"אפיקומן" | סיפור קצר לחג

הוא לא דמיין שזה ככה פה. תמיד אמרו משהו על אור, אבל אור כזה לא הכיר קודם. האור הכי גדול שפגש בחיים היה בחנות התאורה, כשאמא שלו התלבטה בין גוף תאורה דבוק לתקרה לבין נברשת משתלשלת, ואמא שלו כשהיא מתלבטת היא מתלבטת, הכל דלק וסנוור והוא רק רצה לצאת משם, ואחרי שבחרה במשתלשלת והוא חשב שהם הולכים הביתה סוף־סוף, נשארה עוד עשרים דקות להתלבט בין אור לבן לאור צהוב, וכל פעם שאמרו שאחרי החיים יש אור, זה רק עשה לו את כאב הראש מהחנות ההיא. אבל האור כאן לא רק מאיר, הוא מחבק ומנחם, ומתפשט בכל כולו, אור מתוק, כמו לאכול את הגלידה שאתה הכי אוהב בלי להרגיש כבד ובלי שהטעם עוזב את השפתיים.

וביום כיפור, אח, יום כיפור, רוח כל כך טובה של כפרה בשמיים, ופתאום נפרצות כל המחיצות ואין מדורים ואין פערים

תמיד דיברו גם על איזו שלווה בחיים שאחרי החיים, ואצלו שלווה היתה מקסימום חושה בסיני עם חברים, מוזיקה טובה וים, וזה בדיוק מה שדמיין בשניות האחרונות שם בעזה, כששמע את המ"פ צועק על החופ"ל: "לא עכשיו! פינוי הרוגים בסוף הקרב". היה רעש של יריות והוא דמיין את המוזיקה על החוף, ואמר "שמע ישראל", איך אבא היה גאה בו שבסוף אחרי כל התעלולים שעשה לו בחר לסיים עם "שמע ישראל", אבל איפה סיני ואיפה כאן. פה שלווה זו שלווה, אתה לא מתמקח עם אף בדואי על מחיר הירקות מהשוק או סיבוב על הגמל, ואתה לא צריך לגלגל שום דבר בשביל להרגיש גן עדן.

גן עדן זה כאן. גן עדן העליון. גם את זה הוא הופתע לגלות, שגן עדן זה לא מקשה אחת, ועוד יותר הופתע לגלות שקיבל קיצור דרך ששמור ללוחמים, ולפעמים באמת קצת לא נעים לו לפגוש קשיש עתיר זכויות שמאז שנפטר עבר מדור אחר מדור עד שהתמקם קצת מתחת. מצד אחד לא נעים לו, מה כבר עשה בחייו הקצרים, מצד שני הוא מבין, כאן פתאום אתה ממש מבין דברים. האור הזה, הלא לבן ולא צהוב, עושה להבין.

***

מה שבאמת הפתיע אותו - זה החגים. לא דמיין שגם כאן עושים. מה הטעם לציין יום הדין כשממילא הגעת אל היעד, ומי צריך כיפור לסליחה ומחילה, שלא לדבר על צום, שבלי גוף עובר פה בשנייה. אבל הלוז השמימי לא מפסיק להפתיע. הוא עלה לכאן בסוף אלול, חודש הרחמים והסליחות עבר לידו, הוא היה בג'באליה ושמה צריך להיזהר עם רחמים וסליחות. אבל העיתוי הזה סידר לו את החגים בשמיים לפי הסדר, וכן - בראש השנה נפתחים פה ספרים ואפשר להציץ ולראות את חתימת ידם של כל בני המשפחה, והיה בטוח שאבא תופס כאן פרק שלם, אבל אמא עקפה אותו עם כל המתן בסתר שהסתירה כל כך טוב ובכלל לא ידע. וגם הספרים שלהם, המתים, נפתחו בראש השנה ההוא וכל מה שנעשה בעולם מכוחם הותיר חותם.

וביום כיפור, אח, יום כיפור, רוח כל כך טובה של כפרה בשמיים, ופתאום נפרצות כל המחיצות ואין מדורים ואין פערים, והוא פגש את כל עץ המשפחה שהביא לעבודת השורשים בכיתה גימ"ל חי וקיים, כלומר מת וקיים, לא עץ אחד, יער שלם פגש, ובקצה היום כשלמטה פותחים ארון קודש לנעילה, נפתח גם כאן, וכולם נכנסים לפני ולפנים, ורואים בלי עיניים ונוגעים בלי ידיים ויותר מזה אין מילים לספר.

בחנוכה התכנסו דורות של לוחמים, ופתאום מורשת הקרב של יהודה המכבי נשמעה בדיוק כמו של יהונתן שטיינברג המח"ט של הנח"ל, וכשהגיע תורו שלו לספר על הקרב שהביא אותו לכאן, עמד לידו כלב בן יפונה, כאילו כלום. בט"ו בשבט עם כל עץ שניטע לזכר אחד מהם זהרה הילה סביבם, ובפורים היו מבוסמים ולא מיין, ולא היו צריכים אפילו לגימה משנדי בשביל לא לדעת בין ארור המן לברוך מרדכי. גם מגילה קראו שם, אבל מהסוף להתחלה, ככה רואים כאן את הכל מסוף העולם לתחילתו, מהפתרון לחידה.

השלווה הכי גדולה כאן היא מייסורי המצפון. הוא בכור ואבא שלו מבלי להתכוון ידע לסדר לו מנה גדושה של ייסורי מצפון, הוא קרא לו אליהו על שם סבא רבא, שהיה צדיק של אמת וסוחר ממולח, ממולח וישר, אבל הוא, אליהו, לא ירש ממנו לא צדיקות ולא מסחר, ואבא שלו לא הסתיר את הצער כי ממילא היה סתם יהודי שמרשה לעצמו לחפף עם תפילות, אבל הוא כוהן, ובכל פעם שהוא לא בא, הוא לא מברך ברכת כוהנים, והמון אנשים לא מתברכים בגללו. ומילא שהוא לא בא לוותיקין, זה המניין של אבא שלו, שם תמיד יש כוהן, אבל במניין המאוחר של שמונה הוא הכוהן היחיד, וממשיך לישון. ומילא היה ישן כי אתמול למד עד מאוחר, שניים מקרא אחד תרגום או סתם כך חשבון או אנגלית, אבל בשביל עוד רצף פרקים של סדרה שראה כבר שלוש פעמים?

כמו בכל שנה רטן בשקט שהילדים הם תירוץ נהדר לכל החולשות של המבוגרים, והתכוון לכל החולשות שלה

ככה אבא שלו, ולמטה זה היה מטריף אותו, אבל כאן הוא מבין, גם את אבא שלו וגם את עצמו, ומתפלל - הלוואי שאבא שלו יזכה להגיע לכאן, אבל לא כמו שהוא הגיע, עם כל הכבוד לגן עדן העליון, אמא שלו לא תחזיק עוד אסון ולא תחזיק עוד געגוע, ולך תסביר לה שמכאן אין געגועים בכלל, כי ממשיכים להיות ביחד רק בצורה אחרת. אין לך איך להסביר ואין לה איך להבין, והכי טוב ששניהם יאריכו למטה ימים. הם עושים טוב לכל כך הרבה אנשים, ולאנשים הללו אבא שלו עושה טוב באפס ייסורי מצפון, זה רק הוא שזכה, כגודל הצפייה גודל המצפונייה.

לפני פסח צבט לו לרגע, אמא שלו מתחילה עם הניקיונות כבר בט"ו בשבט, לא לחוצת ניקיון, פשוט מאוהבת בחג ומבקשת להרגיש אותו כמה שאפשר לפני. ואבא שלו מתכונן מראש חודש ניסן, מכין הצגות, קונה פרסים לילדים, ויש לו בפסח פנים כל כך יפות שרק בשבילן היה כדאי לקרוע את הים. בכל שבת התיישב בכיסא המרוחק מאבא שלו שלא להיכוות בגחלתו, ספק שמירת מרחק ספק יראת כבוד. בליל הסדר מדי שנה בשנה הקפיד לשבת בכיסא שליד אבא, כדי לא להפסיד אפילו שנייה מאבא של ליל סדר. אפילו בעזה ויתר על שתי יציאות בשביל להמר על יציאה לחג. הצליח לו ההימור, והיה שווה להקריב שתיים בשביל סדר אחרון איתם, אז עוד לא ידע. והשנה מה?

כיסא ריק ועוד ליד אבא שלו, זה מה שהשאיר להם. והוא מכיר את אבא שלו, רגע לפני הקידוש הוא יגיד את כל המילים הנכונות, על כך שהלילה הזה הוא יום ההולדת של עם ישראל, ובדיוק בשביל העם הזה עלו שניהם מצרפת והשאירו משפחות מאחור, ובשביל העם הזה נפל הבן שלהם. בטח יגיד שבלילה הזה מגלים שאפילו כשסובלים במצרים יוצאים בסוף ברכוש גדול, וזה לא הכסף, זה הרבה יותר מזה. וגם הם עוד יגלו את הרכוש הגדול. ובטח אמא, אריאל שקטן ממנו בשנתיים ונוגה הקטנה יהנהנו, ואבא יתחיל בקידוש, אבל את הפנים של ליל הסדר אבא לא יצליח לשחזר גם עם אלף מילים מחזקות.

בכל שנה אמא היתה מפנקת אותו בקדרה מיוחדת של בשר וירקות שורש, מרוב שאהב אותה קראו לה הקדרה של אליהו. הוא לא מתגעגע לטעם, במקום שהוא נמצא לא זוכרים טעם, אבל את הריח דווקא כן, הנשמה זוכרת, ואת האהבה של אמא שכרוכה בתבשיל הזה אי אפשר לשכוח. תמיד היה הוא זה שפותח את הדלת לאליהו, והיו שרים "אליהו הנביא" ורוקדים יחד. וזה אוכל אותו שהשאיר אותם ככה, אבל רק לרגע, כי גם כאן התארגן לו סדר.

סדר כזה אפילו אבא שלו לא היה מדמיין, בראש השולחן המלאך מיכאל. זה התחיל ב"חד גדיא". שרים פה, אבל לא סתם שרים, ממש רואים איך ייראה העולם אחרי שהקדוש ברוך הוא ישחט את מלאך המוות. זהו. אין מוות יותר. אין צער. אין יותר כיסא ריק בליל הסדר.

אחר כך מתחילים את הסדר מההתחלה. יש מצות עשויות ממן וארבע כוסות מיין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ארבעה בנים וקושיות, ופתאום מבינים גם את התשובות, ואין בן רשע בכלל ולא צריך להקהות את שיניו. ושרים "והיא שעמדה", ומתעכבים בלי סוף על "דיינו", וכל אחד שר "דיינו" משלו על סיפור חייו, ולא להאמין אבל יש גם אפיקומן. והיה ברור לו שהוא יהיה זה שימצא. בבית היה עוקב אחרי כל תנועת יד של אבא מרגע שחצה את המצה האמצעית ועד שהחביא, ככה בדיוק עשה עם הכנפיים של מיכאל, אין מצב שהוא לא מוצא. הוא גם יודע בדיוק מה לבקש. הלוואי שיתנו לו מה שיבקש.

***

פסח כזה לא שיערה סופיה שיעבור עליהם. באמת ניסו, היא וסימון בעלה, להתכונן כרגיל, שני הילדים שלהם לא אשמים שהוא איננו, גם ככה קשה כבר חצי שנה, ומגיע להם לחגוג קצת. אפילו על הכיסא הריק, אחרי אלפי התלבטויות, החליטה לוותר. אף אחד לא רצה לשבת בכיסא של אליהו, אז היא התיישבה במקום שלו. חשבה שממילא הלב ריק מהבן שלה, מי צריך גם כיסא ריק שיכבה להם לגמרי את הלילה, אבל כמה שלא ניסתה לדחוף את כולם לשמור על חגיגיות, הבן שלה רדף אותם מבין דפי ההגדה.

שרו "מה נשתנה" והיא חשבה לעצמה, נו, באמת, מה לא נשתנה. שרו "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" וחשבה שלא את כולם. זבוב על הקיר לא היה יודע להבחין, אותם השירים, אותן המילים, אפילו הוויכוח הקבוע לא פסח על שולחן החג, סימון ביקש להתעכב ולספר, כי אם לא הלילה אז מתי כן, והיא הפצירה בו להזדרז כי הילדים רעבים.

כמו בכל שנה רטן בשקט שהילדים הם תירוץ נהדר לכל החולשות של המבוגרים, והתכוון לכל החולשות שלה, וכמו בכל שנה עשתה עצמה כאילו לא שומעת, שירטון, העיקר שיזדרז. כמו בכל שנה החביא את האפיקומן, והיא השתגעה מזה שהוא בוחר במחבוא הכי קשה. "הם ילדים", היא אומרת לו כל שנה, "מה אכפת לך שימצאו". אבל הוא מתעקש שכשמאמינים בילדים לא מוותרים להם. כמו בכל שנה אחרי שהחביא פתאום עלו בו הפנים היפות של ליל הסדר והוא התענג על ה"מגיד". עד שבא "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" וטפח להם בפנים. נוגה שאלה: "אז גם להם מת הילד?" וזו לא אחת מארבע הקושיות החוקיות, כך שאף אחד לא ענה.

ה"שולחן עורך" היה אחר מתמיד, לא היו לה כוחות לבשל השנה, הזמינה הכל מוכן. "עשי טובה, סופיה", אמר לה, "לפחות תכיני משהו אחד, שיהיה טעם של בית, אולי הקדרה של אליהו". אבל היא אמרה: "ומי בדיוק יאכל את הקדרה של אליהו? רוצה, תכין אתה". הוא לא הכין, הוא לא יודע להכין, הוא יודע לערוך סדר ולעשות קניות לפסח של כל המצרכים. אז הזמינו וזהו. ובאמת כשהגישה לראשונה בחייה אוכל קנוי לליל הסדר, נחמץ לה הלב, וכשכולם החמיאו על האוכל יותר מבכל שנה, נחמץ עוד יותר.

נגה מצאה את האפיקומן, פעם ראשונה שלה, תמיד אליהו מצא. וכששאל אותה מה היא רוצה בשביל להחזיר אמרה שהיא רוצה את אליהו בחזרה והטיחה את האפיקומן על השולחן. סימון שתק והיא, סופיה, ענתה במקומו: תבקשי משהו שאפשר, אבל נגה לא הסכימה להתפשר על כלום, והיא רק נתנה לה חיבוק, את זה עוד אפשר.

"מי פותח לאליהו?" שאל בעלה. ראה שאף אחד לא פותח לאליהו, התחיל לשיר. יש לו מסורת מבית אבא, לשיר עם פתיחת הדלת: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". הוא לא אחד שיוותר על מסורת, גם לא השנה. הוא שר, אבל אף אחד לא הצטרף ואף ילד לא קם לפתוח. בסוף נמאס לה, פתחה בעצמה.

אולי כשהיתה בת ארבע היתה הפעם האחרונה שבה פתחה לאליהו בתקווה שייכנס, מאז פותחים כי פותחים, אולי הוא נכנס אבל ממילא לא רואים. גם עכשיו פתחה באפס ציפייה והצרחה שיצאה ממנה דמתה להפליא לצרחה ההיא, כשפתחה להם את הדלת, אבל היה שם איש אחד על אזרחי, לא שלושה במדים. והוא אפילו לא נבהל מהצרחה שלה, רק שאל: "אפשר להיכנס?"

***

"קיבלת", אמר לו המלאך מיכאל אחרי שמצא את האפיקומן וביקש תמורה, "אבל רק לשעה ואסור שיידעו שזה אתה". שם, בעולם האמת, לא זכר איך משקרים, אבל למטה נזכר. הוא מצא עצמו בדמות זקן, ולא היתה לו יותר מדקה להמציא סיפור כיסוי, כי כבר נפתחה הדלת. כשפתחה רצה לחבק אותה, כשצרחה רצה להרגיע אותה, כשנרגעה ראה שכולם מביטים בו כאילו נגלה להם אליהו. נוגה אפילו הגישה לו את הכוס של אליהו שישתה. חיפש בעיניו את הכיסא הריק ולא מצא, זה שימח וציער כאחד, חיפש באפו את ריח הקדרה שלו. לשווא. אולי כבר סיימו, היא באמת טעימה.

אמר להם: "אני שכן, מהבית המשותף ממול. הילדים, הנכדים, כולם יצאו מוקדם. כל שנה אני שומע אתכם שרים, רוצה להצטרף, מתבייש, הפעם התגברתי". נוגה אמרה: "אתה לא שכן, אתה אליהו", אריאל אמר לה: "זה לא אליהו". נוגה התעקשה לברר: "אתה אליהו?" אסור היה לו לומר. אבא התחיל לשיר "אליהו הנביא" וכמו בכל שנה התעגל לו מעגל. יד אחת לאבא, יד שנייה לאריאל שאחז בנוגה שאחזה באמא שאחזה באבא, שרים לאליהו. אחרי הריקוד הציעו שיאכל משהו, אבל הוא התעקש שכבר אכל אפיקומן ובא רק לשיר. הוא שר חזק מכולם וזה העלה להם חיוך על הפנים, אחרי שווידא שגם הם יודעים שאתא קודשא־בריך־הוא ושחט למלאך המוות, הודה להם ואמר שחייב לצאת. רגע לפני שיצא, שאל את אבא: "אפשר חיבוק?" ואבא היסס, אף פעם לא היה חבקן, אבל הוא ניגש בעצמו וחיבק אותו, וכמעט פרחה נשמתו.
"תבוא גם שנה הבאה?" שאלה אותו נוגה.
"אני לא יודע", אמר לה, "אבל בכל מקרה אהיה איתכם. אני כל השנה איתכם, כלומר... כל שנה. עם השירים היפים שלכם".
מאחורי הדלת עוד שמע את אבא אומר: "מוזר, אין אף זקן בבית המשותף ממול".
"אז מה אתה בא להגיד?" שאלה אמא.
"לא יודע. תגידי את".
"אני אומרת שאליהו אף פעם לא באמת בא".
"אבל אין זקן ממול", הזכיר לה אבא, ויותר מזה לא שמע.

***

נוגה כבר נרדמה, גם אריאל הלך לישון. "אולי נסדר מחר?" הציעה, אבל הוא הזכיר לה שלא מוותרים. הורידו את קערת הסדר, את הצלחות והכוסות, ומתחת לכוס של אליהו המתין להם פתק קטן. "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". הוא חתם "אליהו" מתחת לברכת הכוהנים. אור אחר, לא לבן ולא צהוב, האיר את הלילה שלהם.