פלורנס דיי היא סופרת הצללים של מחברת רומנים רומנטיים מפורסמת. היא עצמה היתה פעם רומנטיקנית חסרת תקנה, עד שהחבר שלה ניצל אותה ושבר את ליבה. מאז איבדה פלורנס את האמון באהבה, ועכשיו היא בצרות - כבר חודשים שהיא לא מצליחה לסיים את הרומן הרומנטי האחרון שהתחייבה אליו.
כך, כל הסצנות הרומנטיות שהיא כותבת מסתיימות שונה מאוד מאיך שהן אמורות: "בגדיה של אמיליה נצמדו אליה כמו שכבת עור נוספת. היא הידקה את המעיל שלה אל גופה כדי להתגונן מפני הקור המקפיא. 'לא חשבתי שמלכת הקרח מסוגלת לסבול מקור', אמר ג'קסון, ואדי נשימתו נפלטו אל האוויר הקפוא. היא החטיפה לו אגרוף".
העורך החדש של פלורנס, שמתגלה כגבר נאה במיוחד, לוחץ עליה לסיים את הספר - אבל אז נוחתת עליה מכה נוספת: אביה נפטר והיא צריכה לשוב מייד לעיירת הולדתה מיירמונט, שם משפחתה מנהלת את בית הלוויות המקומי.
וכאילו אלה לא מספיקים כדי ליצור אווירה רומנטית שתחזיק ספר שלם, לפלורנס ולאביה היה סוד משותף שרק המשפחה הקרובה ידעה עליו: שניהם יכולים לראות רוחות רפאים, ובמשך שנים השתמשו בכוחם כדי לעזור למתים לפתור את ענייניהם הבלתי סגורים ולעבור הלאה. הבעיה: כשפלורנס עזרה לאחת הרוחות לפתור את תעלומת הרצח של עצמה - העיירה הקטנה התמלאה בשמועות על הנערה ששומעת קולות, ופלורנס עזבה את העיירה כדי שלא לשוב.
עכשיו, כשהיא חוזרת הביתה לראשונה אחרי שנים, היא נאלצת להתמודד עם כל מה שהשתבש בחייה - מחסום הכתיבה שלה, הפחד שאהבה רומנטית אינה קיימת עבורה, האבל על אביה, וגם, כמובן, עם אותו עורך חתיך, שלפתע פתאום מופיע על מפתן דלתה כרוח רפאים. זוהי, בקצרה, עלילתו של "הרומנטיקנים המתים".
למרות מה שהכותרת עשויה לרמז, "הרומנטיקנים המתים" מציב לעיתים את הרומנטיקה בתפקיד משני, ובוחר להתמקד בעומק המשבר הרגשי והיצירתי שחווה פלורנס, גיבורה שאיבדה את אמונתה לא רק באהבה, אלא גם ביכולתה לספר סיפורים ובמשמעות הקיום עצמו. נוכחות רוח הרפאים של העורך שלה אינה משמשת רק עלילה רומנטית, אלא גם מראה המשקפת את תהליך ההחלמה הפנימי שלה.
דרך האינטראקציות ביניהם הספר חוקר כיצד אדם מוצא מחדש את הקול שלו אחרי אובדן, ואיך אמונה באהבה יכולה להיבנות מחדש, לא רק כסיפור רומנטי סוחף אלא גם כהחלטה מודעת ומפוכחת לבטוח שוב בחיים על אף פגיעותם. וכאן גם הצרה. "הרומנטיקנים המתים" אמנם מצחיק, מתוק ונוגע ללב, אבל גם עמוס בהתמודדויות עם אבל, אהבה ומשמעות הקיום.
בספרה הקודם של פוסטון, "שבע השנים שבינינו", חיה הגיבורה בדירה ניו־יורקית קסומה ומנהלת רומן עם השותף שלה לדירה, שחי את חייו, באופן מפתיע, מסתורי וכמעט מיסטי - שבע שנים לפניה. בשני הספרים פוסטון משלבת פנטזיה ואווירה חמימה וביתית שמספקת נחמה ואסקפיזם מושלם.
"הרומנטיקנים המתים" אכן מנחם מאוד, כסרט הולמרק ממוצע. הכתיבה קומית, מוצלחת ומשעשעת, והוא גם גדוש להפליא בקונפליקטים רגשיים. אך ריבוי המשברים והמתחים הללו, כולם מתרחשים בטווח של כשבועיים, מאיים לעיתים להציף את הקוראת מרוב סנטימנטליות. מה גם שבעוד שחלק מהפרקים זורמים בקלילות משעשעת, אחרים מטביעים בהרהורים פנימיים ארוכים על משמעות האהבה, האובדן והיצירה. כך, הספר נע בין מתיקות והומור נעימים לבין כובד רגשי מעיק, מתקשה לייצר טון עקבי ומותיר את הקורא עם תחושה מעורבת של סיפוק ואי־נוחות, כמו אוכל נחמה שהיה טעים מכדי לסרב לו אך כבד מכדי לעכל אותו בקלות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו