זה התחיל עם האזעקה הראשונה, הם רצו לממ״ד, לאה ויקי בעלה, היא הרגישה את זרימת הדם החזקה, הם רצו ובעלה צעק - לא לרוץ! לא לרוץ! בידיו נשא את בנם הבכור, רגע אחרי ששלף אותו ממיטתו, ושלושתם נכנסו פנימה, אל הממ"ד, ולאה הרימה את הידית, שהרעישה בקול מתכתי וצורם, הבכור התעורר לרגע. אחרי שסגרה את הדלת, לאה פרשה שמיכה על השטיח ובעלה השכיב את הבן.
הבחילות החלו באותו הלילה, לפני שיצאו מהממ״ד. הפעם היו אלה טילים מאיראן, עוד מלחמה. היא מתה מפחד, וגם יקי, היא ראתה את זה בעיניים שלו. גם בהיריון עם הבכור סבלה, גם אז היו טילים, מעזה, היא לא הבינה מאיפה זה בא לה. ביום הראשון של המלחמה סידרו את הבית, העבירו את מיטת הבן לממ״ד והוציאו משם את כל הדברים שישבו שם סתם, חפצים רנדומליים שלא נעשה בהם אף שימוש זה זמן.
באותו הרגע נראה היה שהשימוש היחיד שנעשה בהם הוא ההתכחשות לעובדה שיצטרכו לעשות שימוש בממ״ד בקרוב, ובאופן תכוף. היא שלחה את יקי שוב ושוב לפחי הזבל ולפח המיחזור, נכנסה לקדחת ניקיון וסדר, העיפה כמעט הכל מהממ״ד, ולא רק. בין שלל המשימות והניקיונות היא רצה לשירותים והקיאה שוב ושוב. היא הניחה שאכלה משהו לא טוב, או שאולי זו החרדה התהומית שכרסמה בה. אחרי כמה שעות, לתוך השבת, יקי אמר לה - ״אולי תלכי לנוח קצת?״ אבל היא התעקשה להמשיך, כאילו ידעה בפנים שהיא חייבת לפנות עוד מקום.
***
זה תפס אותם לגמרי בהפתעה, זה תפס מדינה שלמה בהפתעה, רגע לפני החום של הקיץ, רק זה מה שהיה חסר. בבוקר שלפני, כלומר לפני שהחלה המלחמה, היא מדדה חום, היא ידעה שהיא מבייצת, אבל הם לא הספיקו לנסות, שניהם היו עייפים ונרדמו מוקדם, כלומר היא נרדמה מוקדם, מותשת, אולי משהו בתוכה כבר ידע.
חמש שנים עברו מאז נולד הבכור והם ניסו כבר זמן מה, אולי שנה, אולי שנה וחצי, המלחמות שיבשו את לוחות הזמנים שלה, הוציאו לה את החשק. באזעקה השנייה החלה לאה להרגיש צירים, ובשלישית מייד כשהודיעו באפליקציה של פיקוד העורף שאפשר לצאת מהמרחב המוגן - נולדה התינוקת. שניהם היו המומים מהמהירות של כל העניין, מהר מאוד הם התעשתו ואז המשיכו בשוונג: סידרו את הדירה, הכינו את כל מה שצריך עבור התינוקת הרכה. היא שלחה את יקי לקניות, ״תקנה טיטולים, מגבונים, כמה סטים של בגדים״, וגם ביקשה שיחפש דברים יד שנייה, ״חבל לקנות חדש... תכתוב בקבוצה של הבניין אם למישהו יש עריסה למסירה ובגדים של ניו בורן״.
בין לבין היא היניקה ושלושתם התמוגגו מיופייה של התינוקת. הבכור התנהג יפה, מדי פעם הרים את הראש מהטאבלט או מהאייפון או מהטלוויזיה או ממסך אחר וביקש להחזיק את התינוקת, למרות שלאה חששה קצת היא הסכימה, זה חשוב לתת לו את האחריות הזו, הוא עכשיו אח גדול, חשבה. כשנשמעה האזעקה הרביעית, לאה כבר היתה מתורגלת, וכל הסיפור הצטמצם לכדי רבע שעה, ראשית הבחילה, אחריה ציר אחד חזק וארוך, ולבסוף ממש עם השחרור מהממ״ד, כמעט כמו באפצ׳י, יצאה בתם השלישית. בתוך פחות משתיים-שלוש יממות, וחמש או שש אזעקות, עם התרעות או בלי, וללא כל סימן מוקדם, הם הפכו ממשפחה קטנה למשפחה של חמש נפשות.
***
בימים הראשונים דיווחו בחדשות שההערכות הן שהמלחמה תימשך מספר שבועות, אבל ככל שנקפו השעות והימים כך התברר שההערכות היו שגויות, ממש כמו חישובי הביוץ של לאה. ביום השישי למלחמה נולדה בתם השישית, או שאולי זה היה ביום השביעי למלחמה, תלוי איך סופרים, מרגע התקיפה באיראן, או מרגע התגובה של האיראנים. בכל מקרה הכל קרה בטווח של שבוע ימים, וכבר התחיל להיות להם לא נעים מהשכנים, לבקש ולבקש, היא לא רצתה להפוך להיות השכנה הזו.
אז אחרי שנולדה התינוקת השלישית, התקשרה ל"יד שרה״, אף פעם לא באותה העיר, וביררה אם יש עריסה לתינוקת, ואז אמרה - ״בעלי בדרך, הוא עוד מעט בא לאסוף״. המזל היה שהרבה פעמים הם ישבו בתוך מקלטים, המקומות האלה של יד שרה, אז לאה היתה רגועה. זה מה שחסר לה עכשיו? שיקרה משהו בדיוק כשיקי בדרך להביא עריסה?
יקי עשה סיבוב בכל אזור המרכז, פתח תקווה, בת ים, חולון, ראשון לציון, רמלה, עד רחובות הוא הגיע. איכשהו יצא שכל חנות יד שרה שהגיע אליה וכל עריסה שהביא היתה באזור של נפילה, נסתרות הן דרכי האל. בהתחלה לא עמדו בקצב, ולא הספיקו לתת להן שמות. אחר כך פחדו, אולי זה איזה סוג של פייק ניוז, או חלום או סיוט מתמשך. ועל כל תינוקת שנולדה, לאה היתה משננת: ״ההיית או חלמתי חלום״.
הם החליטו שבינתיים בין האכלה לחיתול יעשו רשימה מסודרת של שמות. זה לא צחוק למצוא שם לשש בנות, ובתוך זמן קצר כל כך. לאה התפללה רק שיהיו בריאות, וגם הבכור, ויקי רק חשב: מה נעשה? ממה נחיה? איפה נגור? וכל שאלה כזו התפוצצה לו על הראש, והוא ניסה לעודד את עצמו ושינן כמו במנטרה - ״תגיד תודה שיש לך ממ״ד ותשב בשקט״. אבל בבית לא היה שקט, המון תינוקות, מתוקות־מתוקות, ובכי, וטיטולים, והתחלה של גזים.
קבוצת הווטסאפ המשפחתית היתה באקסטזה, אבל לאה לא הסכימה בשום פנים לקבל את ההצעות שנזרקו שם - שמות רגילים בלי שום ייחוד. אמא שלה הציעה - יעל, מיכל, ודנה, ואבא שלה שהיה באובססיה על אותיות גרוניות, הציע שמות ארוכים שמתחילים בג׳ או בר׳ או בע׳, אבל היא לא אהבה אף שם.
הם החליטו לתת שמות חיבה לפי האל"ף־בי"ת, ככה יזכרו את הסדר, ודילגו על כמה אותיות באמצע כמו ה׳ או ו׳ שפשוט לא התגלגלו על הלשון כמו אוש־אוש, בובו, גולי, דודי, טוש־טוש או לולי. ובלילה אחרי שנולדה לולי, שהיתה התינוקת השישית והאחרונה לעת עתה, הם החליטו להישאר כל הלילה בממ"ד, כולם.
בין לבין, בשעות היום, בהפוגה, פרשו בממ״ד מזרנים, וככה ישנו, וככה ישבו, וככה היו, אבל היא לא זזה משם. ביום השביעי (למלחמה), הם הצליחו לתפוס איזה חמש דקות של שקט, כל השש ישנו והבכור הלך לשחק במחשב בחדר שלו. הם שכבו בממ"ד והביטו זה בזה, בניסיון להבין איך כל זה קרה, כלומר מאיפה זה התחיל, כי רצו להפסיק, כלומר שזה יפסיק, כן גם המלחמה, אבל גם הילודה, זה כבר היה יותר מדי, ילדים הם ברכה, אבל הם לא יוכלו לעמוד בזה, ולא רצו להתגרות במזל, או בגורל, רצו להודות לשם כי טוב, ושישמור עליהן הלוואי.
***
ובעצם בחישוב זריז גילו שכבר יממה שלמה או שתיים שלא נולדה אף תינוקת, רחמה של לאה נדם. גם במלחמה היתה הפוגה של חצי יממה, האפליקציה נדמה. ואז התחדשו התקיפות והפגיעות, והבהלה, והחרדה. ולאה חרדה גם מהטילים אבל גם מעוד לידת בזק, והממ"ד כבר התפוצץ מרוב תינוקות וחבילות טיטולים, ובקבוקי תמ״ל, ומגבונים ומה לא. זהו, היא אמרה ליקי, מעכשיו אנחנו לא זזים מהממ״ד, רק ככה זה יפסיק, נשארים פה ולא זזים. ויקי החוויר, ״לא זזים? מה נפל עלייך?״ והיא אמרה - ״אתה לא רואה מה קורה פה?... אתה לא רואה שרק מאז שהחלטנו שנכנסים כל הלילה ולא יוצאים זה נפסק?"
לאה נשארה בממ״ד. היא החליטה שלא משנה מה היא לא זזה. בין האכלה לטיטול לא עצמה עין, אולי רק לרגע, גם הבכור לא היה נינוח, כל הזמן ביקש מים. בלילה שבין שבת לראשון (שהיה דווקא שקט ונטול אזעקות, ונטול לידות), יקי רץ פתאום לממ"ד ואמר, "זהו, הלך עלינו. גם ארה״ב תקפה עכשיו באיראן". ולאה התחילה לבכות, אבל יקי הרגיע אותה, "אל תדאגי, הממ״ד ישמור עלינו גם מהטילים", ולאה סיכמה - ״רק הממ״ד ישמור עלינו, רק הממ״ד״.