). שם הגיבורה היא ילדה שמוצאת ברחוב כובע אדום מהודר, שמעורר בה מייד דמיונות ויצירתיות כמעט חסרת גבולות. זהו ספרה ה־15 של ארגמן.

קדמו לו, בין השאר, "הדובי של פרד" (הקיבוץ המאוחד), המספר את סיפורו של ניצול שואה מנקודת מבטו של הדובי שלו; רב־המכר "בכיסים של גילי"; וסדרת "המכשפה רוזלינדה" (ראו אור בהוצאת מטר), שהגיבורה שלה היא מכשפה בודדה במיוחד שיושבת על עץ ומייחלת שמישהו יכתוב לה מכתב. ארגמן מודה שאין כמעט רגע שבו לא מתבשל בתוכה רעיון סיפורי נוסף, אף שבילדותה היא כלל לא התכוונה להיות סופרת.

"אני חיה קצת בעבר"

היא נולדה וגדלה באשדוד, שירתה בצה"ל כמדריכת כושר קרבי, למדה תואר ראשון ושני בספרות והשלימה לימודי אוצרוּת. כיום היא עומדת בראש תחום ספרות הילדים בקרן "קרב", מלמדת ספרות בתיכון "בליך" ברמת גן ומקדישה שעות רבות למפגשים עם קוראים ולסדנאות לילדים, מתוך שכנוע "מיסיונרי" ממש (כהגדרתה) שחיים ללא ספרים אינם חיים שלמים.

"מרגע שידעתי לכתוב כתבתי יום־יום, באינסוף יומנים. אחת המרצות שלי, מירי ברוך, גילתה לי את העולם המופלא של ספרות הילדים, וזה הוביל אותי להתמקד בתחום בתואר השני, להקים תוכנית כזו בקרן 'קרב' ולכתוב... כתבתי הרבה למגירה, ומעניין שהתחלתי לפרסם רק כשהתגרשתי".

הגיבורות שלך מאופיינות כיצירתיות מאוד ובעלות סבלנות רבה. הן תופרות, רוקמות, מעצבות. המסכים למיניהם לא מעניינים אותן.

"אני כולי נוסטלגית וחיה קצת בעבר. לפעמים אני אפילו הולכת למקום ורואה את מה שהיה בו בעבר, במקום לחיות את ההווה. יש לי תסכול שהולך איתי לאורך השנים: אמא שלי תמיד היתה מאוד יצירתית - תופרת, רוקמת וסורגת - ואני תמיד הייתי ילדה עם ידיים עקומות ובלי סבלנות בכלל. אמא שלי היתה מלמדת אותי. נורא אהבתי להסתכל עליה עובדת, אבל דברים היו יוצאים לי עקום ממש, אז אני נותנת את היכולות הללו לילדים הגיבורים בסיפורים שלי".

ארגמן מתארת את תהליך הכתיבה שלה כ"מין אובססיה פנימית" שאינה מרפה ממנה. "'אמיליה והכובע' נולד כי ראיתי ברחוב כובע אדום והוא לא הרפה ממני", היא נזכרת. "התחלתי לכתוב, והכובע השתלט גם על הילדה בסיפור שהיתה חייבת לעשות איתו משהו יוצא דופן. עכשיו אנשים שולחים לי כובעים אדומים שהם מוצאים, ומספרים לי סיפורים משלהם שקשורים לכובעים ולנשים שחבשו אותם".

להביט בשפה מבחוץ

לכתיבת "חדר הפלאות של סבתא מאשה" קדם תחקיר ממושך. ארגמן חיפשה סיפור אישי שבאמצעותו תוכל לספר את סיפורה של התרבות היידית ההולכת ונעלמת, ומצאה אותו רק כשנתקלה במקרה בנכדתה של המשוררת מאשה שטוקר־פאיוק, ילידת 1913, שחייתה וכתבה בארץ בעשרים השנים האחרונות לחייה, אך נשכחה לגמרי, אף שיצרה רבות. שטוקר־פאיוק היתה ההשראה, אבל הסיפור כולו בדיוני, גם משום שלארגמן לא היה עניין לכתוב ביוגרפיה והיא העדיפה, כתמיד, להיסחף בדמיונות, וגם משום שבפועל משפחתה של המשוררת לא שמרה חפצים, מכתבים או תמונות.

"הסבים שלי הגיעו ממרוקו", אומרת ארגמן. "כך שהיידיש היתה לי זרה לגמרי, כמו משהו מהחלל החיצון, ולכן התחלת הכתיבה היתה קשה לי מאוד. היה לי חשוב לכתוב אחרית דבר ולהסביר שהשפה הזו לא שלי, שאני מביטה בה מבחוץ ומתחברת אליה מהמקום הפרטי שלי, כאילו היידיש היא מרוקאית. בעצם כתבתי על סבתא מאשה את הספר שהייתי רוצה לכתוב על אמא שלי ועל סבתא שלי".
מתי תכתבי סיפור כזה על סבתא מרוקאית?

"זו השאלה הכי קשה שיכולת לשאול אותי. בעבר הייתי פעילה מאוד בקבוצה של סופרים יוצאי עדות מזרח וכתבתי כל מיני יצירות קצרות, אבל לא יותר מזה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך להכיר את השושלת שלו כי אנחנו לא לבד בעולם. אנחנו קשורים לאיזו רשת גדולה שמסתעפת, ואסור לנו למחוק את המקורות שמהם באנו. אני מצטערת שלא אספתי מספיק סיפורים מהסבתות שלי, גם להן היתה שפת סתרים כזו שלא הבנתי.

"אמא שלי אוהבת לספר סיפורים על הילדוּת האבודה שלה במרוקו. כל הסיפורים שלה נשמעים כמו אגדות. כולנו מתגלגלים מצחוק, והיא נשבעת שהכל אמיתי. לסיפורים יש המון כוח בתוך משפחה. הם מלכדים ומעצימים, אבל גם שולחים אותנו לעבר כדי שנוכל ללכת קדימה. אני רואה באיזה צמא הילדים שלי מקשיבים לסיפורים האלה".

ואת לא גונבת משם עלילות לספרים שלך?

"התחלתי הרבה פעמים לכתוב על העלייה של אימא שלי ארצה, איך גנבו לה את המזוודה באונייה והיא הגיעה בלי כלום. אני מתה לכתוב את זה, אבל משהו עוצר אותי ואני לא יודעת למה. עכשיו שאנחנו מדברות על זה, ברור לי שזה צריך לקרות עוד בחייה של אמי, וברור לי שבמקרה שלה יהיה לי קשה יותר להפריד בין דמיון למציאות. יהיה לי קשה להיות הסופרת ולא 'הבת של אמא שלי', אבל זה הכרחי כי אין לי עניין לכתוב 'ויקיפדיות ספרותיות', אלא רק להשתמש בגרעין אמיתי כדי ליצור ממנו סיפור חדש".

את חושבת שספרות מצליחה להתחרות בכל הגירויים האחרים בעולם הילדים?

"האחריות להכיר לילדים את הספרות היא בידי ההורים. אם יש ספרים בבית ולא רק טלוויזיה שדולקת, תהיה לילד גישה לטקסט. לילדים שלי קראתי סיפורים עד גיל 18. אנשים חושבים שזה טרלול, אבל זו היתה הנאה גדולה שלנו. אף אחד משלושת ילדיי לא נזקק לעזרה בקריאה, אבל הם נורא נהנו מזה. קראתי להם את 'אנטיגונה', אחר כך הלכנו להצגה ב'הקאמרי' ועשינו מזה עניין שלם. כשהורה או מורה מגלה עניין ואוהב טקסט, הוא מצליח להעביר את זה לילדים, ואז וואו - אילו ניצוצות יכולים לצאת. ספרים, שבתוכם ילדים יכולים ללכת לאיבוד או להפך, למצוא את עצמם, נותנים להם חוזק ועוצמה בלתי רגילים".