"חג המכשפה": חותמה המלנכולי של ההגירה

"חג המכשפה", ספר הביכורים של עינת בדי, הוא ספר קצרצר - 142 עמודים בפורמט קטן, בגודל כף יד - יותר נובלה מרומן. הקרבה לנובלה, להבדיל מרומן, עולה כאן לא בגלל ההיקף הצנוע של הספר, אלא בגלל המרקם הטקסטואלי שלו: לעומת מגמת ההתפרשות הנהוגה ברומנים - על פני ריבוי של נקודות מבט וצירים עלילתיים - הוא קרוב אל הכתיבה הדחוסה ועתירת ההתבוננויות של הנובלה, הפונה פנימה יותר מאשר החוצה (כמו ב"כתבים מן המחתרת" של דוסטויבסקי, "טבעת החנק" של הנרי ג'יימס או "נוכח הים" של פוגל).

בדי כתבה טקסט מהודק שכולל בתוכו תהליך התפתחותי המתנקז אל הלשון ואל הלך־הרוח הנפשי, ולא אל העלילה. במשפטים תמציתיים, ענייניים, היא יוצרת תחושת מחנק מעיקה, שהולכת וגוברת לאורך הספר, ולקראת סופו מתחיל הקול המדוד של המספרת להשתבש ולהתערפל, עד הסוף הדרמטי.

הספר נפתח בשיטוט ארוך בין המרחבים הביתיים. למשך חלקים גדולים מהספר, אין ממש סיפור, רק אוסף של אירועים מינוריים לכאורה: המספרת, תמנע שמה, מספרת את חיי היום־יום שלה, חודש אחרי חודש, במשך חצי שנה בערך. היא עקרת בית ישראלית שחיה עם בעלה ובנה באיטליה. לא הרבה קורה בחייה. מצבם הכלכלי בכי רע, יש להם חובות רבים, אבל מאחר שהיא לא מצליחה למצוא עבודה, המשפחה נשענת רק על משכורתו של בעלה, הייטקיסט לשעבר שעובד ב"רשות הכבישים הלאומית" של איטליה. תמנע מבטיחה לסובבים אותה שהיא תמצא עבודה בקרוב, ולא מוצאת. או שהיא מוצאת עבודה משונה מאוד, ולא מחזיקה בה מעמד. ימים רבים היא מבלה בבית, בבהייה דרך חלון הזכוכית: "העוברים והשבים המהלכים על המדרכה הצרה שלצד הכביש קרובים אל דלת הזכוכית כפי שעוברי אורח קרובים אל חזיתה של חנות. לעתים אני יושבת שם ימים שלמים. אנשים עוברים מול הדלת השקופה, ביניהם ספורטאים, רצים ורוכבי אופניים, וגם אנשים הממהרים לדרכם. ... לעתים קרובות אנשים מציצים מבעד לדלת החלון הגדולה. הם לא מתכוונים לחטט, העין נמשכת אל החלון שמעבר לו יושבת אני. מבטם משתהה לרגע ומוסט, ואני מחייכת, שלא ירגישו לא בנוח".

בציטוט הזה, שלקוח מתחילת הספר, יש הרבה שקט, שרק מועצם על ידי משחק המבטים משני עברי החלון, בין עוברי האורח בחוץ לבין מי שבוהָה מהם מתוך החדר. אבל לאט־לאט יתחילו כל מיני צרימות לשרוט בשקט הזה, ותמונת האישה היושבת לבדה, מוגנת, מצדו הפנימי של החלון תעבור שינוי. ככל שהספר יתקדם, מה שנראה בהתחלה כחיים בנאליים של עקרת בית, יתגלה כקיום הרבה יותר רעוע ופגיע, לא רק בגלל איומים מבחוץ אלא גם בגלל איומים מבפנים.

"חג המכשפה" מתרחש באיטליה, אבל החיים שמתוארים כאן רחוקים מאוד מ"איטליה הרומנטית", התיירותית וטובת־המזג. תמנע בקושי יוצאת מהבית, וכמעט שלא נהנית מהאטרקציות הרבות שיש לאיטליה להציע, שהן ממילא יקרות מדי עבורה ועבור משפחתה. גם כשהיא כבר יוצאת, האקלים - הגיאוגרפי כמו גם הנפשי - מתואר כקר ועוין: זאת לא איטליה הזהובה של הגלויות, אלא איטליה של המהגרים העניים.

בדי, שלפי הכריכה האחורית מתגוררת לסירוגין בישראל ובאיטליה, מתארת את חייה של תמנע באיטליה כחיים שטבוע בהם חותמה המלנכולי של ההגירה.
אין כאן קונפליקט זהותי בנוסח "הבת היחידה" של א"ב יהושע שראה אור לאחרונה, ותיאר חיי משפחה יהודית ששייכותה הדתית מאוימת בשל העובדה שהיא מוקפת בסביבה נוצרית. אצל בדי, אין זכר למאבק בין זהויות לאומיות או דתיות יריבות. אם יש כאן מאבק, זהו מאבק ביתי, אפור, חסר פאר, על הישרדות כלכלית ונפשית.

המשפחה הישראלית־לשעבר מכוונת כנראה להשתקע באיטליה: הבן הצעיר כבר מדבר איטלקית גם בבית, לוח השנה הביתי הוא לוח שנה נוצרי, שקיבלו מהכנסייה, ותמנע מחפשת "עבודת מהגרת" בטיפול בקשישים. הם לא מוטרדים במיוחד מאובדן הזהות הישראלית־יהודית. מה שמטריד אותם הוא מצבם הכלכלי - במיוחד מטרידים את המספרת התשלומים לבית הספר הפרטי של הבן. אבל בהמשך מתברר שהסיפור שמאחורי החובות האלה הוא לא רק סיפור כלכלי, והמשא הכלכלי קשור לצללים אחרים מהעבר.

הכתיבה המאופקת של בדי מאפשרת לחומרים שלה לתסוס לאט, דרך שפע של השתקפויות. כאשר בבית ממול - שהוא ביתה של משפחת אצולה, ששלטה בעבר על האזור כולו - עובר לגור רווק בן כחמישים, עשיר מאוד אך בודד ואבוד, שקונה לעצמו כלה באינטרנט, מהונגריה, נעשית תמנע למתורגמנית של הזוג המגושם, והדיאלוגים המשולשים שנוצרים ביניהם לא רק מצחיקים מאוד אלא מספקים מראות נוספות לבדידותה של תמנע, לעונייה, לתלישותה ולתלות שלה בבעלה.

באמצעות קולה העצור של תמנע, שמגלה בהדרגה את ממדי הכעס והתסכול שאצורים בו, מתחברת בדי למסורת סיפורי "האישה שבבית", שפרחה בתקופת המאבק הפמיניסטי בארה"ב של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, כמו "הטפט הצהוב", סיפורה של שארלוט פרקינס גילמן משנת 1892, שבמרכזו עקרת בית המאבדת בהדרגה את שפיותה מתוך בהייה בדוגמאות הטפט שעל הקירות.

המתח שבין עקרת הבית ובין המשוגעת, או המכשפה, מהדהד גם במבנה הספר, שמתחיל בחודש יולי, ביום שהוא לפי לוח השנה הכנסייתי יומה של פטרונית עקרות הבית, ומסתיים בתחילת ינואר, ביום "חג המכשפה": הקשר שבין שקיפותה של עקרת הבית לנידויה של המכשפה מסמן לא רק את טווח הדימויים־העצמיים של תמנע עצמה, אלא של נשים בכלל.

זהו אמנם שיח פמיניסטי מוכר מאוד, ומעט מאובק, אבל ב"חג המכשפה" הוא מקבל משמעות עכשווית בהקשר של חיי המהגרות - שכן ההגירה מעצימה את תלותה של האישה בגבר ואת שוליותה בחברה ובכלכלה - וזוכה לגילום סיפורי שכתוב בכוח מתפרץ וביופי יוצא דופן. 
עינת בדי / חג המכשפה, הוצאת כתר, 142 עמ'