צאצאי הסמוראים לומדים קבלה - והבעש"ט מוסר ד"ש

השיחה שלי עם יונתן מאיר מתנהלת במקוטע, דרך מסך המחשב ובשעות־לא־שעות. זאת מפני שמאיר, בימים כתיקונם פרופסור במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, שוהה בשנה האחרונה בטוקיו, כמרצה אורח בחוג למדעי הדתות, שם הוא מלמד את צאצאי הסמוראים על שבתאי צבי, הבעל שם־טוב ועל תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה.

"יש כיום פריחה עצומה של מדעי היהדות בעולם", הוא מסביר למראה הבעת התמיהה על פניי. "אבל זה קצת שונה מהאופן שבו עוסקים בנושאים הללו בארץ. בישראל, הרבה סטודנטים לומדים את המקורות כדי להבין את עצמם. אבל בעולם העיסוק הזה מגיע מכיוון אחר לחלוטין; חוקרים את היהדות כחלק מהניסיון להבין את החוויה האנושית. כפי שחוקרים את התרבות הסינית, או המוסלמית. במשך הרבה שנים התחום של מדעי היהדות היה מאוד סגור ומקומי. והנה הוא נפתח. לדעתי יש בזה משהו מאוד חיובי".

גם את שהותו באוניברסיטת טוקיו מאיר רואה כחלק מאותו מהלך של פתיחתם של מדעי היהדות לעולם. "לסטודנטים היפנים יש אולי פחות ידע במקורות היהודיים מהסטודנטים הישראלים", הוא אומר, "אבל הם מפצים על זה ברוחב יריעה, בהיכרות עמוקה עם התחום של מדעי הדתות, וגם בהרבה רצינות. יש לא מעט תלמידים בחוג למדעי הדתות בטוקיו שמסוגלים להתמודד עם טקסטים מאוד מורכבים בעברית. יש כאן גם הרבה התעניינות ביהדות. לאחרונה התפרסם ספר בן מאות עמודים של אחד החוקרים הבכירים ביפן על התנועה השבתאית. המחקר כאן לא פחות רציני מאשר בארץ".

הגישה הא־רומנטית

הסיבה לפגישה שלנו היא פרסומם של שלושה ספרים חדשים של מאיר, שעוסקים בחסידות ברסלב, בחב"ד ובדמותו של המקובל הרב יהודה לייב הלוי אשלג (1954-1884), מי שהעניק את השראתו לשורה של גופים וארגונים העוסקים בקבלה, או ב־Kaballa – מחסידות אשלג בבני ברק, דרך תנועת בני ברוך של מיכאל לייטמן ועד המרכז לחקר הקבלה בלוס אנג'לס, שבין תלמידיו נמנים גם מדונה ואשטון קוצ'ר.

עם זאת, מי שיקרא את ספריו של מאיר בחיפוש אחר מסרים רוחניים מעצימים, או תובנות ניו־אייג'יות ברוח הקבלה, עשוי להתאכזב. מאיר רואה את עצמו קודם כל כחוקר, וככזה תפקידו להציג את העבר היהודי, על צדדיו השונים.

"בכתיבה על הקבלה או החסידות יש הרבה רומנטיקה", הוא אומר. "הרבה פעמים אפשר למצוא הזדהות של החוקר עם מושא המחקר. אני לא אוהב את הכיוון הזה. אם אני כותב על תנועת ההשכלה אני לא בהכרח צריך להזדהות עם הרעיונות שלה, כשם שאם אני כותב על החסידות אני לא צריך להיות חסיד".

אז למה אם כן לכתוב על התנועות האלה? "אלה תנועות קריטיות בהיסטוריה היהודית שהשפיעו, ועדיין משפיעות, על היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה. לכן המטרה שלי היא הצגה שלמה ומגוונת שלהן, עם כל המורכבויות - שלעיתים חוקרים שיותר מדי מזדהים עם הדבר שאותו הם חוקרים עלולים להחמיץ, כי מחקר אמיתי מצריך ריחוק מסוים. כדי לרדת לעומק הדברים אני צריך לשים את האמונות האישיות שלי בצד".

כאן הוא מביא לדוגמה את רבי ישראל בעל שם־טוב, מייסד תנועת החסידות בפולין של המאה ה־18. "על הבעל שם טוב, הבעש"ט בקיצור, נכתבו במרוצת השנים מאות ספרים. החל מספרים שכתבו חסידיו וניסו להציג אותו כאב־טיפוס של צדיק וכדמות גדולה מהחיים, דרך אסופות של סיפורים שחלקם על גבול ספרות הפנטזיה, שמתארים את הניסים שחולל ואת מאבקיו עם שדים ומזיקים, ועד חיבורים סאטיריים שכתבו סופרי תנועת ההשכלה במזרח אירופה ונועדו להגחיך את דמותו ואת תנועת החסידות".

"אם היתה איזושהי השפעה לביוגרפיה האישית שלי, היא שהילדות שלי, והחינוך שקיבלתי, יצרו אצלי איזו סובלנות גדולה יותר כלפי דתות ואמונות שונות, איזושהי פתיחות, שפחות שכיחה אצל מי שגדל רק במערכת החינוך הישראלית"

בעשורים האחרונים נכתבו שורה של מחקרים ששאפו להשתחרר מהמטען המיתולוגי הזה, ולהציג את דמותו ההיסטורית של הבעש"ט. אולם הכיוון שבו הלך מאיר, היה שונה. "קראתי לספר 'דמותו המיתולוגית של הבעש"ט' מפני שהנושא שעניין אותי לא היה הבעש"ט האיש, אלא הבעש"ט כמיתוס, האופן שבו הדמות שלו נתפסה במהלך השנים על ידי כותבים שונים. וכשבוחנים את הדברים מהפרספקטיבה הזאת, אפשר לגלות דברים מאוד מעניינים.

"לכל דור היה את הבעש"ט שלו, וכל קבוצה ניסתה לספר מחדש את הסיפור הזה ולהלביש עליו את הערכים והאידיאולוגיה שלה. מרטין בובר, למשל, שכתב על הבעש"ט בתחילת המאה ה־20, ניסה לעצב אותו בדמותו: הבעש"ט שלו הוא דמות אנטי־רבנית, מעין מהפכן או אנרכיסט, שכל הזמן משוטט ביער ומנסה להתחבר לטבע; בערך באותה תקופה האדמו"ר השישי מחב"ד, רבי יצחק יוסף שניאורסון, כתב גם הוא על הבעש"ט, והבעש"ט שלו הוא תלמיד חכם שכותב חידושי תורה ועונה תשובות הלכתיות. מעין חב"דניק, לא אחד שמסתובב ביער".

כשאני שואל איפה האמת, מאיר צוחק. "זו לא השאלה שאני שואל. התפקיד שלי, כהיסטוריון, הוא להציג את הדעות השונות, לא לשפוט ביניהן. אז מובן שזה לא מה שמעניין את אלו שניגשים לנושא מתוך גישה רומנטית, או גישה ניאו־חסידית: הם מצפים שתגיד מי היה הבעש"ט האמיתי, מה בדיוק היתה הבשורה הרוחנית שלו. אני יכול לכל היותר להגיד להם מה היתה הבשורה הרוחנית של אלו שנתלו בדמותו של הבעש"ט, וכיצד כל אחד מהם פירש את הדמות הזאת באופן שסייע לו לבסס את האידיאולוגיה שלו".

הקבלה של מדונה

כמו מחקריו של פרופ' מאיר, גם הביוגרפיה שלו היא רצינית, חמורת סבר, אקדמית מאוד - אך מכילה גם כמה פרקים בלתי צפויים. מאיר (50) נולד בבלגיה לאביו, פרופ' אפרים מאיר, פילוסוף ופילולוג נוצרי קתולי, שהתגייר ועלה לארץ ב־1983, ושימש מאוחר יותר ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן. לאפשרות שאולי לביוגרפיה הלא שגרתית הזאת, כמו גם לחינוך הקתולי שקיבל בילדותו המוקדמת, היתה איזושהי השפעה על מחקריו הוא מגיב בביטול. "אם היתה השפעה לביוגרפיה שלי, היא אולי רק בזה שהילדות שלי, והחינוך שקיבלתי, יצרו אצלי סובלנות גדולה יותר כלפי דתות ואמונות שונות, איזושהי פתיחות, שפחות שכיחה אצל מי שגדל רק במערכת החינוך הישראלית".

בתחילת דרכו מאיר התעניין בייחוד בפילוסופיה הימי־ביניימית, בכתביהם של הרמב"ם ושל ממשיכיו. "אולם ככל שהעמקתי הבנתי שהכתבים הללו לא רלוונטיים לחיים שלי. השאלות שהעסיקו את הפילוסופים היהודים בימי הביניים, כמו דמותו של האל וכדומה, אינן השאלות שמעסיקות אותי. לעומת זאת, שאלות כמו היעדרו של האל מן העולם, או עמידה מול שאלות שאין להן תשובה, אלו שאלות שנראו לי יותר רלוונטיות".

בהמשך דרכו העדיף מאיר להתמקד בהיסטוריה של המחשבה היהודית, ושל הזרמים הרוחניים השונים שבה. "מה שאני מנסה ללמד את התלמידים שלי זה להתבונן בטקסטים עם כל המורכבות שלהם. לא לכפות עליהם פרשנות מסוימת, או אידיאולוגיה מסוימת, אלא לנסות לפרוש את כל רוחב היריעה. לכן אני לא שואל 'מהי האמת?', וגם לא מהי היהדות האותנטית. מנקודת המבט שלי כל הפרשנויות ליהדות הן אותנטיות באותה מידה. לכן, כאשר מדונה למשל אומרת שהיא עוסקת בקבלה, אני לא בהכרח שולל את זה. מנקודת המבט שלי כחוקר, הקבלה שלה היא לא בהכרח פחות אותנטית מהקבלה שנלמדת בישיבה במאה שערים. שתיהן התפתחו מאיזשהו גרעין משותף שהתקיים בתחילת המאה ה־20, ושתיהן פרשנויות לגיטימיות של אותם כתבים עצמם".