ההייקו שלנו

בספרו "קוד" המשורר והמתכנת ערן הדס כתב תוכנה, שחיפשה בחמשת חומשי התורה מילים המסתדרות על פי אותו סדר הברתי־צורני; ה"הייקו" המקראי המפורסם ביותר שמצא הוא: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל / ה' אֱלֹקֵינוּ / ה' אֶחָד".

ההגדרה הטכנית של שירת ההייקו - שלוש שורות שיר, הראשונה והשלישית בנות חמש הברות והאמצעית בת שבע הברות - מפספסת את מה שעומד ביסוד הסוגה השירית היפנית. היא זו שגם הציבה את ההייקו כמושא אפשרי ללעג ולקלס, כסוגה "עצלנית" שקל לכתוב בה. "שמע ישראל" אינו הייקו, ממש כפי שהמשפט: "חביתת ירק / כיכר לחם מחמצת / והפוך קטן" אינו שיר הייקו. השיר הקצר נועד כדי לתאר התבוננות ברגע אחד מיוחד (Haiku Moment), באופן אובייקטיבי ועירום ככל שניתן: ללא דיווח על רגשות הדובר וללא דימויים או מטאפורות. פעמים רבות ההייקו נולד בעקבות התבוננות בטבע, וכולל בתוכו התייחסויות רבות לעונות השנה, לחיות ולצמחייה. הרגע המיוחד, הנמסר בקיצור נמרץ לקורא, אמור להדהד בתודעתו.

בעשורים האחרונים ההייקו הגיע לישראל, בעיקר בזכות שני חוקרים ומתרגמים של תרבות וספרות יפן - יואל הופמן ויעקב רז. סביב רז התפתחה בשנים האחרונות קבוצה בשם "ירח חסר". הספר "גשם שיורד לאט יותר", שראה אור לאחרונה, הוא ספר ההייקו השני של המשורר אלכס בן־ארי, חבר הקבוצה. שיריו מציגים התבוננות עדינה ומפוכחת בעולם ופועלים כגרעין שיר שנובט בתודעת הקורא. ההייקו שהעניק לספר את כותרתו הוא "מִתַּחַת לָעֵצִים / גֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד / לְאַט יוֹתֵר". ייתכן שהתופעה הטבעית המתוארת בשיר מוכרת לקורא, אך השיר מעורר מחשבה שגם הטפטוף שמתחת לעץ הוא גשם בפני עצמו.

שירי ההייקו של בן־ארי אינם עוסקים בטבע לבדו, אלא גם בקשר שבינו לבין האנושי, המלאכותי והמתועש. כך, למשל, בשיר: "גָּבוֹהַּ / כִּמְעַט כְּמוֹ מִגְדַּל הַמִּשְׂרָדִים / הַיָּרֵחַ". על אף הטון האובייקטיבי של השיר, ניתן להבחין בניחוח דק של אירוניה, שלמעשה מקטינה את המגדל. אותו גוון אירוני נמצא גם בשירים נוספים, ובהם: "מִגְרַשׁ חֲנָיָה - / בֵּין מְכוֹנִיּוֹת אֲפֹרוֹת / מְכוֹנִיתִי הָאֲפֹרָה". שירים אלה מתחברים לתחריטים של דפנה שרתיאל, המעטרים את הספר ומציגים מעין "טבע עירוני דומם" בעל איכות של "רגע הייקו".

ספר שני מבית "ירח חסר" הוא "לעת עתה", מבחר שירי הייקו והייבון מהשנה האחרונה (הייבון - סוגה יפנית שבה הרהור בפרוזה המלווה בשיר הייקו שמתכתב עם הטקסט). הספר, בעריכת ליאת קפלן, כולל שירים של כ־30 משוררים, ומעיד על התבססות ההייקו והתפתחותו בישראל.

השירים באנתולוגיה מגוונים באופיים ובנושאיהם. חלקם מסורתיים יותר, דוגמת: "שֶׁמֶשׁ מֵאֲחוֹרֵי גִּבְעָה / צֵל עוֹרֵב מַקְדִּים / אֶת הָעוֹרֵב" (עדנה גורני) או "שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת / דַּיָּג מְחַלֵּץ קֶרֶס / בֵּין הַסְּלָעִים" (נעם גבע); אחרים פוסעים בנתיבי משפחה והורות: "זִמְזוּם לֹא פּוֹסֵק / לֵב פּוֹעֵם בְּחָזְקָה / אֲנִי אִמָּא" (שרית שרויט), או "זֵר חַמָּנִיּוֹת / תַּחְתָּיו עָפָר תָּחוּחַ / תַּחְתָּיו אִמָּא" (חמוטל אראל), וכן "אַחֲרֵי שְׁמִי / שׁוּרוֹת רֵיקוֹת / מִכְתָּב מֵאַבָּא" (אפרת בלום). שירים אלה מזכירים שירי הייקו משפחתיים מספרו של בן־ארי, כגון: "בֹּקֶר יוֹם הֻלֶּדֶת / טֶלֶפוֹן מֵאַבָּא / בְּרָכוֹת מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה".

ממש כמו אצל בן־ארי, גם באנתולוגיה ניתן למצוא התאמה של הייקו הטבע המסורתי לסביבה העירונית של המאה ה־21. דבר זה יוצר שירים יצירתיים ומעוררי מחשבה: "דּוֹאָה לְאִטָּהּ / לְעֵת עֶרֶב / שַׂקִּית וְרֻדָּה" (ארי בראל), וכן "עִיר בְּנוֹבֶמְבֶּר / טִפּוֹת מֵהַמַּזְגָנִים / חוֹבְרוֹת לַגֶּשֶׁם" (שרית שרויט). √

גשם שיורד לאט יותר / אלכס בן־ארי, 57 עמ'
לעת עתה - מבחר / עורכת: ליאת קפלן; 131 עמ' - הוצאת "ירח חסר