ברומן חדש, אסתר פלד מפרקת באומץ את מושגי האהבה, התשוקה והברית

עזבתי את הבית לפני שלוש שנים, בתוך אותה תפאורה מוכרת עד לזרא: מעבר לעיר אחרת, פרידה, שאלות של הסביבה בדבר הפרידה (הרבה "למה", "אבל למה"), התחלת מערכת יחסים חדשה. הכל היה מצוי בתוך הממשי, בתוך מה שמכונה "המציאות". ועם זאת, בשבילי, ההתרחשות כולה שרתה בתוך מים אחרים, בלתי מילוליים, ברווח שבין המציאות למחשבה ולתחושה. בכנות, אני לא ידעתי שהפרידה חיכתה בשקט, ולאחריה, בכנות, גם לעצמי לא ידעתי להשיב מדוע אירעה, מדוע עזבתי (כשעברה שנה ועוד שנה, התחלתי אט־אט להבין).

והנה - אני קוראת ב"תלוי באור", הרומן החדש של אסתר פלד, את הדברים הבאים: "יש איזה מעשה דק מן הדק שהנפש עושה בשעה שעול המציאות כבד עליה; היא אוחזת בגרעין הכאב ודוחסת אותו למקום עמוק, מקלט פנימי כמוס, שבו מוצפן הכאב עד שתוכל הנפש לדעת אותו במודע. אי אפשר לחשוב ואי אפשר להרגיש, לכן נדחסים חומרי הגלם אל תוך כמוסה השוכנת במעמקי הנפש וממתינים לעת הנכונה".

נישואי ברית

יש ספרים שמתחילים לגעת עוד לפני שהם נפתחים. "תלוי באור" אינו רק רומן - הוא מהלך הגותי עטוף בפרוזה, חקירה איטית, מדויקת, חרישית אך נוקבת של מושגים כמו אהבה, ברית, גוף, תשוקה ואינטימיות. פלד כותבת מתוך אותו שקט סמיך שמלווה את ספריה הקודמים, למשל המסות שב"פתיחות מלאה וספק" והסיפורים שמתלכדים לכדי רומן ב"פתח גדול מלמטה", שזיכה אותה בפרס ספיר. אבל כאן היא עושה צעד נוסף, אולי רדיקלי יותר, ומניחה את כל המילים בצידן כדי לדבר במילים. זהו פרדוקס, כמובן, על מה שקורה כשהשפה מפסיקה להספיק.

גם "תלוי באור", כמו ספריה האחרים, עוסק בשאלת הקרבה, בחשש שבתשוקה, בבדידות שנולדת דווקא מתוך המאמץ לגעת. עם זאת, איכשהו היא מסרבת כאן לעלילה, לדמויות במובן הריאליסטי ולהסברים. זה אינו "רק" רומן על גבר ועל הנשים העוברות בחייו, שנוכחות בהם גם בהיעדרן, או "רק" על צייר ועל האובייקטים שמעניקים לו השראה, אלא על תודעה שמנסה ללכוד חוויה בלי להכתים אותה בצורתה. חוויה שתלויה באור, ומלבד מה שנדרש לחיים ואולי מעט יותר, מבקשת רק אחריו. האור הוא חמקמק, כידוע, ולא ניתן לאחיזה, גם אם אפשר ללכוד ממנו רגע. במבט, ברגש, או על בד הציור.

"תלוי באור" אינו רק רומן - הוא מהלך הגותי עטוף בפרוזה, חקירה איטית, חרישית אך נוקבת, של מושגים כמו אהבה, ברית, גוף

הרומן מתחיל בפרולוג המתאר את נעוריו של הצייר (המספרת לא מעניקה לו שם, ולא בכדי), ועל הנערות הצעירות שמקיפות אותו. לא ברור מדוע הן רוצות בקרבתו, שכן הוא לא בולט בסביבתו, אבל חוטים דקים ולא מוגדרים נטווים מכיוונן אליו. לנערות הללו אין שמות, אלא כינויים: "הנערה הצייתנית", "מלכת הכיתה" ו"העולה המצטיינת", שתהפוך בעתיד לאשתו ורק אז תקבל שם פרטי: סופי או סופיה. סופיה זו מייצגת את הבחירה של הצייר בחיים על הקרקע, והוא יינשא לה לאחר שתנסה להתאבד, שכן הוא רצה להיפרד ממנה ולממש את תשוקתו למלכת הכיתה שאותה צייר. ואלה הם מה שניתן לכנות "נישואי ברית".

מושא לכמיהה

הברית. הו, הברית. מעט מדי מדברים על הברית בין שניים, שהיא לא חיובית בהכרח, וודאי אינה מושג מהסדר הבורגני. וכשהיא נכרתת, היא ממשיכה להתקיים מעבר למקום ולזמן, מעבר לאירועי החיים, וגם לאחר הפרידה. החיים משתנים, אבל הברית בעינה עומדת. היא לא תנועה של מימוש, אלא של היענות. ופלד תופסת היטב את הממד הדתי הזה שבברית. היא אולי הדבר היחיד מבחינתה שאפשר לאחוז בו בתוך המערכת הגדולה שכוללת אהבה ותשוקה.

הברית מרחפת מעל המערכת הזאת, והיא כוללת נאמנות אין־קץ שלא ניתנת להתרה (גם כאן אני חושבת על עצמי ועל האדם שנפרדתי ממנו, שחוט הברית - וצריך לקבל זאת, ככה זה - נשאר מחובר). מתוך ברית, הצייר נישא למי שקרה שחייו נכרכו בחייה, סופיה, ולאורך כל ימיהם היא היתה עבורו מושא ש"השיג", אך לא מושא לכמיהה. ואחרי 20 שנות נישואים, כשהוא מספר לה ששכב לא מכבר עם אישה אחרת שהיתה מושא לתשוקתו, היא מחליטה להיפרד ממנו ומספרת לו שהחליטה כך עוד קודם. הנה - גם סופיה הממשית, המקרקעת, לא באמת היתה תפוסה בידו, אלא סובייקט חופשי. וגם זו תובנה שעולה מהרומן המופלא הזה: מה שאנחנו חושבים שתפסנו - הוא בעצם חופשי.

עבור הצייר, האהבה על כל אפשרויות גילומה לא באה לידי מימוש. לא מפני שלא היה לה פוטנציאל להיות הדדית, ולא מפני שנאסרה, אלא מפני שעוד לפני שהיא התחילה נמסכה בה חרדה דקה, כמעט פילוסופית, מפני התגשמות. כמו צל שמקדים את גופו, כמו אור שלא ניתן להסתכל בו ישירות. "תלוי באור" נכתב כולו מן המקום ההוא, המקום הכואב בבהירות של מה שלא יתרחש.

ובכל זאת, מעט עלילה: לצייר שנישא לסופיה יש שני ילדים, בן ובת. הוא נשען על האופן שבו סופיה מפרשת עבורו את המציאות, ובאותו אופן הוא נשען גם על אמה. הוא מציג תערוכה בגלריה של אדם בשם אמנון, ודרכו מכיר אספנית בשם נאורה, שאליה הוא נמשך בשל "גוון עורה האפרסקי". זו האישה שאיתה שכב בסופו של דבר. כמו הנשים האחרות ברומן, גם נאורה לא זוכה לתיאור נוסף מלבד זה.

לאמנון, בעל הגלריה, יש אישה חולה שנוטה למות בשם אביגיל, ומאוחר יותר יתברר לצייר שהיא עזבה את אמנון לטובת נאורה, אהובתה. הצייר וסופיה מלווים את אביגיל בימים האחרונים לחייה, והוא מביא לה רישום קטן של תינוק מוזר שהיה תלוי על קיר נפרד בתערוכה שהציג ושזכה לתשומת לב. אביגיל מביטה בציור, נופחת את נשמתה - ולאחר מותה הציור נעלם. הצייר מבקש אחר הרישום, ותעלומת היעלמותו לא מניחה לו.

האובייקט החסר

"תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר וויילד, וכן "הדיוקן הסגלגל" ו"המכתב הגנוב" של אדגר אלן פו, הן יצירות שלא יכולות לא להיות נוכחות בקריאת ספרה של פלד. כמו ברומן "תמונתו של דוריאן גריי", גם ב"תלוי באור" הצייר כלוא במבטו שלו. כמו בסיפור "הדיוקן הסגלגל", גם כאן מעשה הדיוקן אינו רק דימוי אמנותי, אלא הוא מחסל את מושא האהבה, אם כי באופן אחר. וברומן של פלד, כמו בסיפור "המכתב הגנוב", האמת נמצאת לא במקום הנסתר, אלא ממש לנגד עינינו: גלויה מדי, פשוטה מדי, ולכן אינה נראית. בדפי הסיום, האישה או הנשים שהיו ואינן, והרישום שנעלם ונמצא, מייצגים את אותו אובייקט חסר, שאינו סוד - אלא מה שמארגן את כל התנועה סביבו.

פרשנותו הידועה של הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן לסיפור הזה, שמעצבת את האובייקט החסר בתור מה שמבנה את הסובייקט, מהדהדת כאן. הנשים והרישום הם לא אבודים או גנובים, אלא הם מסמנים את הפער הבלתי ניתן לאיחוי. לא מה שמחזיקים בו, אלא מה שמבנה את התשוקה. האם אנחנו מסוגלים להביט בחיינו שלנו תוך שאנו חודרים את המושגים החברתיים והתרבותיים שקנינו? האם אנחנו מצליחים לשלוח את המבט לעבר המחווה הקטנה, התנועה הממשית, תנועת התודעה, ולעבר האור שנע גם הוא, משנה את מיקומו יחד איתנו?

פלד, יש לומר, מעדיפה להשאיר בעינן את השאלות הללו, ולהעיף ממנה והלאה את הקונוטציות הספרותיות והתרבותיות. היא לועגת להתפעלות מיצירה אמנותית מסוימת משום שהיא מזכירה יצירה אמנותית אחרת. למשל, בספר לעגה נתון לפסיכואנליטיקאי שקונה בתערוכה רישום של הצייר משום שהוא מזכיר לו עבודה של לוסיאן פרויד. גם לפרשנויות פסיכואנליטיות היא לועגת, למרות היותה פסיכואנליטיקאית בעצמה. ועם זאת, היא מציפה ביודעין את הקונוטציות התרבותיות ואת ריבוי הפרשנויות, אולי משום שהיא מכירה בכך שהן ממילא כאן, חלק מהסדר התודעתי הכללי. ואולי גם משום שהן הגשר שעליו יש לעבור כדי להגיע אל המקום המופשט מסימנים, אל התודעה המופשטת מצורות.

הספר נחתם בפרק שעובר שינוי צורה. ממספרת שמספרת את הספר בגוף שלישי, היא נעה לכיוון פרק שכותרתו "אפילוג תלת־ראשי: דברי נוחם; דברי נאורה; דברי אמנון" - הדוברים בפרק החותם הזה מתארים את ההוויה המציאותית והנפשית דרך נקודת מבטם. כאילו פלד אומרת: אחרי ההגבהה אל המופשט, יש לחזור אל הממשי. יש בעולם אנשים, והם חיים והם חווים והם מרגישים, וכל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד במינו, ובכל אחד מהם מתגלם המופשט בגוף, בתנועה, במבט, במחשבה ובאור, והם לא רק מבקשים או נדרשים לנוע לעבר החלל המוגבה של האהבה, התשוקה והכמיהה, אלא נידונים לגלם את כל אלה באופן חד־פעמי, להיות מגורשים מהאידיאה אל מימושה. והיתה לי נחמה.