קשרתי את האופניים שלי פעמיים ביום ליד המקלט, אבל רק כשהתחילו האזעקות בלילה נכנסתי אליו בפעם הראשונה. זרועותיי הצמידו את הללי המנומנמת לגופי, היינו היחידות בכל הבניין, יובל עדיין במילואים. הרצפה היתה גרגירית כמו קוטג' מתחת לסוליות הנעליים שלי, ואם התרחקתי יותר מדי מהדלת דרכתי בתוך שלולית.
הצרפתים בקומה ארבע הגיעו רק אחרי עשר דקות כשהיירוטים מהדהדים בשמיים. הם ירדו עם כוסות היין שלהם, כמו קריקטורה של מרי אנטואנט בג'ינס, והדליקו את האור.
פלורסצנט מסנוור היכה ברשתיות שלי באלימות ונאלצתי להשפיל את עיניי לקרקע. רק באותו הרגע הבנתי שהרצפה של המקלט היא חצץ ובטון מיובש. הללי התכדררה לתוך כתפי ופרצה ברצף יללות חדש. לאט־לאט הרמתי את עיניי אל הקיר. זה היה קיר בטון אפור, שרק טלאים־טלאים ממנו נצבעו בגוני שמנת מקולקלת. במרכז הקיר צוירו שתי דמויות תפודיות, לימנית שלושה ריסים מוגזמים ופפיון ורוד בשיער, ולשמאלית עניבה וסלסול של שפם מתחת לאף.
היה בסגנון הציור הזה משהו מוכר, מעין דמות "קישקשתא" ארכאית או קלאסיקות ספרי ילדים של דן פגיס. "אמא, מי צייר את זה?" שירה שאלה, ונשמע כאילו ציפתה שאומר לה שאני או אבא ציירנו את זה.
"כנראה ילדים אחרים", וככל שהתעמקתי בקו הגואש הפשטני הבנתי, "ילדים אחרים במלחמה אחרת".
הצרפתים יצאו מהמקלט הרבה לפני הזמן, מקשקשים ביניהם במהירות. חיכיתי עוד כמה רגעים לפני שיצאתי בחזרה הביתה, כאילו זו היתה תחרות שלא התכוונתי להפסיד בה.
כיסיתי את הללי בשמיכה, בעודה ממלמלת לתוך שיחת הווידאו עם יובל. חיכיתי שהיא תירדם, ואז הורדתי שישיית מים אל המקלט.
***
הבטתי שוב בציורי מר וגברת תפוד על הקיר, והרגשתי כאילו אני מביטה בשרידים עתיקים, כמו ציורי מערות של אנשים קדמונים. היתה פה פעם אמא אחרת לפניי, גם היא ניסתה להבטיח לילדים שלה שיהיה בסדר. שהאזעקה היא טובה ומגינה עלינו מהרעים. ואני מביטה בשרידים שהיא השאירה אחריה כמו ציורים של ציידים עם חניתות ושוורים שנופלים מעבר לצוק.
את חושבת שאת טובה יותר, מתקדמת יותר, מודרנית יותר. עובדה, את אחלה אנליסטית, וגם יובל מבשל ומכבס, ותמיד יוותר על יום עבודה כדי להישאר עם הלל החולה בבית. ואז פורצת מלחמה ופתאום אתם הופכים בחזרה לצייד ולקטת.
באזעקה הבאה כבר היינו ערוכים טוב יותר, האור דלוק כמו מדורת שבט חיוורת, וועד הבית אמר שאין מה לעשות עם הנזילה מהאסלה כי גם ככה הבניין הולך לעבור תמ"א. אבל הורדנו כיסאות פלסטיק כדי שלא ניאלץ לשבת על הבטון החשוף.
ניסיתי להילחם עם דלת ההדף הכבדה כדי לחתום את המבצר המוגן שלנו, ואז שמעתי תקתוק עקבים קליל יורד במדרגות. ג'קלין מיהרה לתוך המקלט ועזרה לי לסגור את הדלת.
"יופי", היא תקתקה אל כיסא הפלסטיק הקרוב.
"עוד מישהו אמור להגיע?" שאלתי אותה.
"לא, לא, נסעו לים המלח", היא הניחה את ידיה בחיקה וחייכה לעבר הללי. הללי שוב התכרבלה על ברכיי ואחזה בצווארון שלי חזק מדי, מתעלמת מהניסיונות שלי לחלץ את השיער שלי מבין ידיה.
"הם באמת נסעו לים המלח במלחמה?" תהיתי.
ג'קלין משכה בכתפיה, "המשפחה של יעקב נחתו חצי שעה לפני האזעקה".
זה הסביר את הקוקטיילים והיין במקלט. לרגע התכווצתי בתוכי על המחשבות שלי מהערב הראשון של המלחמה. לא יכולתי לתאר לעצמי איך ההרגשה להגיע למדינה שאני לא מכירה אפילו את השפה שלה, ודבר ראשון לחטוף לפנים אזעקה וטילים. "בטח קשה להם".
ג'קלין משכה בכתפיה ועצמה את עיניה המאופרות בהבעה סטואית, "לכולם קשה, אז מה?"
חייכתי חיוך עקום אבל מלא הזדהות, "אז מה".
"הנה", היא הושיטה להללי חבילת גירים חדשה, עדיין עם הניילון והמדבקה של מקס סטוק.
הללי זינקה ממני וקטפה את הגירים. הבטון המחוספס היה תשתית נהדרת לציור, והגיר השאיר עליו קווים יפים ומלאים בצבע. היא קשקשה עליו פרחים ובתים עם גגות כמו שילדים מציירים, למרות שכל השכונה בנויה שיכונים־שיכונים.
"לא היית צריכה", אמרתי מיידית.
"מרגיע ילדים", היא הטתה את ראשה לעבר הילדה שלי, שלכמה רגעים שכחה את הבהלה שלה.
תהיתי אם ג'קלין היא זקנת השבט שציירה את מר וגברת תפוד על קירות הבטון. ומשום מה נראה לי לא מתאים לשאול אותה, כאילו בכך אני אשבור את הקסם או שמשהו ייהרס ויתקלקל באופן חסר תקנה.
הללי משכה את ידי וקטעה את המחשבות שלי, "אמא בואי. תציירי לי בת ים".
לקחתי גיר כחול מלא שהשאיר על אצבעותיי אבקנים של תכלת. לא הייתי ציירת טובה במיוחד, אבל יכולתי להוסיף זנב דג גדול לדמות התפודית והנשית שהיתה שם על הקיר. והמחשבה על כך שבעוד חמש או עשר שנים אמא אחרת תיכנס למקלט ותמצא על הקיר גברת תפוד עם זנב סלמון, הצחיקה ודיכאה אותי בו בזמן.
חבילת הגירים חיכתה לנו על כיסא הכתר של ג'קלין גם באזעקה שלושה לילות לאחר מכן. חיכיתי וחיכיתי, אבל אף דלת נוספת בקומה למעלה לא נפתחה. לבסוף, כבר נדמה, לא היה לי מנוס חוץ מלנסות לסגור את הדלת בעצמי.
הללי שכבה על שני כיסאות פלסטיק, האצבע שלה מלטפת את הסנטר שלה כמו זיכרון ילדות של מציצת אגודל. ואז משהו זז באוויר.
לא היה צליל של נפילה או שריקה, אלא רגע אחד שבו הכל עצר. השאריות של האזעקה השתתקו כאילו בלעה את הנשימה. ואז האוויר התמוטט פנימה לתוך הגוף והעיף אותי לאחור אל עבר כיסאות הפלסטיק. רעש עמום מילא את האוזניים שלי כאילו מישהו שפך דלי מלא חול רותח לתוך הגולגולת. הרמתי את ידיי מתוך דחף להגן על הראש והפנים, יכולתי לראות אפילו מתוך המערבולת של חושים שלא מיקמו את העולם היטב סביבי, נתזים של אבק, ברזל ובקבוקים שבורים.
כשהעיניים שלי נפקחו שוב הפלורסצנט ריצד באור לבן, אפור, כמעט סגול, והמקלט היה מלא אבק שעמד כמו ענן של חלקיקים מרחפים באוויר.
הקיר שלצד הדלת, שעליו צוירו מר וגברת תפוד, היה ריק, והקווים הגרוטסקיים של הגואש שצייר אותם נמתחו ונפרשו מבעד לפתח. חוסמים עשרות רסיסים קטנטנים של מתכת וזכוכית, ודלת ארון החשמל שנתלשה על ידי ההדף.
הללי צעקה, שמעתי אותה עכשיו מבעד לרעש באוזניים, אבל היא היתה שלמה ובריאה. אפילו בלי שריטה על העור. רכנתי אליה וחיבקתי אותה, מנסה להחזיק את שתינו ביחד ולא להיבלע לתוך הכאוס.
את בסדר. אני בסדר. אנחנו בסדר.
במקום זאת היינו שתינו מוגנות כמו ברחם. על קירות המערה שלנו הדים של רוחות שומרות, קווים פשוטים של גואש וגיר. הללי נצמדה אלי, וליטפתי שוב ושוב את גבה, ואבקנים של תכלת נושרים מאצבעות ידיי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו