כשהסופרת והתסריטאית דקלה קידר היתה בת 14, היא בילתה בפסטיבל עכו, ושלושה אנשים שונים קראו לה מרחוק "דנה!". פעם אחר פעם, טעו לחשוב שהיא מישהי אחרת. ברגע שהבינו את טעותם, התגובה היתה זהה: "אופס, טעות. חשבתי שאת היא, את כל כך דומה לה".
את אותה טעות מוזרה ומשעשעת בזיהוי אפשר למצוא גם בספר הילדים החדש והיפה שלה, "מוטקה?" (כנרת), שבו אותו דבר בדיוק קורה גם לגיבור המרכזי: כלב קטן ונאמן שאוהב לכתוב שירים, כשכלב ענק דוהר לעברו בגינת אמסטרדם התל־אביבית ונובח "מוטקה!!!". כשמתבררת הטעות, מחליט הגיבור לצאת למסע למציאת מישהו בעולם "שטיפטיפונת דומה לי".
דרך מסע החיפוש של הגיבור, הוא נחשף לאופן שבו הוא נתפס על ידי אחרים, וכך לומד שיעור על עצמו - בדומה לקידר בת ה־14, שלא מצאה את אותה "דנה" בסופו של דבר.
קידר כותבת מתוך אינטרוספקציה ואינה מפחדת לגעת בפצעים, בחששות ובהתחבטויות שחוותה בעצמה. זה בלט בקובץ סיפוריה הקצרים, "הגברת העירומה" (הקיבוץ המאוחד, 2003), שאופיין במוטיבים של בדידות והתפכחות מתוך שלווה בורגנית מדומה, וגם ברומן "בתים של אחרים" (כנרת זמורה דביר, 2014), שעוסק בהתפוררותה של משפחה וביחסיה המורכבים של נערה מתבגרת עם אמה, המחפשות שתיהן עוגן יציב להיאחז בו לאחר נטישת האב.
למי אני דומה?
בכתיבתה של קידר לילדים ולנוער אפשר לאתר את אותם השברים, גם אם הנימה מרוככת ואופטימית יותר. ב"ג'ורג'י", ספרה לנוער צעיר, בליווי האיורים הנפלאים של אילנה זפרן, חתולה שחרחרה הולכת לאיבוד, שבה חזרה כביכול, אבל לא לגמרי ברור אם אכן זאת היא שחזרה. קידר מעמתת את קוראיה, הן המתבגרים והן הבוגרים, עם השאלה עד כמה הם מכירים את מי שקרובים להם. ב"מוטקה?", המיועד לקהל צעיר בהרבה, העלילה המותחת עוסקת בשאלות עמוקות על זהות אישית, על הפער בין האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו לבין המבט מבחוץ, וגם על חדוות הגילוי שטמונה במסע הזה.
במהלך השנים, מספרת קידר, היא שמעה שוב ושוב שהיא "דומה ל" - והרשימה מתחילה בזהבה בן ובאחותה אתי לוי, ממשיכה במרב מיכאלי, ומסתיימת בדרו ברימור. רק בשבוע שעבר, אחרי ש"מוטקה?" כבר ראה אור, היא נתקלה שוב באותה "דנה". "בחגיגת סיום הגן של הבת הקטנה שלי בגינת אמסטרדם היה מפעיל, וכשכולנו מחאנו כפיים ושרנו הוא שאל אותי 'אז מי פה שלך?'. כשתהיתי למה הוא שואל הוא אמר: 'אנחנו מכירים, לא, דנה?'. מייד צילמתי אותו מספר על זה בווידיאו, כי גם ככה כולם חושבים שאני גוזמאית, וידעתי שבלי הוכחה מצולמת איש לא יאמין לי".
וזו אותה דנה מאז?
"כולם מהמרים שכן. הפעם לקחתי ממנו את שם המשפחה שלה, מצאתי אותה בפייסבוק (מזל שאז זה לא היה קיים, כי הייתי מאתרת אותה בשנייה), ואני יכולה להבין למה אנשים יכולים לחשוב שהיא דומה לי, אבל אני כמובן רואה את מה שלא. אני מתלבטת אם לשאול אותה, כי אז תיפתר התעלומה, והחיים יהיו קצת פחות מעניינים".
הכלב בספר אינו "כלבלבי" במובהק: נביחות עושות לו סחרחורת, וחול באצבעות עושה לו צמרמורת. הוא מעדיף להתבונן, להקשיב ולכתוב שירים. התכונות החריגות שלו כביכול הן אלה שמסייעות לכלבים שהוא פוגש במסעו, ונוטעות בו הבנה מחודשת לגבי זהותו הייחודית.
את האיורים ב"מוטקה?" הפליאה לאייר אורית ברגמן, סופרת ילדים ונוער ("יום גדול עם צפרנגול", "שבתאי מסכן", "יומנה של לוכדת כרישים", והסדרה לפעוטות "טוטו וחברים"). אף שהסיפור מתרחש בסביבה אורבנית ושוקקת, ברגמן הקטינה מאוד את בני האדם, המכוניות והבניינים, וצירפה בשולי הציורים מפתח מדמה מפה "כלבית" (ברושים, קקטוסים, פסל) - כך שהכלבים מקבלים את מרכז הבמה. ברגמן מאיירת ידנית בעפרונות, מה שמקנה לאיוריה אנושיות וחום יוצאי דופן.
"סוגיית המפות היתה מעניינת (וגם לא תיארתי לעצמי עד כמה כשכתבתי בכתב היד בסוגריים: 'מפה'). מצד אחד, הסיפור מתרחש בגינות אמיתיות בתל אביב. מצד שני, עד כמה המפות אמורות להיות נאמנות למציאות? כשיצאנו לדרך יעל מולדצ'בסקי, עורכת הספר, הראתה לנו את המפות האיקוניות שאיירה פרידל שטרן בשנות ה־50. אורית מצאה את השפה הייחודית שלהן, שגם משלבת אלמנטים ריאליסטיים ומזוהים (למי שמחפש טוב!) וגם קסומה ודמיונית, מהסוג שאפשר למצוא בו עוד פרטים (התחביב האהוב עלי כילדה)".
"פשוט לספר את הסיפור"
קידר נשואה, אם לשלוש בנות (נעמי, בת 15 וחצי, אלונה בת 12 וחצי ואביגיל בת 6), ומתגוררת בתל אביב. מלבד כתיבתה הספרותית, היא גם עומדת מאחורי הקריינות ל"בואו לאכול איתי" הקומית־עוקצנית, שמקריין שי אביבי. היא כתבה וערכה תסריטים רבים לטלוויזיה, וכן מלמדת כתיבה בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל". היא כלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער, ופרס ראש הממשלה ליצירה עברית על שם לוי אשכול.
הכתיבה לילדים מגיעה באופן אוטומטי עם האימהוּת?
"לא בשבילי. כתיבה לילדים לא היתה בכלל בתוכניות שלי, לא 'בכבוד שלי'", היא מציינת בהומור.
היא גילתה את קסם הכתיבה כשנאלצה לכתוב סיפור בהמשכים בשם "שלומצי כותבת יומן", שהתפרסם באתר "תפוז", מקום עבודתה דאז. "לא מצאתי מי שיסכים לכתוב אותו בלי תשלום, אז נאלצתי לכתוב בעצמי", היא משחזרת. "מרוב היעדר אמונה בעצמי על כך שבגיל 26 אני מסוגלת להשמיע קול אותנטי של נערה מבלי שזה יישמע מזויף, כתבתי אותו בשם בדוי. זה התגלגל לארבע שנים של כתיבה בשמה של שלומצי כיומן - לא היו אז בלוגים או פייסבוק - ולאט־לאט נבנתה קהילת קוראים סוערת ונאמנה.
"קרה לי דבר מהמם, והוא שלמדתי לשחרר. כתבתי בכל שבוע סיפור, וגיליתי שלא משנה בת כמה את, השאלות הן אותן שאלות: מה אהיה כשאהיה גדולה? מה יהיה על חיי האהבה שלי? ולאן יגיעו יחסיי עם הוריי? כשהטקסט מיועד לקטנים יש לך אחריות להיות יותר עדינה ואופטימית, אבל את עדיין יכולה לדבר על אותן דאגות ומחשבות. המסע שעשיתי עם שלומצי גרם לי להפסיק לחשוב למי אני כותבת, ופשוט לספר את הסיפור".
בימים אלה קידר נמצאת בשלבי עבודה סופיים על מיני־סדרת טלוויזיה שכתבה. צילומי ששת הפרקים של "שעת אפס", בכיכובם של מיה לנדסמן ("חזרות", "המפקדת") ודורון בן דוד ("פאודה", "מנאייכ") יחלו באוגוסט. הסדרה תבוים על ידי איתן צור, ותשודר בכאן 11.
את הסדרה מניע עימות פוליטי בין תלמידה בכיתה י"ב בעלת דעות ימניות לבין מורה אידיאליסט לאזרחות בתיכון בכפר סבא, ועד מהרה מידרדר למקומות קיצוניים מאוד, שעתידים לשנות את חייהם ואת חיי הסובבים אותם. הדינמיקה בין השניים עתידה להגיע למקומות הרסניים, שאין מהם חזרה.
מתבקש לשאול: האם גם הדרמה הפוליטית הזאת נובעת מניסיון אישי?
"כמובן. הייתי תלמידה קשה וחוצפנית. חוסר הסימטרייה, שלפיה למורה מותר להגיד הכל ולתלמידה אסור, הטריף אותי. הגעתי עם מורים למקומות קשים ואישיים לשני הצדדים. הקרב בין התלמידה למורה מונע מפצעיהם האישיים, כל אחד בעולמו.
"המורכבות הפוליטית הפכה את הפרויקט למאתגר לכתיבה, ועוררה דיונים סוערים בינינו (איתן צור הבמאי, ונועה מנהיים עורכת התסריט). תחת עננת הקורונה, מבצע שומר החומות וחילופי הממשלות, המציאות והתסריט לא פעם התערבבו זה בזה".
