ההמלצות שלנו: הספרים שעשו את תשפ"א

מוציאה לשון - הפתעות מהמגירה הסודית של העברית | שלומית עוזיאל (עם עובד)

פעם היו מתפרסמים בישראל ספרים שבאו ללמד את הקוראים כיצד לשפר את לשונם. בלשנים כמו יצחק אבינרי ("יד הלשון"), ראובן סיון ("לקסיקון לשיפור הלשון") ואחרים היו מפרסמים מדריכים לשיפור השפה, שנקראו בשקיקה לא רק על ידי תלמידים, עורכים וכותבים, אלא היו פופולריים גם בקרב הציבור הרחב.

היום, כשתיקוני לשון הוצאו אל מחוץ לשיח, וגם במערכות של הוצאות ספרים כבר לא מקפידים על עברית תקנית, מחליפים את המדריכים הישנים ספרים שבאים להרחיב את אופקיהם של הקוראים ולשעשע אותם, יותר מאשר לתקן אותם. העורכת והבלוגרית שלומית עוזיאל אספה בספרה שפע של אנקדוטות משעשעות: איך זה שלמילה "למפרע" יש משמעויות סותרות? האם "אימא" היא מילה תקנית? איזה תחליף יש בע ברית לפונט של אותיות מוּטוֹת? - ויצרה ספר שאולי, על הדרך, גם משפר את השפה, אבל לא בדרך מעצבנת.

קרן דותן

אבני ריחיים | דנה אמיר (אפיק)

ילד בן שנה שנאסף מבית יתומים בסנט פטרבורג הופך את מחברת הממואר "אבני ריחיים" לאימא. המשוררת והפסיכואנליטיקאית דנה אמיר מספרת בעדינות ובאומץ על הורות לילד שנולד לפני שהכירה אותו. "הדוֹמוּת היא אחד מהתעתועים הגדולים של ההורות", היא קובעת, שואלת איך מחברים בין מראה של מי שלא ילדה אל מי שכעת היא משפחתו, ותוהה כיצד נקבע הגורל של הילד המאומץ.

אמיר מספרת בכנות אינטימית את המורכבות של גידול ילד שלא ילדה; כיצד השיבושים הקטנים של השפה שהוא מתעקש עליהם פוגעים בה, כמו מסרב להתביית במרחב שהושם בו; וכיצד המחברת מתפקדת עבורו כשתי אמהות יחד - האם שנטשה אותו והאם שאספה אותו, באין לו פנים להאשים אותן בנטישתו. האימוץ מוביל את המחברת להיזכר בבית שבו גדלה, שנחשף בחלקו השני של הממואר, וכיצד חלקה את המרחב עם אחיה והוריה, כיצד חלל נעשה פתח ליחסים, וכיצד "כל אחד מהם נטע עצמו במקומו באופן היחיד שידע: ההטחה, ההתרה, שהן החומרים שמהם עשויות בסופו של יום גם הקינה, התודה, הסליחה".

אלעד נבו

שמאניזם וחקר הספרות | פרופ' רחל אלבק גדרון (מאגנס)

השמאן מבקש ליצור קשר, גם אם רופף ואסוציאטיבי, אל היקום המקביל של הרוחות. רצונו הוא ליצור עוררות רגשית משמעותית, יוצאת דופן, לצאת מן הקיבעון, הסבל והשגרה שהחיים כופים עלינו מדי יום - ולמצוא מזור. וכשחושבים על הקשר של שמאניזם לספרות - מבינים כי הרצון לחלחל אל הדף, להפוך לאות ולמשפט, הוא אותו מאווה בלתי ממומש להיות חלק מהסיפור. החוקרת פרופ' רחל אלבק גדרון, שמתהלכת כבר שנים בתחומי הזן, הבודהיזם ודת השינטו, ואף כתבה ספר עתיר רבדים על ספרות הסוד של יואל הופמן, הגיעה לחיבור זה, לדבריה, לאחר שהתעוררה מ"התרדמה הדוגמטית" שלה. כך היא מנסה ללכוד מבעד לטקסטים רבים (מן הספרות העברית ומספרות העול) את "תפיסת האמנות כבעלת כוחות מרפאים", ולמעשה, להפוך את הכותב לשמאן, שכמותו "מעמיד את גופו, את שלמותו הנפשית ואת מרחב הדימויים הפנימיים שלו לרשות הקהילה, כסוג של עשייה אמנותית טוטאלית ומטפלת".

זהו ספר מחקר מאתגר, שדורש קשב שכלי ונפשי לא מועט. אך מי שיפסע עם אלבק גדרון אל מעבר לגבול של השפה והקריאה, יגלה דרך פרוצה ואינסופית לחוויית הספרות. זו דרך שונה מן העקרות והקיפאון שתוקפים אותנו - לעיתים קרובות מדי בעידן הנוכחי - ככל שאנחנו פוגשים ביצירת האמנות.

עמר לחמנוביץ

ים סוף, הים העצוב | חגי ארליך (רסלינג)

זהו הספר הראשון בעברית שמוקדש להיסטוריה של ים סוף, שהפך בעקבות פתיחת תעלת סואץ לפני 150 שנה לנתיב תחבורה מרכזי, המחבר בין חלקו הצפוני של כדור הארץ לחלקו הדרומי. אבל לעומת אחיו הגדול והממוזג יותר, הים התיכון, נותר ים סוף בשוליים. בעוד לחופי הים התיכון התפתחה תרבות תוססת בעלת מאפיינים מובהקים ("מוזיקה ים תיכונית", "אוכל ים תיכוני", "מזג ים תיכוני"), ים סוף מצטייר כמרחב קודר ובלתי ידידותי, שורץ מדבריות ועתיר מלחמות, שחוצים אותו יותר פליטים מאשר תיירים. ספרו של ארליך, שמתאר בחיות רבה את ההיסטוריה של המאבקים סביב חופיו, שולח זרקור אל אזור חשוך בהיסטוריה המקומית ומאפשר לקוראים לחשוב מחדש על המרחב המקומי, מתוך פרספקטיבה גיאוגרפית והיסטורית חדשה.

קרן דותן

אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו | יניב איצקוביץ' (כתר)

הרומן הרביעי של יניב איצקוביץ' מצטיין בשטף סיפורי יוצא דופן, ומאוכלס בדמויות מגוונות וצבעוניות, שכאילו לוהקו לככב בסט קולנועי. הדמויות מסמנות עלילות מרגשות ונפתולי עלילות שמתפצלים מן האפיק הראשי, ואף שסערת האירועים מסתחררת לכדי כאוס בלתי נשלט לכאורה, מצליח איצקוביץ' לגעת באינספור סוגיות רחוקות ממתווה המתח המקורי. כמו אצל גדולי הסוגה, המעטפת הבלשית אינה העיקר, אם כי יש בה כל החומרים הנכונים שיפתו את הקוראים להציץ פנימה ולהילכד בעולם הדימויים של המחבר. מה שמתחיל בפרשיית רצח ובחקירה המנוהלת על ידי חוקרת משטרה עייפה בהליכי גירושים, יתפתח לבחינה רצינית, אם כי ספורדית במקצת, של דברים נעלים מסנסציה קרימינלית: געגועים, חלומות ואכזבות.

אריאל בולשטיין

גוּלִּפין | דעאל רודריגז גארסיה (פרדס)

גילופין הוא מצב של שכרות, תחושה שאתה נבלע במעמקיך. לגלף זה גם לח רוט, לשייף את הנמצא מולך, לחשוף בו קיום חדש. הבורא, לפי פתיחת ספר הזוהר המשמש פתיח לספרו של המשורר דעאל רודריגז גרסיה, גילף בראשית בריאה גילוף בטוהר העליון - נר של חושך. האדם פועל בעולם מגולף, מואר וח שוך, מתפלא, מתפאר ומתפלל. והעולם הזה הוא הטעות הפרוידיאנית של הבורא, זוהי "ַהַתַּאֲוָה הַזּוֹ שֶׁהִתְאַוֵּיתָ / הַנִּקְרֵאת עוֹלָם", כפי שקורא המשורר אל הבורא. המשורר עצמו מתאווה למצוא את המקומות שבהם הדברים מתגלים, שד ברים נסתרים נחשפים, כפי שקורה לו כשהוא מוצא עצמו מתפלל "ַבַּמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת בְּתוֹךְ יָם / שֶׁל חַלּוֹנוֹת רָאוּהָ". זהו ספר של לילות ואורות קטנים, של תורות שנעשות תפילות שנעשים שירים, מקורות קדומים הופכים לחיים אנושיים שמתפללים אותם - "רָאִיתִי טְרַקְטוֹר / נוֹשֵׂא כַּף לַשָּׁמַיִם, / מִתְפַּלֵּל עַל הֱיוֹתוֹ בַּרְזֶל וּבֹץ / דּוֹמֵם".

אלעד נבו

האב המייסד | מוטי גולני, יהודה ריינהרץ (עם עובד)

"האב המייסד" - ביוגרפיה מעולה של חיים ויצמן - מתמקדת בשנים 1952-1922 ומשלימה את דיוקן הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ששורטט תחילה בשני הכרכים הקודמים. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי טבועה דמותו של ויצמן בעיקר כ"סמל ללא סמכות", כפי שהיה בשנותיו האחרונות, בתקופה שנדמתה בעיני הנשיא עצמו לריק גדול שבא אחרי הגשמת החלום. יש בכך עוול גדול כלפי אדם ברוך כישרונות, שעמד בראשות התנועה הציונית, ואף ניחן באישיות כובשת והקסים את סובביו. מוטי גולני ויהודה ריינהרץ מצליחים לגבש בספרם תיאור חי, מרתק וסוחף של חיי ויצמן על כל היבטיהם - מאבקים מדיניים, ריבים פוליטיים ומ ערכות יחסים אישיות. לקוראים מצפה התחושה שהחיים המעניינים האלה, עשירים במעש ומלאים ברגש, נפרשים בפניו במלוא עוצמתם בפירוט מדויק ומהימן.

אריאל בולשטיין

הדור של 1940 | עודד היילברונר (כרמל)

תזמון הוא הכל, כבר ידוע ברבים, וכך מועד לידתך עשוי, או למעשה עלול, לחרוץ את ייסורי הנפש וחיבוטיה לאורך ימי חייך. נכון הדבר לישראלים אשר נולדו בעשור שקדם לייסוד המ דינה, ואשר חוו ילדות והתבגרות תוך כדי נדודים, באירופה ובארץ ישראל, ונשאו עימם אל שנות בגרותם אימה קיומית וחוסר ביטחון קמאי. ההיסטוריון פרופ' עודד היילברונר התחקה אחר "הגי בורים" הרבים של "דור ,"1940 שבעשורים הראשונים למדינה הציפו אותה בחולי נפש ובמתאבדים, שקרסו תחת "חברה בעומס יתר". ספרו של היילברונר סודק במשהו את "העשור הנורמלי" - כפי שנהוג לשווק אותו - שקדם למלחמת ששת הימים. עוד הוא נותן פנים ושם (גם אם בעילום שם) לעשרות אלפי לוקים בנפשם שלא היו ברשומות המדינה, והציפו את האקלים הישראלי באווירת מועקה, שספק אם השתחררה מאז. הוא מתאר, בין השורות, חברה צעירה שח ווה צעדים ראשונים של בורגנות ותרבות צריכה. זו נאלצת להתמודד - לא תמיד בהצלחה - עם מטעני עבר והווה, ומשווקת מטבע שבצידו האחד הרואיקה, ובצידו האחר - שיגעון.

עמר לחמנוביץ

והירח על כידון הברוש | אסתר אזולאי (רסלינג)

הציטוט שממנו לקוח שם הספר לוקח אותנו מייד אל לב העניין: הוא מתוך אחד משיריו היפים ביותר של נתן אלתרמן, "ירח", שבו מתואר נוף שבו הירח נעוץ על "כידון" הברוש, תיאור שהזכיר לאזולאי את ציורו של ואן גוך, "דרך ברו שים וכוכב", שגם בו מנקר הברוש את שמי הירח. אזולאי, המראה כיצד אפשר לקרוא את שירי אל תרמן כאילו הם מתייחסים לציורים של ואן גוך, שאגאל ומגריט, לא טוענת שאלתרמן אכן ישב מול הציורים כשכתב את השירים: הקריאה שלה מגלמת את מרחב הפרשנות שפתוח בפני הקוראים כשהם ניגשים ליצירה שירית, ואת החופש שלהם להביא לתוכה את עולם האסוציאציות שלהם, באופן שלא רק מטעין את השירים בפרספקטיבה ויזואלית מרהיבה, אלא לפעמים גם מחזיר אל ההתבוננות בציורים את צלילי השירים של אלתרמן.

קרן דותן