על ספת שבוע הספר

כמה שעות לפני פתיחת הדוכנים במתחם התחנה, התפשטה שריפה בהרי ירושלים. האוויר, שבשנה שעברה היה מלא בחלקיקי קורונה, ובכן אותו האוויר בדיוק, היה עכשיו צמיגי ומעושן. חשבתי שאולי מישהו השתגע ובהמשך ישיר לשנת הדיסטופיה שנחתה עלינו, העלה באש את כל הספרים במתחם התחנה.

אבל כשהתקשרתי למכבי האש אמר המוקדן, בקול עייף מאוד, שהשריפה לא הגיעה לעיר עצמה. "כן", ענה מוכנית. "האש בהחלט מסוגלת להגיע גם לשכונת קטמון וגם למתחם התחנה. לא. אין לאף אחד שום כוונה לשרוף ספרים, גבירתי. אז מה לעשות? לחכות שיעבור".
לפני שיצאתי מהבית הרטבתי בנדנה וקשרתי לי סביב הפה. פעם קראתי שככה צריך לעשות במקרים כאלו.

מראש החלטתי ביני וביני שאני הולכת לשבוע הספר כצופה חשאית בלבד. בכל השנה האחרונה השליכו אותנו מהעלילות שלנו והניחו לנו לצפות מהצד במשבר דיסטופי מטורף. התרגלתי בשנה הזאת להיות חשאית יותר מהרגיל: פיתחתי שוק שחור של ספרים. בזכות קריאה מרובה בספרי ביון, יצרתי רשת מסועפת ושפת קוד כדי להעיר בזמן אמת את כל הספרנים בירושלים במקרה חירום, שבו מישהו נתקע בלי אנה קרנינה חלק ב'.

הצלחתי להגיע למקומות בודדים שיד הממסד הארוכה לא הגיעה אליהם. כמובן שמצפוני היה שקט לאחר שנוכחתי לראות כיצד הפוליטיקאים עצמם חוגגים ממסיבה למסיבה ומפירים את הגזירות שהם עצמם השליכו על הציבור.
בכל אופן, בשעה שהתקרבתי למתחם הספרים הסגור, המאבטח הניד בראשו והורה לי לפנות ימינה.
"לאן ימינה?" שאלתי.
"מתחם ההחתמות שם, ליד המתנפחים".
"איך.."
"איך אני יודע שאת סופרת? נו, תמיד יש לכם אותו המבט, כאילו תקוע בו לוח שנה ענק עם דד־ליין".
"אני לא חותמת השנה".
זה לא הרשים אותו, "כולם אומרים את זה אבל את צריכה לחתום. זה יהיה טוב לנפש שלך, אחרי השנה הזאת..."
"לא, לא. התרגלתי משנה שעברה. גמרנו עם כל הטיפוסים הקמצנים והאיומים שמגיעים רק כדי להציק בשאלות ולא לקנות שום דבר".
המאבטח בכלל לא הקשיב לי. הוא כיוון אותי בהחלטיות רבה לבמה שעליה היתה ספה ענקית. כשהתקרבנו, הבחנתי שהיא עשויה מכריכות ריקות של כל מיני ספרים שתמיד שמים אותם ברקע, כדי להרשים. המאבטח סובב גב והלך.
"רגע, לאן אתה הולך?"
פרצוף מזוקן הציץ מהספה. "שלום לך".
היה לו קול רך ומתחשב שרציתי מייד לטבוע בו. "שלום גם לך. מי אתה ומה לעזאזל אני עושה פה".
"אני? קראי לי פרויד של הספרים".
"פרויד של הספרים?"
"אכן כן. שתפי אותנו בבקשה, גברת דהן, מדוע לא תחתמי?"
"כי ככה".
"את בוודאי יודעת מה אומרת המילה ככה?"
"מה?"
"אני חושב שאת בעצם מבצעת פעולה של העברה נגדית ומשליכה את זה על האב הקדום שלך. אני משער שאביך היה סופר?"
"לא".
"סבך?"
"לא".
"סבך רבך? נסי להיזכר, גם כתיבת ספרי תורה זה נחשב".
"הם לא, הם הכינו כלי נשק והשחיזו סכינים ועשו מלחמה ולא שלום." הוא נראה מאוד לא מרוצה.
התחלתי לומר שאני רוצה לרדת מהספה הדבילית הזאת. שעם כל הכבוד לא משתרעים ככה על 1984. אבל הוא אמר, "את נכנסת להיסטריה, יקירה".
"שום היסטריה, אני לא רוצה לחתום", אמרתי מייד.
"את רק מתנקמת בקהל הקוראים שלך", הוא ציין והתיז עלי מבטי השתתפות.
"קהל קוראים! סין ורוסיה רבתי".
"ובכל זאת, אני מבין שעברה עלייך טראומה לא פשוטה..."
"אם אתה באמת שואל אז זה בגלל כל הטיפוסים המעיקים.."
"את מתכוונת לזה?"

ופתאום נדלק אור לרגלי המיטה וראיתי את הנודניק הקבוע שבכל שנה שואל שאלות טרחניות על הפרוזה, ולבסוף אומר שהוא אינטלקטואל - ואינטלקטואלים הרי לא קוראים פרוזה. אז הוא הולך לדוכן של האינטלקטואלים - ערימה של גברים בגיל העמידה שמתמחים בכתיבה מעורפלת ומשובצת במונחים שהם עצמם לא מבינים, ושמטיפים לקוראים שלהם מה ראוי לקרוא ומה לא. למשל פרוזה.
נרתעתי קצת אבל הנודניק הקבוע חייך אליי, הושיט לי את הספר שלי וביקש שאחתום.

בזמן שנכנסתי לשוק אנפילקטי אמר פרויד, "את רואה? כשאת לא מבצעת התנגדות, התהליך הזה, סך הכל מאוד נעים. והצלילה אל התת־מודע הופכת להיות חווית אימהות מפעימה ומערסלת".
"אני לא יודעת", פרצתי בבכי, "תראה איך הכל נראה פה. תחליף את הספרים במחבתות ולא תשים לב להבדל. במדינת דבנפורט שבאיווה יש יותר סקס אפיל. כולם יודעים שבתל אביב נמצא שבוע הספר האמיתי".
"זעם מודחק", הוא שרבט משהו בפנקסו והושיט לי טישו. ניגבתי את הדמעות. הוא הרים את ידו, וחי נפשי שנראה היה כאילו קסם מושלך על ירושלים.

כל ההרים סביב לעיר היו מקושטים בנרות שהפיצו אור נעים וריח מרומם רוח של קינמון ומרשמלו. השולחנות הירוקים, שיובאו מאחד מבתי הספר בסביבה, הפכו לשולחנות מעץ יפהפה בעבודה פינית עתיקה. אורחי הכבוד - הספרים עצמם - שקעו בתוך בדי משי מכל הצבעים. והנה, פתאום החלו לצוץ דוכני מזון ומשקאות שיצאו היישר מהספרים. הושטתי יד ולקחתי לי חדקן וקוויאר מ"נפשות מתות", מזגתי לי יין מ"דון קיחוטה" ובעודי אוכלת הבחנתי במדורה ענקית.
פרויד הספרותי אמר, "כאן מעלים צנזורים על המוקד".
"איזה צנזורים?" שאלתי.
"צנזורים של פוליטיקלי קורקט. הנה במדורה הזאת שם למשל, זה הצנזור של לוליטה. ופה, מצד ימין שלך, זה אשמדאי רציני שכבר הוציא מהמדף את הקלברי פין, דיקנס וגם את ספר הדיאטה הגדול, כי מוזכרת שם פעמיים המילה 'שמן' במקום 'עצמות כבדות'. עכשיו הסיפור שלו נגמר".
"איזה יופי!" אמרתי. התחלתי להרגיש טוב וכשהופיע מולי פאב "תחת חורש חלב", טעמו של הוויסקי המעושן כבר כמעט נגע בלשוני, אבל אז קרע את האווירה קולו הרך מדי של פרויד הספרותי. הוא קירב פניו אלי ואמר, "אז עכשיו את תחתמי, זה ברור לך?"
ומייד הכול חזר לקדמותו: אנשים נדחפו לחתימה וצילום עם מחבר רב־המכר שהשתתף ב"הישרדות". אחרים העמיסו ספרים בגלל המבצע ולא טרחו להסתכל בהם.

מאחורי הדוכנים ספרים התגוללו על הקרקע לרעש האימים שבקע מרמקולים אדירים. בקצה עמד מישהו ומכר את ספריו על מחצלת, תחת שמשייה. הוא הוציא מהצידנית עותק ועוד עותק. רק הים היה חסר.

נזכרתי באליס מארץ הפלאות וקפצתי מייד מהמיטה. פרויד ניסה לאחוז בי, הבטיח לי הרים וגבעות, אבל אני נמלטתי על נפשי ולא טרחתי לסובב את הראש ולבדוק אם אכן כל ספריי מונחים על השולחן.
הייתי בטוחה שלא. אבל לא היה אכפת לי. 

גלית דהן קרליבך היא סופרת. הרומן הבא שלה עתיד לראות אור בהוצאת "אחוזת בית"