"כישוף בין הקוצים" מאת מרגרט רוג'רסון | פרק לקריאה

האור והרעש תקפו את אליזבת. היא עצמה את עיניה כדי לא להסתנוור, ואוזניה כאבו משאון מגפי הפקחים שהצעידו אותה במסדרון. פינץ' לפת אחת מכתפיה חזק כל כך עד שעצמותיה התחככו אלה באלה. אחרי זמן כה רב מתחת לאדמה, היא הרגישה פחות אנושית ויותר כמו בעל חיים קטן שנשלף ממאורתו בטפריו של נץ, מבועת ומכווץ מפחד, מבולבל מכל צליל. שמלה שאינה במידותיה צבטה את צלעותיה והתנפנפה על שוקיה, זרה לגופה אחרי שנים של לבישת גלימות בלבד. לא היה לה ספק שזאת היתה השמלה הארוכה ביותר שהם הצליחו למצוא, והיא עדיין היתה קצרה מדי לקומתה, שהיתה גבוהה מדי בחמישה־עשר סנטימטרים לפחות.

אי־שם בסמוך, קול מוכר קרא לה. "קטרין!" היא קראה בחזרה, בקול צרוד מחוסר שימוש. היא חיפשה במבטה עד שקטרין הצליחה לפלס דרך בכוח בין שני פקחים. היו צלליות מתחת לעיניה, ואניצי שיער בלטו מצמתה המתפרקת.

אליזבת הרגישה התכווצות בחזה. "אסור לך להיות פה," היא חרחרה.

"ניסיתי לבקר אותך, אבל הפקחים לא נתנו לי," קטרין התנשפה, ונראה שבקושי שמעה אותה. פקח הניח את זרועו ביניהן וניסה לדחוף את קטרין לאחור, אבל היא התכופפה מתחת לזרועו והמשיכה. "ואז ארגנתי הסחת דעת — חיפשנו את סטפן לספרן בכיר ושלחנו אותו לרוץ בארכיון בלי מכנסיים — אבל אחד הפקחים בכל זאת לא נטש את העמדה, ולא יכולתי להתגנב בלי שהוא יראה אותי."

למרות הפחד שסחרר אותה, אליזבת פרצה בצחוק.

"לא היינו מוותרים," קטרין התעקשה. "עוד כמה ימים והייתי מוצאת דרך לחלץ אותך. נשבעת."

"אני יודעת," אליזבת אמרה. היא הושיטה את ידה לקטרין, אבל בדיוק באותו רגע פינץ' דחף אותה אל הדלת. אצבעותיהן הספיקו לגעת לפני שהפקחים הפרידו ביניהן, והיתה לה הרגשה נוראה שזה המגע האחרון בינה לבין קטרין.

"אני — אני אחזור," אליזבת צעקה מעבר לכתפה. היא לא האמינה בזה. "אני אכתוב מכתבים." היא היתה כמעט בטוחה שגם את זה היא לא תוכל לעשות. "קטרין," היא אמרה כשפינץ' דחף אותה מחוץ לדלת. "קטרין, בבקשה אל תשכחי אותי."

"מבטיחה. וגם את אל תשכחי אותי. אליזבת —"

הדלת נטרקה. אליזבת מצמצה במהירות בניסיון להיפטר מהכתמים השחורים בראייתה. היא עמדה בחצר. ענני סתיו כבדים כיסו את השמים, אבל אור היום עדיין הלם בראשה כמו פטיש על סדן. כשהראייה שלה הסתגלה, היא ראתה שהיא יצאה מאותה דלת שדרכה היא והמנהלת הכניסו את ספר העיניים, הדלת עם החריטה מעליה, שעכשיו מקרוב נראתה יותר כמו האשמה.

למה אני שרדתי, והמנהלת לא?

פרסה רקעה על החצץ, ומשכה את תשומת לבה.

שני סוסים שחורים וענקיים עמדו מולה, לועסים בקוצר רוח את המתגים שבפיהם. מאחוריהם חיכתה מרכבה. חלונותיה היו מכוסים בווילונות ירוקים, ועל חלקי העץ שלה התפתלו גילופי קוצים. האומן הקפיד מאוד על הפרטים ששיוו לחוחים מראה חי ואמיתי. היא כמעט יכלה להרגיש את דקירתם האכזרית מהמקום שעמדה בו.

צל חלף על החצר. הרוח התחזקה ופיזרה עלים יבשים בקול רחש. אליזבת העבירה מבט מיואש מסביב עד שעיניה נחתו על אחד מהפסלים הרבים שהיו בחצר, מלאך שיש גבוה עם חרב על החזה. קיסוס טיפס על גלימתו וענפיו יצרו נקודות אחיזה טבעיות לטיפוס. היא ידעה מניסיון שהיא יכולה לטפס עליו בשניות אם לא אכפת לה לספוג כמה שפשופים בברכיים. עם קצת מזל, היא תוכל להיות על אחד הגגות לפני שהמכשף יספיק לתפוס אותה. היא נשמה עמוק ונמלטה, ומגפיה התיזו אבני חצץ לכל עבר.

משב ריח של מתכת שרופה צרב את ריאותיה, וקול של אבנים נסדקות ומתפוררות מילא את האוויר. היא עצרה בבת אחת מול הפסל. כי הוא התחיל לזוז.

שיש התחכך בשיש כשהפסל פקח את עיניו המתות והרים את ראשו. בארשת שלווה על פניו, הוא שלף את חרבו מהנדן ופרס את כנפיו מעל החצר. ניצוצות ירוקים רקדו בקצות הנוצות שנפרדו זו מזו ככל שהכנפיים נפרסו. הן היו כמעט שקופות באור הבוקר. החרב החלה לרדת, מכוונת ישירות אל אליזבת. פניו האדישות של המלאך הסתכלו עליה בלי רחמים.

היא מעדה לאחור וגילתה שהחצר כולה התעוררה לחיים. הגברים שראשיהם מכוסי ברדסים, שעמדו בכוכים מעל ראשה, הפנו לכיוונה פנים מוצלות. גרגוילים התמתחו, בדקו את חדות טופריהם על קצה הגג. אפילו המלאכים שהחזיקו את המגילה מעל הדלת הסתכלו עליה עכשיו מלמעלה במבטים קרים וחסרי רחמים. אליזבת החניקה צרחה. עכשיו היא הבינה למה פינץ' לא טרח לכבול את ידיה. אף אחד לא יכול להימלט ממכשף.

היא פסעה עוד צעד לאחור, ועוד אחד, עד שצל נפל עליה. צל של גבר. היא לא שמעה אותו יוצא מהמרכבה. צינה זחלה בעורקיה, והקפיאה אותה למקומה.

"אליזבת סקריבנר," אמר בעליו של הצל. "קוראים לי נתניאל תורן. באתי ללוות אותך לבְּרָאסְבְּרידג' לצורך חקירה, ואני לא ממליץ על ניסיון בריחה. ניסיון הימלטות רק יוכיח את אשמתך לנשיא."

היא הסתובבה אל הקול. זה היה הוא. הגלימה הירוקה התנופפה סביב קרסוליו, והרוח פרעה את שערו הכהה, על פסי השיבה השזורים בו. עיניו האפורות היו בהירות ונוקבות כמו שזכרה, אבל אם זיהה אותה גם, הוא לא הראה שום סימן לכך. רמז לחיוך קלוש ומריר הופיע בזווית פיו.

היא התרחקה לאחור. ברור. הוא בטח הפושע האמיתי. איזו עוד סיבה תהיה למגיסטר לבצע בעצמו שליחות פשוטה כזו? ודאי יהיה נוח מאוד לאשם האמיתי שהיא כלל לא תגיע לבראסברידג'. שהעדה היחידה לפשעו תיעלם בתאונה בדרך.

"את פוחדת ממני," הוא קבע.

רעד עבר בה, אבל היא עמדה זקוף. אם היא לא תחשוף את חשדה כלפיו, אולי היא תשרוד מספיק זמן כדי להימלט. "אתה מכשף," היא אמרה בצרידות, בתחושה שזאת תשובה מספקת. היא שאלה, בתקווה להסיח את דעתו, "מי הנשיא?"

עיניו הצטמצמו. "אם את רוצה לשחק את הטיפשה, תצטרכי להתאמץ יותר."

"אני לא משחקת." ציפורניה ננעצו בכריות כפות ידיה. "מי הנשיא?"

"המילה הזאת באמת לא אומרת לך שום דבר?"

היא הנידה את ראשה לשלילה. הוא רכן לבחון אותה מקרוב, ועיניו הבהירות חקרו את פניה. היא חיכתה שיקרה משהו — כאב חד שיכפה עליה וידוי, או נוכחות זרה שתחדור למחשבותיה בחיפוש אחר האמת. מאחוריו, הפסלים קירבו את ראשיהם זה לזה כאילו הם דנים בגורלה. היא אפילו שמעה אותם מתלחשים בקולות חורקים של חיכוך אדמה לאבן. רגע ארוך עבר, אבל בסוף המכשף רק השמיע נשיפת צחוק נטול הומור, ונסוג. הקלה שטפה אותה.

"הנשיא אשקרופט הוא האדם השני החזק ביותר בממלכה. הוא ראש המגיסטריום המכהן." הוא עצר לרגע. "את יודעת מה זה מגיסטריום, כן?"

"הממשלה של המכשפים. המקום שעומדים לקחת אותי אליו." אם לא תהרוג אותי קודם. בשמלה דקה וקצרה מדי ותו לא, היא מעולם לא הרגישה כל כך נטולת הגנה. "המסע לעיר לוקח שלושה ימים," היא העזה לומר כשרעיון צץ פתאום בראשה. "אין לי חפצים אישיים איתי."

המגיסטר, נתניאל, הפנה מבט מהיר אל הדלת. "אהה, כן. כמעט שכחתי. רגע אחד." הוא הרכין את ראשו ומלמל לחש. המילים האנוקיאניות רחשו כטיפות שומן על מחבת לוהטת כשבאו במגע עם האוויר.

אליזבת נדרכה, לא בטוחה מה הוא התכוון לעשות. היא התכוננה לגרוע מכול וכמעט לא שמה לב לשריקה המוזרה שנשמעה מלמעלה. צל הופיע על האדמה לידה, וגדל במהירות. היא זינקה הצדה כשחפץ גדול צנח מהשמים ונחת בחבטה על החצץ.

החפץ המעופף היה הארגז שלה, של חפציה האישיים. היא נעצה מבט נדהם בנתניאל, רצה אל התיבה הגדולה ופתחה את המכסה. בפנים היו כמה שמלות שהיא לא לבשה מאז גיל שלוש־עשרה, מקופלות בקפידה. מברשת השיער שהיא כמעט לא השתמשה בה. כותנות לילה. גרביים. לא היו שם גלימות שוליה, אבל היא גם לא ציפתה שיהיו. כשהקסם פג, זוהר ירקרק הבהב מעל תכולתו של הארגז.

"למה את מסתכלת עלי ככה?" הוא שאל.

"כי הפעלת קסם דמוני כדי לארוז את הגרביים שלי!"

הוא הרים גבה. "את צודקת, זה לא נשמע כמו משהו שמכשף מרושע ראוי לשמו יעשה. בפעם הבאה אני לא אקפל אותם."

לא היה לה זמן לחטט עמוק יותר בארגז בלי לעורר חשד. היא קיוותה שתינתן לה הזדמנות לארוז את חפציה בעצמה. היא לא חשבה שנתניאל ארז משהו שיוכל לשמש לה כנשק, ובטח לא את דמונסלייר, אבל אולי יהיה שם משהו שהיא תוכל להשתמש בו. היא תצטרך לחפש אחר כך, בפרטיות.

היא זקפה את גווה והדם התנקז מהר מדי מראשה. היא התנדנדה קצת בגל סחרחורת שתקף אותה. גופה נחלש מהשבוע בצינוק.

יד תפסה את מרפקה. "זהירות, עלמתי," אמר קול שקט מאחוריה.

היא הסתובבה וראתה משרת שעמד שם ותמך בה. היא הניחה שהוא הרכב, אבל משום מה היא לא ראתה אותו קודם לכן. הוא היה גבר צעיר במדים מסורתיים, שערו מפודר באבקה לבנה. הוא נראה כבן גילו של נתניאל, די רזה ונמוך קומה — לא נמוך כמו קטרין, אבל עדיין נמוך בהרבה מאליזבת. בכל שאר המובנים המראה שלו היה כזה שקל במיוחד לשכוח. איזה אדם חסר כל ייחוד, היא חשבה, וקימטה את מצחה בהרהור. היא מעולם לא חשבה על מישהו כעל אדם חסר כל ייחוד. מאיפה זה הגיע?

היה משהו מוזר במשרת הזה. למרות כל מאמציה, היא לא הצליחה לתאר שום דבר אחר בו, אפילו לא את צבע עיניו, אפילו מקרוב כל כך.

"סלחי לי," הוא אמר בנימוס, בקול לוחשני. "שאקח את הארגז?"

היא הנהנה באלם. כשהוא התכופף להרים את הארגז, היא הושיטה את ידה לעזור. הוא נראה עדין כל כך שהיא חששה שייפצע.

"אל תדאגי לסיילאס," נתניאל אמר. "הוא חזק יותר ממה שהוא נראה." נימת קולו רמזה בדיחה פרטית.

יכול להיות שנתניאל לעג לו? היא חיפשה בפניו של המשרת סימנים למבוכה, אבל לא מצאה. היא כן ראתה חיוך קטנטן. אם החיוך של נתניאל היה מרושע, החיוך של הנער הזה היה חיוכו של קדוש. אליזבת תהתה למה רק עכשיו שמה לב שהוא יפה תואר כל כך, כמעט שמימי, כאילו נוצר מכפור או מאבן בהט במקום מבשר ודם. היא מעולם לא ראתה מישהו יפה כל כך, לא ידעה שזה אפשרי. גוש נוצר בגרונה רק מהתבוננות   בו.

כאילו הרגיש בתשומת הלב שהפנתה אליו, המשרת הרים את עיניו ופגש את מבטה. היא עצרה את נשימתה כדי לא לצרוח.

העיניים שלו צהובות. הוא לא אנושי. הוא —

ההבחנה נעלמה כמו נר שכובה. כן, הוא באמת אדם חסר כל ייחוד, היא חשבה כשהמשרת חזר לעמוד לידה.

"תרשי לי לעזור לך לעלות למרכבה, עלמתי?" הוא שאל.

היא הנהנה ונטלה את ידו עטוית הכפפה. היא בטחה בו, אבל לא ידעה למה. מוזר. היא היתה יכולה להישבע — להישבע שהיה משהו...

"נתניאל מתאכזר אליך?" היא שאלה בלחש. היא לא יכלה להעלות על דעתה איך זה להיות משרת של מכשף, שנאלץ להיות עד למעשי שחיתות בכל יום.

"לא, עלמתי. לעולם לא. כי אני חיוני לו." בזמן שעזר לה לעלות, הוא הוסיף בקול נמוך עוד יותר, "אני בטוח ששמעת שמכשפים מוסרים את חייהם לשדים בתמורה לכוח."

אליזבת הזעיפה את פניה בתמיהה, אבל נתניאל דיבר לפני שהספיקה לעכל את דבריו של המשרת.

"תרגישי בנוח, מיס סקריבנר. יש לנו נסיעה ארוכה. ככל שנקדים לצאת, אוכל לחזור מהר יותר לענות אלמנות ולזעזע קשישים באמנויות השחורות שאני ידוע לשמצה בשימוש בהן."

היא מיהרה פנימה בלי צורך בדרבון נוסף. המרכבה היתה מפוארת מבפנים כמו מבחוץ, עם הרבה קטיפה ירוקה וגילופי עץ מבריקים. היא מעולם לא נסעה במרכבה בעבר. החוויה הכי קרובה היתה כשהיא ישבה פעם בעגלה בדרך לסאמרשול עם תרנגולת על ברכיה.

היא נדחקה לפינה וקיפלה את רגליה כדי לצמצם את מקומה, וחיכתה שנתניאל יצטרף. האם יתיישב לידה, או מולה? אולי הוא מתכנן להשתעשע על חשבונה לפני שיהרוג אותה. היא נדרכה כשמשקל של מישהו הטה את המרכבה. אבל הדלת נסגרה והיא נשארה לבד, בפה יבש.

קול פרסות נשמע, והמרכבה התחילה לזוז. כדי להסיח את דעתה מבטנה המתהפכת, היא פתחה את הווילונות. הלחש שנתניאל הטיל על החצר בחוץ התחיל להיחלש ולהתפוגג. היא ראתה את המלאך מחזיר את חרבו לנדנה וחוזר לתנוחתו המקורית, עוצם את עיניו כאילו נרדם. הגרגוילים פיהקו, מצמצו, טמנו את ראשיהם מתחת לזנבות. פנים בכל מקום נרגעו, נוצות התקפלו. הגברים מכוסי הראשים הפנו את פניהם וכל אחד מהם שילב את ידיו לפניו בתפילה שקטה. היא שחררה את האוויר הכלוא בריאותיה כשהפסל האחרון חדל לזוז, ובכך שבה החצר להיות אבן דוממת, כאילו דייריה לא זזו מעולם, לא דיברו, לא פקחו את עיני השיש   שלהם.

החצר נותרה מאחור והשערים נסגרו. כשעברו את המטע והתחילו לצבור מהירות, הגיעו לאוזניה קולות עמומים של שיחה מעבר לדופן המרכבה. אליזבת בחנה את החלון, ופתחה את הוו הסוגר אותו כדי לנסות לשמוע משהו מועיל. קולו של נתניאל נישא על זרם דק של אוויר צח.

"ביקשתי שתפסיק לדבר על שדים במקומות ציבוריים," הוא אמר.

קולו השקט של המשרת ענה לו, בקושי נשמע על רקע רעש הפרסות השועטות. "אני לא יכול להתאפק, מאסטר. זה באופי שלי."

"האופי שלך מעצבן אותי."

"התנצלותי הכנה. האם תרצה שאשתנה?"

"לא עכשיו," נתניאל אמר. "אתה תבהיל את הסוסים, ולמען האמת אין לי מושג איך לנהוג במרכבה."

אליזבת קימטה את מצחה. להבהיל את הסוסים? על מה הוא מדבר?

"אתה באמת צריך להתחיל ללמוד לעשות דברים בעצמך, אדוני," השיב המשרת. "יהיה יעיל אם תוכל לקשור לבד את מטפחת הצוואר שלך, למשל, או לעטות את הגלימה שלך על הצד הנכון לשם שינוי —"

"כן, כן, אני יודע. תנסה להתנהג נורמלי ליד הנערה. לא טוב שהיא תגלה." נתניאל היסס. "החלון הזה פתוח?"

היא זינקה לאחור ואור ירוק זרם והתפתל סביב הסוגר של החלון, ואילץ אותו להיסגר. השיחה נקטעה. היא תוכל לנסות שוב בהמשך, אבל היא שיערה שהחלון יישאר נעול עד סוף הנסיעה.

המעט ששמעה מילא אותה ביראה. לפי מה שנאמר, נדמה שהמשרת היה שותפו של נתניאל למזימה להרוג אותה. היא תצטרך לחשוב על תוכנית לפני שהמרכבה תעצור לשנת הלילה. קטרין תמיד היתה הטובה בתכנון, לא היא. אבל אם לא תצליח לברוח, היא תמות, ואם תמות, היא לעולם לא תוכל להביא לדין את הרוצח של המנהלת.

היא שבה להתבונן מחוץ לחלון בתחינה נואשת להשראה, ולא זיהתה את הנוף. כבשים רעו על גבעות, ומסביב היה יער. היא חיפשה ומצאה את הספרייה הגדולה מאחורי העצים, צפונה בין חוות שנראו כשמיכת טלאים, עם צריחים גבוהים שהשקיפו על הנופים הכפריים מתחת לעננים אפורים. היא השקיפה למטה מהמגדלים האלה כל חייה, וחלמה על עתיד רחוק משם. היא ראתה את הדרך הזאת ממש, הכירה את הנוף ממעוף הציפור, אולי, ועכשיו בגובה האדמה, הנוף הפך מוזר ולא מוכר.

היא הצמידה את מצחה לשמשת הזכוכית, בלעה את הכאב בגרונה. היא היתה עכשיו רחוקה מסאמרשול יותר משהיתה כל חייה. אחרי שחלמה כל כך לטעום את העולם, נראה לה אכזרי לאין שיעור שהיא תזכה לטעימה הראשונה וכנראה גם האחרונה כאסירה, מואשמת בבגידה בכל היקר לה.

הדרך התעקלה וגגות סאמרשול נעלמו מאחורי הגבעה. עד מהרה הסתירו העצים גם את הספרייה הגדולה.