גל נתן נעה בין אור וצל

ספר השירים השני של גל נתן, עובדת סוציאלית במקצועה ואחד הקולות השיריים המעניינים בשנים האחרונות, הוא ספר מוזר. הוא מוזר כי השירים בו מופשטים וחידתיים, כמעט מיסטיים, אבל בעת ובעונה אחת הם מודעים לעצמם, ואפילו לועגים לזה; והוא מוזר כי הוא מרשה לעצמו להיות בלתי ברור ולא להתנצל על כך.

דוגמה טובה נמצאת כבר בשיר השני בספר. בדיבור יומיומי, אדם מצביע על ארטיק ואומר למוכר: "תביא לי את זה". "זה" - כמה שברור מאליו לכל הצדדים. ובאמת, אצל נתן הדברים נראים אחרת. היא מצביעה על משהו שנמצא מחוץ לספר (אקסופורה), והקוראים, שמקבלים רק את ההצבעה, עומדים מול החוסר ונאלצים להשלים בעצמם: "אֲנִי חַיֶּבֶת לָגֶשֶׁת לָזֶה לְגַמְרֵי אַחֶרֶת / לָגֶשֶׁת לָזֶה מִמָּקוֹם שֶׁעוֹד לֹא נִגַּשְׁתִּי לָזֶה / חַיֶּבֶת לְהַגִּיעַ לָזֶה יַצִּיבָה כְּמוֹ הַר... וּלְהַגִּיד: הִנֵּה עַכְשָׁו אֲנִי הָפַכְתִּי לָזֶה / וְלָנוּחַ מְנוּחָה שְׁלֵמָה בְּתוֹךְ זֶה כִּי הִגַּעְתִּי". קשה להבין הכל, ובכל זאת מבינים את מה שחשוב, וכל קורא ישלים את החסר.

גם כותרת הספר, "הנדסת אורות", פרדוקסלית: מחד, האור מקבל קונוטציות מדעיות (מהירות האור), ומנגד, האור רוחני, מופשט ומכושף (כוחות האור מול החושך וכדומה). המתח הזה, שבין אור טבעי למהונדס, הוא במידה רבה הציר שסביבו הספר חג.

הספר יכול להיקרא כמעט כטקסט מיסטי, חופשי לחלוטין ויחף, כמו מעין מדריך לנשמה אבודה: "פִּתְחִי חֲרִיץ בַּבְּרִיאָה וְתֵלְכִי בּוֹ, / תִּזְכְּרִי לָלֶכֶת יָשָׁר וְלֹא לְהַבִּיט לְאָחוֹר", "יֵשׁ לָךְ רֶגֶל בְּלִבַּת הַכַּדּוּר, כָּנָף בָּאֵינְסוֹף / וְאַתְּ הוֹלֶכֶת בְּצוּרָה מֻשְׁלֶמֶת עַל הַחֶבֶל הַדַּק", "יֵשׁ לָךְ מַפָּה שֶׁל סְתָרִים / אוֹרוֹת הוֹלְכִים לְצִדֵּךְ", "בְּרֶגַע אֶחָד אֶת תִּרְאִי בָּרוּר - שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר". עוד רגע - וכולנו יחד נראה את האור.

ליקוט רשימת המשפטים הזו עושה עוול לספר, מפני שאצל נתן, גם האור הבוהק והחופשי ביותר הוא למעשה מהונדס. לדוגמה, שיר שנגמר במשפט המתקתק "הַחַיִּים הֵם פֶּרַח נֶעְלָם שֶׁעָשׂוּי מִצּוּף סֻכָּר", מתחיל בעצם כך: "כָּל מָה שֶׁהִצְלַחְתִּי הַיּוֹם זֶה לֹא לְהִדָּרֵס / וְלֹא לִשְׂרֹף אֶת הַדִּירָה בְּהֶסַּח דַּעַת. / הִצְלַחְתִּי לְהַגִּיד מִלִּים שֶׁנִּשְׁמְעוּ הֶגְיוֹנִיּוֹת. / אַף אֶחָד לֹא חָשַׁד בְּכָךְ שֶׁצִּפּוֹרִים מְנַהֲלוֹת אֶת הַמּוֹפָע מִתּוֹךְ רֹאשִׁי". תיאור המציאות הנפשית הסוערת כפי שהיא, ועטיפתה במעין משפט סיכום מואר וניו־אייג'י, עשויים לבלבל, אבל זה מה שהופך חלק מהשירים למלאי מורכבויות. לפעמים זה עובד, ולפעמים הקוראים הולכים לאיבוד.

לצד אותו "מדריך להארה", הספר מעמיד גם וידוי חשוף של נפש פצועה ועדינה שחיה בעולם גס: "בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלִּי עָמַדְתִּי לְהִתְפַּקֵּעַ... נָסַעְתִּי לַכִּנֶּרֶת כְּדֵי לְהֵרָפֵא מִמַּשֶּׁהוּ... בַּסּוֹף שָׁכַבְתִּי עַל הַמִּטָּה מוּל הַכִּנֶּרֶת / וּפָחַדְתִּי שֶׁאַף פַּעַם לֹא אוּכַל לָקוּם. / וְלֹא יָדַעְתִּי מָה יָכִיל אוֹתִי כְּמוֹ הַכִּנֶּרֶת / וְלֹא יָדַעְתִּי מָה יֵשׁ לָהּ שָׁם, בַּקַּרְקָעִית. / אֲבָל כְּבָר בְּהֶחְלֵט יָדַעְתִּי מָה יֵשׁ לִי".

הפער בין המיסטי לבין המציאות הקונקרטית מגיע לשיא בשיר שכותרתו "דברים של גוף", הממוען לדמות גברית וחלומית: "אַתָּה - אוֹסֵף שֵׂעָר אַלְמֻגִּים, רוֹשֵׁף בְּקֶצֶף פְּטָלִים, / מַצִּיל גּוּרֵי חֲתוּלִים, נוֹסֵק מֵעַל שְׂרֵפָה בְּאוֹסְטְרַלְיָה... בּוֹנֶה בַּיִת מִכּוֹכָבִים, חוֹתֵר בְּקָאנוּ נַצְנַצִּים. / וּמָה הַגּוּף שֶׁלִּי עוֹשֶׂה? שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה. / וּמָה הַגּוּף שֶׁלִּי עוֹשֶׂה? חוֹלֶה בְּשַׁפַּעַת".

השליש האחרון של הספר פוסע באותו נתיב, ומציג פואמה שמגוללת סיפור מופשט של דמות בשם זוהרית: ספק אישה, ספק עכבישה בעלת שבע רגליים, ספק ישות מופשטת של אור. גם כאן יש שפה מיסטית־קבלית של אורות, ניצוצות, אַין והתפשטות, ואל תוך הסיפור המופשט והמיתולוגי נכנסות קריצות של נונסנס: "זוֹהֲרִית מְשַׁחְרֶרֶת אֶת יְרוּשָׁלַיִם / מֵהַסִּינְדְּרוֹמִים שֶׁל כֻּלָּם / וּמִסְתּוֹבֶבֶת בִּירוּשָׁלַיִם / שֶׁאֵין בָּהּ בְּנֵי אָדָם", או "זוֹהֲרִית הִרְחִיקָה עַד לְחֹר שָׁחֹר בֶּחָלָל / וְשָׁמְעָה הֶסְבֵּר עַל קְוַנְטִים מִדַּיַּר רְחוֹב בְּאָלֶנְבִּי".

רסיסי חידות כמעט, ובכל זאת - גם בתוך המופשט והנונסנסי, העוצמה הפסיכולוגית של השירים לא מתעמעמת והיופי שלהם לא נפגם. כך גם בשיר אולי היפה ביותר בספר - שגם הוא, כמו הספר כולו, חידתי, מודע לעצמו וקורץ לקוראיו: "זוֹהֲרִית אִרְגְּנָה אֶת חַיֶּיהָ / סְבִיב רַגְלָהּ הַחֲסֵרָה / וּבָנְתָה אֶת "בֵּית הַחֹסֶר" / וְהִקְרִיבָה קָרְבָּנוֹת לְחֹסֶר / וְגִדְּלָה פְּרָחִים / שֶׁהָיָה חָסֵר לָהֶם עֲלֵה כּוֹתֶרֶת / וְאוֹתָם הִיא אָהֲבָה".