עדות היא מסע בזמן; הנכחה של מאורע מהעבר בהווה. דיווח רחוק, במילים מגומגמות גם כשהן נדמות כנהירות. העד הוא מספר סיפורים. לעיתים ינסה לדייק בפרטים הקטנים, לפעמים לתאר את הלכי הלב והאווירה ששרתה. העדות היא ייצוג של זיכרון רחוק שהינו בעצמו ייצוג של מאורע רחוק עוד יותר, הרחקה אחר הרחקה. לכן כוחה הספרותי של העדות הוא נקודת המפגש בין המרחקים האלה - בין הממשי לבדיוני, בין מאורעות שקרו לתנודת הזיכרון שחושפת אותם.
סיפורי העדות שכתבה אליסיה פרטנוי על מחנה הריכוז הארגנטינאי שבו נכלאה בשנות ה־70 של המאה שעברה מהלכים בתווך זה, מבקשים לתת מקום לגורל שהושתק, להשמיע את הקול האנושי הדומם שנתלש מאנושיותו.
פרטנוי, ילידת 1955, בת למהגרים יהודים שגלו לארגנטינה מאוקראינה, משוררת ואקטיביסטית פוליטית, נכלאה בגין פעילותה הפוליטית לאחר ההפיכה הצבאית בארגנטינה והשלטון הדיקטטורי של החונטה הצבאית. כמו צעירים רבים אחרים, היא נכלאה במחנה הריכוז "לה אסקואליטה" - "בית הספר הקטן", בית ספר לחינוך מחדש באמצעות עינויים, סוהרים אכזריים ואובדן צלם אנוש - "בית ספר של מוות והרס... ה'מורים' מלמדים בכוח העינויים וההשפלות איך מאבדים את הזיכרון ואיך מוותרים על הרצון להיאבק בעוולות וחוסר צדק".
אך פרטנוי מסרבת לאבד את הזיכרון. קובץ הסיפורים חושף זיכרונות קטנים שלה משלושה וחצי החודשים שבילתה במאסר, בכיסוי עיניים תמידי, בקשב רצוף להלכי הסוהרים ולרגשות האסורים הסובבים אותה. הסיפורים הללו חושפים את האנושיות ההרואית הנדרשת להתמודדות עם מצב קטסטרופלי מסוג זה, את החיפוש הקודח אחר זרוע אנושית מושטת, דיבור מרגיע, נפש הזקוקה לגאולת הדיבור, ליחס מקרב, באחוות אסורים נידחים. "קול ידידותי היה בונה מן הרסיסים חלון דרכו יכולנו לחוש ולדעת שהמאבק נמשך מדי יום. ואז לשוב ולהקיץ... לחיות עם המוות והטירוף".
פרטנוי רואה מבעד לכיסוי העיניים את נוכחותו של האחר שלצידה ואת צורכו. כך, בקטע "הלילה הראשון של בנחה", כדי לעצור את ההתעללות הנמשכת בידידה החדש לתא היא מתגרה בשומר בהתרסה - "איך זה שלא מגיע לי מכות?", כדי שזה ירפה ממנו ויחלוק עימה קצת ממתח אגרופיו. למרבה ההפתעה, המחווה האנושית מצילה את פרטנוי מחבטות, ותחת זאת הסוהר פוצח עימה בדו־קרב הורדת ידיים. "בסיבוב השלישי הוא ניצח אותי בקלות", היא כותבת, "בשני התאמץ יותר. כנראה שהחל להשתעמם ולכן סירב לסיבוב רביעי". וכך שוכח הסוהר את הסיבה המקורית שבגינה נכנס - להכות את האסיר החדש.
ובקטע אחר, טפטוף הגשם מפיח תקווה בשתי אסירות, פרטנוי הוותיקה ונערה בת 16, ומאפשר להן לנהל שיחה אינטימית. הצעירה חוששת שהיא בהיריון ופרטנוי מבקשת להרגיע אותה. אך הרגע האינטימי מופר בקריאה חדה ובמסכת עינויים מצמררת. המגע בין עינויים לשיח חברות קרוב - מצמרר. זהו הקו הדק שפרטנוי מבקשת לשרטט - "היא חשבה שהשיחה בגשם היתה שווה את כל המכות שהיא עלולה לקבל... וגם את העלבונות. הם קשרו את ידיה מאחורי גבה".
וגם שם, ברגעי העינוי, הגבורה האנושית העדינה, היציבות הבטוחה מול צללי הרשע נחשפת בתפארתה - "היא חשבה שהם כועסים כי לא בכתה, לא התחננה לרחמים ואפילו לא רעדה. אלו היו בעיטות של זעם כי למרות המכות והאיסורים, למרות הזוהמה והעינויים, היתה להן - לשתיים - שיחה ארוכה ונעימה בגשם".
לא רק את הגוף ולא רק את הנפש מבקשים הסוהרים לפורר, אלא דווקא את אותה אינטימיות. כך, בסיפור "ז'קט ג'ינס", כשהם מכניסים לתאה של פרטנוי את בעלה שנעצר איתה אך לא ראתה אותו זה שלושה חודשים. הסוהרים משגיחים שלא ישוחחו, מנסים להתל בהם כדי לתפוס אותם מדברים ולהעניש אותם. אך הם לא נשברים, מחכים לרגע הנכון של היסח דעת ומשלימים פרטים אבודים - "הם הביאו את הילדה איתך?", הוא שואל, "לא, היא נשארה בבית, בוכה... צעקתי כדי שהשכנים ידעו... אני לא יודעת מה קרה אחר כך". אך הסוהרים שומעים אותם מדברים ובעלה מוצא מהחדר ופרטנוי שומעת מרחוק את המכות המוטחות בו.
העמדה האיתנה בלב התוהו, היכולת להביט מבעד לכיסוי העיניים אל ליבו של האחר, מציאת נחמה בפרטים הקטנים של הקיום - הם אלה שעושים את ספר העדות של פרטנוי לכה מרגש. מילים קטנות ופשוטות שחודרות אל לב המאפליה האנושית וגוברות עליה. ניתן להבין את החן הספרותי של סיפורי העדות מתוך השוואה לעדויות של פרטנוי מול בית המשפט הארגנטינאי שדן בתקופת הרודנות הצבאית, המובאים כנספחים בסוף הספר. בקטעים אלה מדווחת פרטנוי על שהתרחש בלשון קורקטית, בתאריכים ובגילים, במשפטים קצרים ומדודים. לעומת עדויות אלו, מתבהר המעשה הספרותי הייחודי שהיא מצליחה לטוות בסיפורי הקובץ.
קולה של פרטנוי - בת למשפחת מהגרים יהודים, שבני משפחתה באוקראינה נרצחו על ידי הנאצים - זכה להד עברי בזכות מסירותם של מייסדי הוצאת רעב, יעל דקל וערן צלגוב (שמרוב מסירותם שכחו להדפיס את שמם בדפי הספר). השניים נתקלו בשיר קצר שכתבה פרטנוי ופורסם בקרון הרכבת התחתית בניו יורק - "אני מדברת איתך על שירה / ואתה שואל אותי / מתי אוכלים./ הנורא מכל הוא / שגם אני רעבה".
אותו רעב שנמהל בפואטי ממלא גם את שורות "לה אסקואליטה". הצורך לתת למילים טעם, משמעות, מתוך תחושת מחנק פיזית, בוער גם בין הסיפורים. בשנת 1999 הוצג ספרה של פרטנוי כראיה במשפטים שנערכו בארגנטינה, והיא זכתה להקריא בפני בית המשפט שני סיפורים מהקובץ.
פרטנוי בחרה בסיפורים העוסקים בלידות ילדים בבית המאסר; "קולו של בכי שזה עתה נולד עושה דרכו אל בין הצללים הנאבקים על גג הקרון. גרסיאלה סיימה ללדת. אסיר חדש נולד". פרטנוי משמיעה לנו את זעקת התינוק, את התרגשות האם, את צעקות הסוהרים; את קול החיים החדשים והכלואים, קרן אור קטנה שחודרת מבעד למטפחת הקשורה על עיני האסורים.
לה אסקואליטה / אליסיה פרטנוי
הוצאת רעב, 120 עמ'
