ז'ורז' סימנון, המוכר בעיקר כסופר בלשי פורה, יוצא בספרו "מכתב לאמי" למסע אינטימי, שקט ומורכב, החורג מעולמות הפשע והתעלומה. במקום לחפש חשודים או לעקוב אחר חוטי עלילה הקשורים לפשעים בלתי פתורים, כאן הוא מנסה ללכוד משהו חמקמק בהרבה: זיכרון, קשר, דמות שהיתה ואיננה עוד.
סימנון מבין היטב שהחמקמקות הזו אסור לה שתימחץ תחת המשגות חדות או ניסוחים נחרצים: "עלי להתעמק בנגיעות הקטנות האלה שבזיכרוני כדי לכונן חיים בני יותר מתשעים ואחת שנה". זאת גם זאת, עליו לרפרף בין שלל הזיכרונות, התנועות והפעולות, כפי שאלה נתפסו - עוד בטרם תורגמו למילים - במבט: "מה שאני מבין היום הוא שזוג עם ילדים הוא לא רק זוג. והוא שוכח זאת לפעמים. יש בבית, לידם, כמעט תמיד נוכחות, עיני ילדים שצופות בהם, ששופטות אותם במידת התבונה הצעירה שלהם".
ובאמת, במשימה המורכבת הזו שעומדת לפתחו, סימנון מצליח לעמוד, ובאופן מפואר ממש, בזכות יחסו לחיים ולכתיבה: בניגוד ליצירות רבות שנכתבות מתוך עמדה של האשמת ההורים, זעם או קינה על המוחמץ, כגון "מכתב אל האב" של קפקא, יצירת מופת בפני עצמה, סימנון נוקט גישה אחרת. הוא אינו מאשים, אינו מבקש רחמים ואינו מציג עצמו כקורבן. והוא בהחלט יכול היה לעשות זאת; הנה, לאחר מות אחיו אומרת לו אמו את המשפט המצמית הבא: "כמה חבל, ז'ורז', שכריסטיאן הוא זה שמת". אבל סימנון בוחר להוסיף את מה שעוד אומרת לו האם על האח תוך שהוא הופך בדבריה: "הוא היה כל כך עדין, כל כך מלא רגש[...] אין ספק שאני לא הייתי כזה, או שנמנעתי מלהפגין זאת".
הנה כך מתבונן סימנון באם במבט מעמיק, משעה את שיפוטו אותה גם כשהדבר נוגע אליו, ומצליח באופן הזה להעלות את דמותה מרובת הפנים. ריבוי הפנים בא לידי ביטוי, למשל, בחיבורם של מצבי נפש הפוכים: "חייתי בפחד שכרכרה תבוא לקחת אותך כפי שבאה לקחת את אחותך (לבית משוגעים, ס"נ). היה בך משהו מוגזם שלא יכולת לשלוט בו, אבל בו־בזמן היתה בך צלילות דעת קיצונית".
סימנון מחבר לשרשרת אחת חוליות של דמויות מחיי האם, מרכזיות ושוליות, מחבר מילים, מחוות וזיכרונות, יפים ומכוערים, רעים וטובים, וכל זאת לטובת יצירת דיוקן חי של האם, תוך התנגדות ברורה להפיכתה לדמות הומוגנית וכך גם למי שיש סכנה שתהפוך לאנדרטה קפואה.
את המכתב היפהפה הזה הוא כותב שלוש שנים וחצי לאחר מותה, מתוך ידיעה שלעולם לא יישלח. כעת כבר אפשר להבין שאין מטרתו לגולל מונולוג פנימי שיסייע לו לסגור מעגל ולהשלים עם עברו, להירפא אולי. הלב יוצא אל הילד שהיה סימנון, וכן אל הסופר שבחר להיות: מי שאינו מציב את עצמו במרכז, שאינו תר אחר צדק או אמיתות מוחלטות, אלא אחר הבנה. גם אם חלקית. גם אם מאוחרת. בדיוק מהטעם הזה סימנון אינו מפעיל מניפולציות פרשניות אפשריות ובוחר בסידור מחדש של מה שהיה כפי שהיה, עד כמה שהדבר ניתן כמובן.
הדמות הנשית העומדת במרכז ההתבוננות במכתב הזה רחוקה מהתבניות המוכרות של אם חמה ומיטיבה או לחלופין אם קשוחה וקרה. סימנון אינו מכניס את אמו לקטגוריות פסיכולוגיות כמו "אֵם טובה דייה" של דונלד ויניקוט או "האם המתה" של אנדרה גרין, אף על פי שבקלות יכול היה לעשות כן.
במקום זאת הוא מבקש להבין מי היתה באמת, לא רק כאם, אלא כאישה שלמה שקיומה עצמאי ונפרד. ובאמת, במכתב משרטט סימנון את דיוקנה באופן שחורג בהרבה מהשפעתה על חייו שלו. הוא מוכיח, ובזאת גדולתו, שאם יכולה להיות בעת ובעונה אחת אדם עצמאי וגם דמות משמעותית בעולמו של בנה.
לכן נדמה שמעבר לניסיון לפענח את אמו, סימנון שואל שאלות אחרות מאלה המוכרות לנו והחוקרות את האופן שבו הורים משפיעים על חיי ילדיהם: מה קורה כשהמבט מופנה לכיוון ההפוך? מכיוון הילד לכיוונו של ההורה? והאם ניתן להכיר את ההורה מחדש, כשהילד לשעבר מביט בו מנקודת מבטו הבוגרת? כיצד הוא עצמו השפיע על אמו? וכיצד נראים חייו כשהוא מנסה להביט בהם ולבחון אותם דרך עיניה?
זה הפרויקט הגדול של המכתב של סימנון: לשרטט את דיוקנה המרובד של האישה־האם וכן לנסות לראות את עצמו דרך עיניה. רבים מהקוראים יוכלו להזדהות עם התהיות הללו שאולי יש בהן אף מן הריפוי: מי היו הורינו; כיצד חוו את ההורות; האם היו מאושרים; וכיצד נראינו אנו בעיניהם של אלה שהביאו אותנו לעולם. סימנון אינו מספק תשובות חד־משמעיות, אך דווקא מתוך היעדרן, נרקמת תחושה של קרבה עמוקה בינו לבין האם. עד כדי כך עמוקה שכשהוא נזכר שאחיה ואחיותיה הגדולים ממנה, שכבר מתו, כינו אותה "ציפור פצועה", הוא קובע במעין נקמה מתוקה: "הציפור הפצועה קברה אותם". ואילו הוא עצמו במקום לקבור אותה, כתב לה מכתב אלמותי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו