אבא, עוד סיפור אחד

"שלוש בלילה ושוב קמת אלישע. אני יוצא איתך לסלון ומנסה להרגיע משהו בתוכי, מתוך אמונה שאם אהיה שלו ושקט גם אתה תירגע, שאנחנו מחוברים ברמה כזו שאם אירדם גם אתה תישן... מפחיד ללכת פה לבד אל עבר השינה, אבל כשאני איתך אני חושש פחות... האם תזכור משהו ממאות הפעמים שנרדמת לי כך על הכתף, ברגעים האלו ששנינו הולכים יחד לאזור מרוחק בזמן, מקום פרטי של אבא ובן?״

כך מתחילה אחת הרשימות בספר ״אבא חלליות״, אסופת מכתבים קצרים, מהורהרים, שיונתן ורדי כותב לבנו אלישע שאך נולד, ולבתו נינה, שהפכה בבת אחת לאחות הגדולה ואומרת ״גדלתי, אבל לא גדלתי כמוכם.״ זהו ספר המשך ל״אבא מתחיל״ שוורדי כתב כשהפך לאב בפעם הראשונה, ולכן הפעם הוא יוצא למסע כשהוא מצויד, לכאורה, בניסיון ותובנות. אלא שוורדי הוא מתבונן רגיש וחד ראייה, וברור לו שכל אחד מילדיו מציע לו דרך שונה והזמנה לעולם אחר לגמרי, אם רק יקשיב. והוא אכן מקשיב. כשבתו הקטנה זועמת, הוא רואה בצעקות שלה את ניסיונותיה להשתחרר ולייצר לעצמה זהות נפרדת; כשבנו שעדיין לא למד לדבר מרביץ בתסכול, הוא מזהה את הקושי שלו לתפוס לעצמו מקום בצלה של אחות גדולה; כשבתו מפתיעה וקוראת לפרפר בשמו הנכון, לבנין הכרוב, הוא נאלץ להתמודד עם ההבנה הלא פשוטה, שעולמה מכיל כל כך הרבה דברים שלא הגיעו ממנו.

ורדי כותב בעדינות ובקיצור, ולכן נדמה שהוא מתאר רגעים קטנים, טריוויאליים אפילו. אבל זה לא כך. ״אבא חלליות״ אינו אוסף של אנקדוטות או ציטטות חמודות שפייסבוק מלא בהן. להפך, משפטים מצחיקים או רגעים מתוקים הם רק תירוץ להרהורים עמוקים יותר על הקושי, הפחדים והאתגרים שבלגדול ולנסות להבין עולמות חדשים, על האומץ להיאחז בעולמות הדמיון, על חדוות הגילוי ואפילו על מהותה של אהבה. באחת הרשימות הוא מנסה לסחוט מבתו הצהרת אהבה גורפת, וזו מסרבת.

ברשימה מאוחרת יותר היא אומרת, מיוזמתה, ש״אהבה זה אבא״, וורדי נאלץ להשלים עם כך שהבמה היא כעת שלה, או כפי שהוא כותב, ״ההורות מאתגרת את מושג האני. לאני פשוט לא נשאר זמן... הקול שלו כבר לא מה שהיה, אנחנו לא כל כך מעוניינים ב׳אני׳, אנחנו בדיוק עושים אמבטיה, תנסה מאוחר יותר.״

ורדי, כמובן, אינו הראשון לכתוב על האופן שבו האבהות שינתה את חייו. קדמו לו שמות גדולים כמו אהוד מנור (״ילדותי השנייה״) ורוני סומק (״40״) וגם רענן שקד (״תגיד אבא״), יקיר אלקריב (״אבאל׳ה״) ואחרים. לא מזמן נתקלתי בספרה של הפסיכולוגית ענת הררי ״הולדת אב״ שבו תריסר אבות חדשים מדברים על השינוי הדרמתי בחייהם, וממש בימים אלה נפתחה בגן המוזיאון בחולון תערוכת ״אבות ובנים״ המציגה 40 צילומים המתעדים (כפי שנכתב בהודעת יחסי הציבור) ״את הקשר המיוחד והמשמעותי של אבות ובניהם״.

זהו רק קמצוץ משיטפון שנדמה כי הוא הולך ומתגבר. כצפוי, לא כל ספרי האבות הטריים מעניינים ולא כל ספרי ההדרכה מאירי עיניים, אבל כהיפוך כיוון מן הגבריות הרעילה, האלימה, המנוכרת ואפילו מזו המסורתית שבה יש לאבות תפקידים מוגדרים ומוגבלים - לעבר דיבור רגשי, שבמסגרתו אפשר לדבר על ההסתגלות של שני ההורים, על תקשורת פתוחה, אחריות ואפילו על דיכאון לאחר לידה אצל גברים (בכל אתרי קופות החולים ניתן למצוא הדרכה לאבחון) - המגמה בהחלט חיובית.

״אבא חלליות״ יוצא דופן על המדף הזה. להבדיל ממנור שכתב ״דרך עיניך בת, אני רואה ומגלה שוב עולם״ או מסומק שכתב ״ויתרתי על הכול בשביל המלחמה/ בה השלל היה המילה ׳אבא׳״, ולהבדיל עוד יותר מהספרים ספוגי הרחמים העצמיים (על היעלמם של חיי הרווקות, שהיו כמובן זוהרים ומסעירים נורא) ומלאי ההומור הדלוח (המוקדש בעיקר לאימה נוכח בדיקת היריון חיובית ולתכולת החיתול) - ורדי אינו מרוכז בעצמו. הוא מתמסר לנקודת המבט הילדית, לצער האמיתי שבפרידה מהגן והגננת האהובה, לתסכול שבלרצות אפרסק כשזו אינה העונה המתאימה, לעניין העצום שמעורר צינור של מזגן או בדל סיגריה כשצועדים ברחוב. ואם הוא שוכח לרגע מי הכוכבים האמיתיים של הסיפור הזה, בתו מזכירה לו: ערב השקת ספרו הראשון הוא מנסה לקרוא באוזניה (בחגיגיות ובהתרגשות רבה) רשימות שכתב לה. ״אבא,״ היא מפסיקה אותו. ״אני רוצה שאימא תקריא לי ספר אחר״.

מפתה לתלות הכתיבה הלירית, המרגשת, של ורדי בשושלת המרשימה שממנה הגיע. סבא רבא שלו הוא הסופר ישראל זרחי, סבתו (שלה מוקדש הספר) היא נורית זרחי וסבו הוא יורם טהרלב. אמו, רוני טהרלב, היא ציירת מוערכת ואחותו היא המוזיקאית קמה ורדי. גודש היצירתיות הזו בוודאי השפיע עליו, אבל החן הרב של ״אבא חלליות״ נובע מהיכולת שלו לראות, במלוא מובן המילה, את ילדיו, את ההבדלים ביניהם, ואת האופן שבו האינטימיות שבינו ובינם משנה אותו. בפרפרזה על סימון דה בובואר, ורדי מבין שאתה לא נולד אבא, אתה נעשה כזה.

אבא חלליות / יונתן ורדי, הוצאת ״אפיק״, 137 עמ׳