"אני מחנך את הקוראים. אם הם רוצים עוד מאותו הדבר, יש סופרים אחרים"

אופיר טושה גפלה הוא אחת מהאנומליות של עולם הספרות הישראלי: הוא פעיל זה כשני עשורים, שבמהלכם פרסם עשרה ספרים. שניים מספריו, "עולם הסוף" ו"ביום שהמוזיקה מתה", מכרו עשרות אלפי עותקים ותורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ואפילו לסינית. ועם זאת, לא בטוח שהקוראים הממוצעים שמעו את שמו.

יכול להיות שזו העובדה שרבים מספריו משחקים בין מציאות לדמיון, פנטסטיים מדי בשביל המיינסטרים - אבל לא פנטסטיים מספיק בשביל ספרות ז'אנר. ואולי זו העובדה שהוא לא באמת חלק ממפעל הספרות העברי, על חוקיו המוגדרים היטב. אולי תורם לזה גם השם יוצא הדופן "טושה", כינוי שדבק בו מילדות על שם צב מסדרה מצוירת, ושמופיע כיום גם בתעודת הזהות שלו. בכל אופן, גפלה הוא סוד גלוי של הספרות המקומית, עם אלפי קוראים נאמנים וקהילה שגדלה מספר לספר.

סוכן תרבות

בשיחה בינינו, אני מגלה ש"עולם הסוף", ספר הביכורים של גפלה, היה קרוב מאוד להיגנז. "אני משתעמם בקלות", הוא מודה. "יש פרק בספר שמספר על הסבתא על ההליכון. אני זוכר שביום שסיימתי לכתוב אותו, חשבתי לעצמי: זוועת אלוהים חיים, איזה ספר מטומטם. חשבתי להעיף אותו לכל הרוחות".

"מישהו שרצה שאכתוב את הסיפור הביוגרפי שלו אמר לי משפט מהסרטים ההוליוודיים: 'כמה שאתה רוצה'. ולא יכולתי. אני לא יכול לעשות משהו שהוא לא אני. חבר אמר לי פעם, כאילו בטרוניה: 'אתה עושה רק מה שאתה אוהב'. למה לעשות משהו שאתה לא אוהב?"

"עולם הסוף" לא נגנז לבסוף, אבל טיוטות וספרים שלמים שלא רואים אור הם חלק בלתי נפרד מתהליך הכתיבה של גפלה. לפני רומן הביכורים שלו, שפורסם כשהיה בן 36, היו כמה ספרים ותסריטים שנותרו במגירה. "כל ספר אני מתחיל עשר פעמים", הוא מספר. "את 'עשתונות' התחלתי 20 פעם. בגרסה הראשונה של 'ביום שהמוזיקה מתה', הגיבורה לא היתה קיימת בכלל. ב'האורחים' יש מאה עמודים כתובים שבהם הגיבור הוא בכלל מישהו אחר. הרבה פעמים אני אומר לתלמידים שלי שמתחילים לכתוב ספר ונתקעים - לא להיבהל, זה לא הולך לאיבוד. הסיפורים נמצאים פה, מתבשלים באחורי הראש, ולכל ספר יש את הזמן שלו".

גפלה (57) נולד וגדל בראשון לציון, ומעיד על עצמו כמי שכתב מאז ומעולם. "בגיל 6 למדתי קרוא וכתוב, וזה היה הרגע המכונן והמשמעותי בחיי. בגיל שבע עשיתי מינוי כפול לספרייה העירונית, ובמקביל לקריאה התחלתי לכתוב - לא כי חשבתי שאני אהיה סופר, אלא כי רציתי - ומאז לא הפסקתי. כתבתי המון טקסטים, מכל הסוגים. בכיתה ה' כתבתי ספר, ובשיעורי חברה הייתי מקריא בכל פעם פרק. המורה היתה עומדת ליד הדלת עם קפה וסיגריה - אז עוד היה מותר לעשן בבית הספר - מבסוטית שיש בייביסיטר לכיתה. הילדים הקשיבו בעניין, אבל גם הייתי רודן. הייתי מכריח אותם להקשיב".

אחרי שירות צבאי בנ"מ, גפלה עבד במשך כשנתיים בחנות תקליטים בראשון לציון. "זכיתי לשמש סוג של סוכן תרבות, לחנך דורות של חבר'ה למוזיקה. אני זוכר שהיו תיכוניסטים שהיו מבריזים מהשיעור ובאים שארביץ בהם תורה".

לאחר מכן הוא נסע לאנגליה לחצי שנה, ואז חזר לגור בבית ההורים ועבד במשך ארבע שנים על סדרת טלוויזיה באנגלית, שעליה הוא אומר: "זה היה פרויקט מגלומני ברמות, מדובר באלפי עמודים. מובן שהסדרה הזאת לא יצאה לפועל. אנשים שהתרשמו ממנה באנגליה אמרו לי שזה פרויקט כל כך עצום, שגם למישהו עם קבלות בטלוויזיה לא היו נותנים להפיק אותו". למרות זאת, הוא לא חושב שהמאמץ היה מבוזבז: "לימודים אקדמיים לא למדתי - זה אף פעם לא עניין אותי, נראה לי זר. הכתיבה של תסריטים היתה האוניברסיטה שלי".

אל תקטלג אותי

בגיל 27 התחיל גפלה לעבוד על "אולי נפלה רוחי", ספר שהגיע לאורך של 800 עמודים ושתוכנן להיות הראשון בטרילוגיה. "עבדתי עליו שנתיים-שלוש, שלחתי להוצאות, והוא חזר אלי יותר חדש ממה שהוא נשלח, מה שבדיעבד אני יכול להבין".

זמן קצר אחר כך, חבר שלח לו ראיון עם שמעון אדף, שנכנס באותה תקופה לתפקיד עורך המקור בהוצאת כתר. "קראתי את הראיון ואמרתי לעצמי שזה שידוך מושלם. אבל מה אני עושה, הרי כבר שלחתי את הספר לכתר. אז עשיתי משהו שהוא נורא לא אני: מצאתי בספר הטלפונים את הכתובת שלו - בדירה שכורה בתל אביב, כן? - ושלחתי לו את שלושת הפרקים הראשונים של הספר".

אדף יצר קשר, ואחרי כמה ניסיונות שלא צלחו לתאם מפגש, השניים נתקלו זה בזה במקרה ברוטרדם. "ישבנו בבית קפה לשלוש שעות, ובסוף הוא ביקש שאשלח לו הכל. הוא אמר לי שזה הדבר הכי מעניין שהוא קרא השנה, אבל הוא לא יכול להוציא את זה, כי זה ספר עצום של סופר ביכורים, וחבל שהוצאה גדולה תקרוס בגלל אלמוני מראשון. אבל הוא שאל אם יש לי משהו אחר, ואני כבר עבדתי באותו הזמן על 'עולם הסוף'".

"אדם שבא לכתוב ביקורת על ספר שלא מתוך אהבת ספרות, הוא פסול בעיניי. אתה יכול לראות כשאנשים כותבים בהתלהמות ובארס, או במין חמיצות ויבשושיות. אין לי בעיה שאתה לא אוהב ספר - אבל זה צריך להיות מנומק, ולא מתוך תחושה של ונדליזם, חגיגת הרס"

הספר התקבל להוצאה, אם כי גם בו נדרש קיצוץ של כ־200 עמודים. "לא ידענו איך הוא יתקבל", מספר גפלה, "ולשמחתי עיכבו מאוד את היציאה שלו כדי לתת לו תשומת לב, כי הוא היה מאוד יוצא דופן".

"יוצא דופן" הוא ביטוי שמאפיין בכלל את הכתיבה של גפלה, שהוציא בתחילת החודש את ספרו העשירי. גם הוא, כמו שאר ספריו, נע בין פנטזיה וריאליזם מאגי לבין בלש, אימה, פילוסופיה ועוד. "הבעיה היא שהרבה קוראים רוצים עוד מאותו דבר. אחרי ש'עולם הסוף' התפוצץ יצא 'הקטרקט בעיני הרוח', וקוראים התעצבנו: 'רגע, זה לא מדע בדיוני! זה לא פנטזיה!" כאילו, הבטחתי לכם משהו? מחליטים להכניס אותך לקופסה, ואני לא סובל את זה. אז אני מחנך את הקוראים שלי: אם אתם רוצים עוד מאותו דבר, יש מספיק אנשים שעושים את זה. ואין לי בעיה עם זה, זה אחלה, זה פשוט לא העניין שלי. אצלי כל ספר צריך להיות משהו אחר".

אז אין לך בעיה אם אומרים ש"עולם הסוף" הוא פנטזיה, אבל יש לך בעיה אם אומרים שאופיר טושה גפלה כותב פנטזיה.

"בדיוק. מההתחלה החליטו לקטלג אותי כסופר מדע בדיוני ופנטזיה - אבל זה לא נכון, חצי מהספרים שלי לא כאלה. אין לי שום דבר נגד הז'אנר, אבל אני לא רוצה שיצמצמו אותי. תחשוב על אלביס קוסטלו: כמעט כל אלבום שלו זה משהו אחר. הוא עשה אלבום קלאסי מהמם עם רביעיית ברודסקי, וגם אלבום היפ הופ. אני כותב הכי ריאליסטי שיש, אבל אני קורא לזה 'ריאליזם פנימי', כי מה שקורה בפנים הרבה יותר מעניין אותי. להבין איך אנשים מרגישים ורואים דברים מבעד לעיניהם, ולחקור תופעות ושאלות מסוימות דרך העולם הפנימי של אנשים, יותר מאשר דרך העולם החיצוני".

פנטזיית בריחה

ספרו החדש של גפלה, "במחילה מכבודה של אשת המערות", מספר על אוריאל, מורה לאנגלית שמחליט להתפטר מעבודתו ולהקדיש את כל זמנו לקריאה, ועל התהליך שעובר עליו עד שהוא נוטש את משפחתו ועוקר לאנגליה. במקביל הוא עוקב אחר בנו, דני, שמנסה להתחקות בדיעבד אחר חייו של אביו. זה ספר דחוס מאוד, ספק־אימה, שנקרא בנשימה עצורה ובתחושת מועקה הולכת וגוברת.
גם הספר הזה עבר כמה גלגולים לפני שנכתבה הגרסה הנוכחית.

"זה התחיל כסיפור אחר לגמרי, בסביבה טוטליטרית שבה כמו שיש הצהרת הון - אחת לכמה שנים עושים לכל אדם 'שומת נפש'. יש שאלון עם מאה שאלות שאדם צריך לענות עליהן, שאחריהן הוא מקבל הערכה שתקבע את עתידו. אז הגרסה הראשונה היתה כל השאלון הזה, החוקר מול הגיבור שיושב בכלא אחרי שרצח כמה קשישים. אבל דרך התשובות שהוא נתן למדתי דברים על הגיבור, והם הובילו אותי למה שהתפרסם בסופו של דבר. זו אותה מהות, אבל אי אפשר לזהות את הקשר".

ההתפטרות של אוריאל ופנטזיית האסקפיזם הזו, לעזוב הכל ולהתפרנס מכתיבה, תואמות את רוח התקופה.

"נכון. העובדה שכל כך הרבה אנשים שאני רואה מסביבי שונאים את העבודה שלהם, וחיים חיים שלמים ככה, הניעה את הכתיבה. זה לא שאני מציע חלופה, אבל אני מסתכל מסביב ורואה אנשים חיים טירוף כשגרה. מה שאני מחדש הוא אקט המרי, המרידה. למעט מאוד אנשים יש את האומץ, או אפילו הפזיזות, הטירוף, לבוא ולהגיד 'נמאס לי, אני לא עושה את זה יותר, גם אם אין לי רשת ביטחון'.

"אני לא רוצה לצאת צבוע: גם אני עובד, כי אם אני לא אעבוד לא יהיה לי כסף. אבל באמנות אתה יכול לומר את הדברים כמו שהם. הספר רק יצא, וכמות התגובות שכבר הגיעו אלי עצומה. אני רואה כמה זה מדבר לאנשים, התחושה הזאת שאתה לא יודע לאן פניך מועדות. בטח במקום שאנחנו חיים בו, שיוקר המחיה הוא מטורף ורק מחריף, אנשים לא רואים עתיד כלכלי ופשוט חיים את הרגע. כתבתי על עולם קיצוני, כזה שבו אנשים כבר לא מסוגלים להסתכל מחוץ לד' אמותיהם, למרות שכמה אנשים כבר כתבו לי שנראה להם שזה מעבר לפינה. ובמובן מסוים, אוריאל הוא בעצם השפוי".

תוך כדי הקריאה, תהיתי לעצמי אם אוריאל הוא גרוטסקה או אידיאל.

"זה שילוב של שני הדברים. זה מוקצן, אבל הוא בעצם בן אדם מאוד ישר וכן, כי הוא אומר 'אני יודע איך אני רוצה לחיות את חיי'. רוב האנשים לא אומרים איך הם רוצים לחיות את חייהם, הם חיים כמו שהכתיבו להם. הוא יודע מה הוא רוצה, אבל העולם לא משתף איתו פעולה. הוא לא חושב על העתיד. בשונה ממנו, אני עם שתי רגליים על הקרקע, ואני מודה שהרבה מהלכים שאני עושה הם מתוך מחשבה על העתיד. אני כן דומה לו בדבר אחד - בזה שאני לא יכול לעשות דברים שאני לא נהנה מהם. זה יישמע מפונק, אבל בעיניי זה הכי שפוי.

"היו לי הצעות מאוד מפתות. מישהו רצה פעם שאכתוב את הסיפור הביוגרפי שלו, מישהו שדאגות כלכליות אין לו, ואמר לי משפט ששומעים רק בסרטים הוליוודיים: 'כמה שאתה רוצה'. ולא יכולתי. גם אם תציע לי מזוודה עם סכום כסף אדיר, אני לא יכול לעשות משהו שהוא לא אני. מישהו קרוב אלי אמר לי פעם, כאילו בטרוניה: 'אתה עושה רק מה שאתה אוהב'. אמרתי לו: 'מה אתה רוצה? שאני אעשה משהו שאני לא אוהב?' למה לעשות משהו שאתה לא אוהב? זה כמו התאבדות. החיים קצרצרים, אנשים לא מבינים את זה".

מעניין שאוריאל בורח, במידה רבה, מהאחריות שלו כאב. אתה בחרת לא להתמסר לחלום הנורמטיבי של משפחה וילדים.

"זה אף פעם לא עניין אותי. כשהייתי יותר צעיר, תמיד ידעתי שאם יהיה לי ילד זה יהיה אך ורק באימוץ, כי יש הרבה ילדים לא רצויים בעולם. אף פעם לא היתה לי שאיפה לשכפל את עצמי, לא נראה לי שאני כזאת מציאה. אני אדם מאוד משפחתי, מאוד קשור לאחיינים שלי, אבל זה עניין של סדר עדיפויות ושל זמן. אני לא שולל שום דבר, אבל החיים שלי לא מאורגנים לזה. היום שלי מחולק ליחידות, מאוד מאורגן, ניהול זמן מאוד חשוב לי. איפה אדחף ילד ללו"ז שלי? ככה אני גם תורם את תרומתי לאקולוגיה, וממילא עדיף שרק מי שראוי יהיה הורה".

אין עתיד

ניכר שגפלה אוהב את מה שהוא עושה. הוא מדבר בלהט על ספרות ועל מוזיקה, מלא המלצות ואנקדוטות. "אני חזיר תרבותי", הוא מעיד על עצמו. "יש אנשים שבאיזשהו גיל מפסיקים לחקור - אני לא. אני כל הזמן חייב לבדוק מה קורה במוזיקה, בספרות, בטלוויזיה, בקולנוע. אין בן אדם שמאושר יותר ממני כשנוספת עוד שעה במעבר לשעון חורף - אני חושב שעבדו עלינו ושאנחנו צריכים לפחות עוד שש שעות ביום. אני חושב שכל ספר צריך לקרוא פעמיים, ואני לא יודע איך אספיק.

"מבחינתי גן עדן נמצא בחנויות ספרים באנגליה. הפעם האחרונה שבה נסעתי לאנגליה היתה בספטמבר 23', חזרתי עם מזוודה מלאה בספרים, לא היה אכפת לי המשקל העודף. ואין לי כבר מקום בשבילם בבית. יש לי ספרים בארון הבגדים, על המיטה, כל הבית שלי זה ספרים, ובעודנו מדברים נשלחים אלי עוד מחו"ל. יש לי באמת רעב בלתי נדלה. כל החברים שלי יודעים שכשאני בחו"ל, אני כמו נרקומן בקריז - קודם כל ביקור של כמה שעות בחנות ספרים. ספרים, מוזיקה, קולנוע וטלוויזיה, אלה הדברים שמעניינים אותי בחיים האלה. בעיניי אמנות היא הדבר הכי טוב שיש לאנושות להציע".

אני יכול רק לדמיין עד כמה החזרה לארץ היא קשה אחרי כל סיבוב כזה בעולם.

"נכון, כי אנחנו חיים במקום עם אקלים מאוד לא תרבותי. בתקופת הקורונה, אני זוכר שכל מיני טוקבקיסטים נכנסו באמנים שלא היתה להם עבודה כי התיאטראות נסגרו והופעות בוטלו. אמרו שזאת לא עבודה, שימצאו להם עבודה אמיתית. ואמרתי לעצמי - מה זו הצביעות הזאת? הרי בסגרי הקורונה מה עשיתם? ראיתם סרטים, קראתם ספרים, הקשבתם למוזיקה. המזור הנפשי שלכם הגיע רק מתרבות ומאמנות. מקום שמסתכל על אמנות ותרבות כעל מותרות, פריבילגיה או לוקסוס, זה מקום חבול מאוד מבחינה נפשית. זה מציל אותנו, ואנשים לא מבינים את זה. זה לא קשור ליפי נפש או לדברים כאלה.

"אני מת על המקום הזה, אבל הוא מקום מאוד קשה. כולם נגד כולם, כולם ישר ימין או שמאל, אין מורכבות, אתה אומר משהו - ומייד רואה בהבעת הפנים של האדם שמולך שהוא כבר מחבב אותך פחות. זה מקום מאוד אלים מבחינה מחשבתית, ודווקא בגלל זה חייבים לדחוף כאן את התרבות והאמנות. הכל קשור לתרבות, כי אם לאנשים אין אמפתיה, להבין מישהו שהוא לא אתה - אז אין לנו עתיד".

תחושה של ונדליזם

אם יש דבר אחד שהצליח להוציא את גפלה מדעתו במהלך הראיון, עד כדי להתלהט ממש, הוא נושא הביקורות, ובעיקר יחס הביקורת לספריו. "הרבה פעמים אני קורא ביקורות ספרים - לא דווקא על הספרים שלי, אלא בכלל - וחושב: 'מה זאת החרפה הזאת?'", הוא אומר. "אדם שבא לכתוב ביקורת על ספר שלא מתוך אהבת ספרות, הוא בעיניי פסול מכל וכל. ואתה יכול לראות את זה כשאנשים כותבים בהתלהמות ובארס, או במין חמיצות ויבשושיות. אין לי בעיה שאתה לא אוהב ספר, אבל זה צריך להיות מנומק, ולא מתוך איזו תחושה של ונדליזם, חגיגת הרס.

"יצירת אמנות לא אמורה להיות שק איגרוף. אני רוצה לראות אם מי שכותב על הספר כותב על המהות שלו - לא Book report, בשביל זה אתה לא צריך להיות מבקר ספרים. אני יודע שעל כל ספר שאני כותב, אני נותן את ה־110%. מהקוראים אני מצפה לתת את ה־80%, מהמבקרים - 100%. יש גם את העניין של לכתוב על ז'אנר מסוים. נגיד, אם מישהו מאוד אוהב ספרות ריאליסטית, הוא לא אמור לכתוב על משהו פחות ריאליסטי. אפשר לראות גם מבקרים מהוללים שכותבים על משהו, ואתה קורא את זה ואומר: 'הם לא הבינו כלום'".

אתה מרגיש לא מובן? שלא מצליחים "לראות" אותך עד הסוף?

"במידה, כן. יש בארץ עניין כזה שאם זה שונה או אחר - מדירים את זה. כל אחד משלושת הספרים האחרונים שלי קיבל רק ביקורת אחת. ואז אתה רואה שיש ספרים שכותבים עליהם מיליון מאמרי ביקורת, ואין שום פרופורציות. פעם מישהו אמר: 'אנחנו לא יודעים איך לאכול אותו'. מה אני, סושי? אם אתה לא יודע איך לאכול אותי, להפך - אתה דווקא צריך לכתוב על הספרים שלי".