"היה ערב חם, ועמדתי נרגש מאחורי דוכן 'עם עובד' בשבוע הספר. ראיתי אותך מתקרבת, מיד שמתי לב אליך, כי היתה בפניך תבונה זוהרת. העפת בי מבט אדיש, ומיד התחלת לעיין בספרים", נזכר הסופר ישי שריד במפגש חוזר, שראשיתו לפני שמונה שנים. "נטלת באצבעותיך הארוכות את 'עפיפונים' של רומן גארי ועוד כמה ספרים שגם אני אוהב. כשהגעת לספר שלי, 'גן נעמי', עצרתי את נשימתי. עלעלת בו, קראת מה שכתוב מאחור על הכריכה והנחת אותו בחזרה במקומו. נצבט לי הלב. כמה שנים אחר כך נפגשנו שוב, באותו מקום ובאותה שעה. יפית עם השנים, ונדמה לי שנוספה לאצבעך טבעת. בחרת בקאמי ובקפקא ובעוד כמה מהגדולים. כשהגעת ל'מפלצת הזיכרון' שלי, דפדפת, קראת כמה משפטים והחזרת למקום. אזרתי אומץ ופניתי אליך כמו בעל בסטה נואש: 'זה ספר טוב, אני כתבתי', ואת ענית בהחלטיות: 'אני לא קוראת סופרים ישראלים'. בעלבון צורב אמרתי: 'אותי עוד תקראי, אני לא מתכוון לוותר'. התרחקת ממני בחיוך מסתורי ונבלעת בהמון. בעוד כמה ימים אחכה לך שוב מאחורי הדוכן, בלב הולם, בשעה הקבועה. אולי השנה זה יקרה, עוד לא איבדתי תקווה".
דוכני שבוע הספר הם כר פורה למפגשים רבים של סופרים וסופרות עם קוראיהם, ובמידה רבה זהו רגע שיא עבור הקורא והסופר כאחד. לא פעם מדמיין הסופר את קוראיו מעלעלים בספרו, מחייכים, מהנהנים, מקמטים את מצחם. הקורא, מצידו, משתוקק לפגוש את מי שחתום על אותם עמודים שריגשו, הצחיקו או סקרנו אותו, שאבו אותו להרפתקה, לקחו אותו לעולמות רחוקים ואולי אפילו השפיעו על תפיסת עולמו. לאחר שנה בה מפגשי סופרים-קוראים התקיימו בעיקר בזום, ולא התקיימו אירועי שבוע הספר, ניתן להבחין בהתרגשות רבה לקראת החזרה לדוכנים, למפגשים, לתחושה של חגיגה גדולה לאוהבי הספרות והאדם.
"אני עובדת כבר עשור במערכת של הוצאה גדולה, ושבוע הספר הוא הזמן שבו אנחנו, אנשי אחורי הקלעים, יוצאים לקדמת הבמה ופוגשים את הקוראים. ואלה תמיד מפגשים מרגשים ומחכימים ונהדרים", משתפת אביגיל קנטורוביץ', מחברת הספר 'ארץ עיר ילדה', שראה אור בהוצאת מודן. "בשנת 2019 השתתפתי בו לראשונה גם עם ספר הביכורים שלי. באותו שבוע השתתפתי בכתבה שפורסמה בעיתון זה, ובה סיפרו סופרי ביכורים על ספרים שנתנו להם השראה. כתבתי על אמיר גוטפרוינד ז"ל, ועל החמלה האדירה וההומור המופלא שלו, שגרמו לי לחשוב שאפשר לדבר גם באופן הזה על כאב, ולא לברוח ממנו. אהבתי את אמיר מאוד, והעובדה שנפטר ולא ידע לעולם שכתבתי ספר הכאיבה לי. אני לא מאמינה באלוהים, בגורל, או בעצם בשום דבר, ומעולם לא ביקשתי או חיפשתי סימנים מהיקום – ובכל זאת בשש בערב ביום הראשון של שבוע הספר נפתחו השערים ואנשים נהרו פנימה, ובשש ודקה ניגש אליי מישהו, אדם זר, שלף מארנקו את גזיר העיתון ובו מה שכתבתי על אמיר, ואמר: 'את הספר שלה אני רוצה, בבקשה'. וזו הייתה המכירה הראשונה בדוכן לשנה ההיא".
יעל שכנאי הייתה במפגש קוראים, כאשר ניגש אליה אדם ובידו תיקיית פלסטיק: "בתוך התיקייה הייתה עבודת חקר שעשה בעקבות 'חדר חושך' (שראה אור בהוצאת רימונים), שנגע מאוד לליבו, ומכיוון שהוא עצמו מצלם כתחביב, כמו גיבורת הספר, הוא חקר ועמד על נקודות השוני והדמיון שבין הגיבורה וצילומיה לחוקרי ספרות דוגמת רולאן בארת ולצלמים כמו רוברט מייפלת'ורפ. המחשבה שאדם קרא ספר שלי והתחיל לפסוע בעקבותיו, בעקבות הגיבורה שלו, חקר אותה ואת הלכי הרוח שלה, הובילה אותי להבנה ברורה עד לאילו עומקים יכולה יצירה להגיע ולגעת בתוככי ליבו ונפשו של אדם. זהו רגע מכונן בחייה של סופרת".
"גם כשהקורא הוא אדם זר, הקריאה הופכת אותנו לשותפים בחוויה, כאילו חלקנו באמת רגעי חיים אינטימיים, הרפתקה או לבטים נפשיים", אומר יפתח אלוני, מחברו של ספר המסעות 'לאיבוד', שראה אור בהוצאת אפיק. "אם אנחנו חברים הם חשים מדי פעם שסיפרתי את הסיפור שלהם. ובכל זאת, יוצא דופן היה הטלפון שקבלתי לפני כמה ימים. הקול נשמע לי מוכר. ניסיתי לקשר אותו למאגר הציורים שטמון בזיכרוני, אלא שהיא לא המתינה הרבה ואמרה את שמה. היינו זוג לפני ארבעים שנה! גמגמתי משהו במבוכה, וזה הצחיק אותה. היא שאלה אותי איך יכול להיות שלא שלחתי לה עותק חתום, אם כבר סיפרתי במפורט כל כך את הסיפור שלנו. ניסיתי לסובב התנצלות, הרי אין אמת של מה שקרה או לא. זה לא עבד, כי באמת ברחתי להודו. בכל אופן, שלחתי לה ספר ובקשתי שנפגש. היא ענתה בווטסאפ שתחשוב על זה".
"תגיד, זה אמיתי, הסיפור הזה?"
"סבתי רחל שלו הייתה צלולה וחדת מחשבה אם כי כבדת הליכה ושמיעה. ביקרתי אותה תכופות, היינו יושבות ומשוחחות והזמן איתה היה עבורי אוצר. בשנים לאחר שפרסמתי בהשראתה את 'שבועת רחל', הוצפתי במכתבים", מספרת מיכל שלו, שלאחרונה ראה אור ספרה "שקרים שקטים" (כנרת זמורה דביר). "אחד מהם היה מקורא בן תשעים ושבע. הוא נהנה מאוד מהספר, והוא עצמו מפינסק, עיר מוצאה של סבתי, והוא אף זוכר את בית הבירה שהיה בבעלות משפחתה. הוא כתב שהיה שמח לבקר את סבתי ולפגוש בה. מאחר וציין מספר טלפון, אמרתי לעצמי שאכבד אותו ואתקשר אליו. אך מתברר שהוא עצמו היה כמעט חירש לגמרי ורק לאחר צרחות הצליח להבין מי אני והעביר אותי לבתו, שאמרה שהיא יכולה להביא אותו לסבתי בכיסא גלגלים. שאלתי את אבי אם ניתן לארגן זאת והוא אמר שכן אבל הביע תמיהה: 'איך הם יתַקשרו? היא לא שומעת והוא לא שומע!' בסופו של דבר הפגישה העיוורת הרומנטית לא יצאה לפועל כיוון שסבתי נפטרה כמה שבועות לאחר מכן בשיבה טובה, בשלווה. מות נשיקה".
המשוררת רחלי אברהם איתן בוחרת לספר על חוויה מרגשת שארעה בזום, ברוח התקופה האחרונה, כאשר באירוע מקוון לצאת ספרה 'דעסא-קרקוביאק ומחול הקורונה' חוקר הספרות ד"ר יאיר קורן מימון, אותו היא מעריכה מאוד, אמר לה מילים מחממות לב: "הוא אמר ששיריי, שיש בהם כאב, אובדן ומוות לצד חיים ושמחה, נגעו לליבו, שיש בהם ראייה אופטימית שמעניקה לקורא עוצמה, וששירתי קשובה לטבע ולאדם. התרגשתי מאוד כאשר הוסיף ואמר ששיריי מעודדים להוסיף ולעשות מעשים טובים, ושהוא נוהג מדי פעם להפנות את חבריו לשיריי, מתוך אמונה אמיתית שאלו שירים שבכוחם לשנות חיים".
הקסם שבמפגש עם קוראים מתעצם שבעתיים כאשר מדובר בקוראים צעירים – ילדים ובני נוער. עבור רבים מהם, בין הכריכה הקדמית לאחורית, הם מגלים כי הם לא לבד בתחושותיהם ובהתמודדויותיהם, שרבים חווים את אותם כאבי התבגרות, רצון להשתייך ועם זאת לשמור על הייחוד שבהם, סיטואציות חברתיות מורכבות, אכזבות – וגם הצלחות ורגעי אושר. עבורם, ספר שנגע ללבם עשוי להיות עולם ומלואו, מורה דרך וחבר.
"קצת אחרי שהספר יצא, התחלתי לעבוד בפנימייה", מספר אור חיים בן עטר, שספר ביכוריו לנוער "ברד נחשים" ראה אור לפני כשנה בהוצאת טל-מאי. "באחד הימים ניגש אלי חניך שסיפר לי שהוא נסע לקנות את הספר בסופ"ש כשהיה בבית. 'תגיד, זה אמיתי הסיפור הזה? הוא עליך? בסוף זה הסתדר לו? ומה עם שירן?', שאל, ואני נסחפתי איתו ועניתי משאלה לשאלה. ככה המשכנו להסתובב מסביב לפנימייה, והוא המשיך לשאול. הרגשתי עדות והוכחה חיה למה שהתפללתי שהספר הזה יעשה - שיפתח סקרנות ומבול של שאלות, שייתן איזה צוהר קטן גם לבני נוער שנמצאים במקומות לא הכי נעימים".
גם סופרת הילדים והנוער לימור טלמור, מחברת סדרת הספרים "אמת או חובה", שראתה אור בהוצאת רימונים, מתארת מפגש משמעותי: "באחד הימים, כשהייתי במכולת, מישהי זיהתה אותי ואמרה לי שהבת שלה קוראת עכשיו את 'אמת או חובה' הראשון ולא מפסיקה לבכות. היא אמרה שהבת בחוץ במכונית, ויצאתי אליה. היא הייתה בטוחה שהספר נכתב עליה, למרות שאנחנו לא מכירות, וסיפרה שהיא עוברת בדיוק מה שהגיבורה שלי, אלה, עוברת. פתאום ראיתי עד כמה הספרות היא כלי טיפולי. המון נערים ונערות פנו אליי במייל, והעציב אותי לגלות בכל פעם מחדש שמספר הילדים שעברו קושי חברתי בחטיבה הוא עצום, כל כך הרבה ילדים כותבים לי על ההזדהות עם אלה, שזה לא ייאמן. כל אחד חושב שזה רק הוא ודרך הספר הם מבינים שהם לא היחידים".
זוהר אביב, שכתבה כשמונים ספרים לילדים ולנוער, וביניהם הסדרות "חבורת כוח המוח" ו"יד הפלא", נוהגת לבסס דמויות על ילדים ונערים שפגשה, ומתמודדים עם קושי. "זכור לי במיוחד המפגש עם סער עמיקם. כשהיה בן אחת עשרה וחצי, נפצע בתאונת דרכים קשה, ונאלצו לקטוע את רגלו. הוא ביקש שאכתוב עליו. מאוד רציתי לשמח אותו, ומצד שני נקלעתי למצוקה – רבים אמרו לי שהמקרה קשה מדי ושלא יקראו את הספר. כשסער ראה שאני מתמהמהת הוא אמר לי: 'זוהר, נראה לי שאת לא רואה את הדברים כפי שאני רואה אותם. אני קורא למקרה "נס"'. 'איך נס?' שאלתי, והוא ענה: 'כשהנהגת עלתה על המדרכה בטעות והרכב התקרב אליי, הקורקינט קפץ כאילו מישהו משך אותי מלמעלה, כך רק הרגל שלי נפגעה, וחיי ניצלו'.
מדבריו קיבלתי תוקף למשנתי שהחוסן הנפשי שלנו גלום בסיפור שאנו מספרים לעצמנו. כתבתי עליו בספר השביעי בסדרת 'יד הפלא' – 'על רגל אחת', בו סער מלמד את הקוראים להסתכל על חצי הכוס המלאה. באישורו פרסמתי את מספר הטלפון שלו בספר, ואימו כתבה לי שילדים מכל הארץ מתקשרים אליו כדי לשאוב השראה להתגברות על קושי. סער גדל מאז, התגייס וקיבל תעודת מצטיין נשיא. אני גאה בו כאילו היה בני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו