"זמרת החתונות" | סיפור קצר לחג

1.

אפשר להתחיל את הסיפור הזה ככה: פעם, לפני שנים, חיו איש ואישה עניים ומרודים בבית קטן, מוקף עצי תפוז, לימון ושסק, ואהבו מאוד זה את זה. יום אחד נולד להם בן בכור, והשמחה במעונם רק גדלה.

האישה הצעירה היתה חרוצה ועמלנית, והיתה מבשלת סירים גדושים אורז צהוב עם כורכום וכמון, וכופתאות לחם מהודקות ביד ומבושלות בתוך ציר של עגבניות. כשהיתה מבשלת, היתה שרה שירים בשפה שהביאה משם, עד שאחת השכנות (היא היתה רומנייה, אותה שכנה. גולדיצה קראו לה) שמעה את קול שירתה, ולקחה אותה עוד באותו יום ("בכוח היא גררה אותי. כאילו הייתי כבשה") למר הוגו, בעל אולם החתונות היחיד של המושבה שלנו. ומר הוגו, שהגרמנים חתכו לו אשך אחד ולכן לא התחתן מעולם, אמר לה תשירי, שמסי. כשהיא פצחה בשיר הוא התיישב על כיסא ומלמל לעצמו אישטנם, אישטנם.

וכך הפכה שמסי הקטנה להיות זמרת חתונות, וכשהיתה חוזרת הביתה לקראת חצות הלילה, עם כיסים מלאים שטרות של לירה וחצי לירה שקיבלה בתור טיפ, היתה קוצצת במטבח שלה כוסברה ופטרוזיליה ולשה כופתאות ומבשלת סירים עוד ועוד, כדי שהילדים לא יהיו רעבים כמו שהיא היתה. והריח שנדף מהסירים באמצע הלילה היה טוב כל כך, סמיך, מבעבע, עד שחתולי החצר היו פוערים את נחיריהם ומתמלאים התרגשות עזה כזאת, מינית ממש, ומייללים, והשכנות התימניות היו לוחשות מאחורי התריסים, זאת לא אישה בשר ודם, זאת מכשפה.

2.

אבל אפשר לספר את הסיפור הזה גם כך:
פעם, לפני שנים, חיו בבית עולים קטן, מוקף שדות צהובים של בדידות ושל כעס, איש ואישה שרגע אחד של שלווה לא היה ביניהם. שדכנית אחת, חאנום דוואג'אר קראו לה, ניהלה מאחורי גבם משא ומתן קשוח עד שאולצו להינשא. אחרי שנה נולד להם בן, וכדי להאכיל את התינוק, שהיה שמנמן ובריא איברים, חסכו מפיהם ממש ואכלו משולי הצלחת. והוא היה רעבתן, התינוק, וגם חמדן ומפונק, ולא הפסיק לרחם על עצמו ולהתלונן. עד עכשיו הוא מתלונן. גם עכשיו. ברגע זה. והאישה גידלה אותו עם הפנים אליה ועם הגב לאביו. זה אולי הרקע הפסיכולוגי הסמוי לדברים שעוד יבואו. והתוצאה: מעולם לא אמר לאביו שהוא אוהב אותו אהבת בן בכור, עד שנעשה מאוחר מדי. והחרטה הזאת הכישה אותו כמו מחלה.

"די, אמא", אני מנסה להרגיע אותה. היא זקנה, אמא שלי. אני רוצה לחבק אותה, להתחנן שתחזור להיות זמרת חתונות צעירה ויפה

והוא מרגיש שהוא חייב לחזור לשם, אל המקום שממנו לא יצא מעולם. כאילו המילים עשויות לפלס דרך. והוא מרגיש צורך אובססיבי לחזור על הסיפור הזה בגרסה שלישית ורביעית, אחרת ישתגע. הנה כך: לפני המון־המון שנים, מה לא הייתי עושה כדי לחזור אל השנים ההן, חיו איש ואישה בבית רעפים קטן מוקף עצים ותרנגולות. האיש היה חקלאי חרוץ וחסון ששתל פרחים וזרע ערוגות ירק, גידל יונים על הגג ואפילו בנה אורווה לחמור קטן, והאישה היתה יפהפייה סוערת עם שיער שחור שופע ועיניים מאופרות. היא אף פעם לא תהיה מאושרת, אמרו כל השנים, ואני לא ידעתי את זה, ופשוט אהבתי אותה מאוד.

היא האהבה הגדולה של חיי. הייתי צופה בה לובשת את השמלה המוזהבת, לפני שתלך לאולם של מר הוגו, מתאפרת מול המראה הסדוקה ושרה שירים מלאים בכי, עד שהיונים שעל הגג מפסיקות לשוחח ביניהן ופשוט מאזינות. וכל חיי פחדתי שהיא תמות, היום או מחר היא תמות, כי היא חולה, תמיד חולה. כבר מגיל שמונה או תשע בכיתי בלילות מרוב פחד שהיא תמות. ועכשיו הבת שלי פוחדת שאני. ויום אחד העברנו אותה בעל כורחה לבית אבות צנוע בהרים על סף המדבר, בין גבעה עטורת חרציות של אביב לבתי אבן נטושים, ואני נוסע לשם עכשיו במהירות כי הזעיקו אותי לבוא.

זה חשוב מאוד, הן אמרו, הנשים. אי אפשר לסבול את זה יותר. ואני זקן יותר ממנה, אף פעם לא נולדתי לגמרי, כל חיי נשרכתי מהבטן שלה על האדמה, עובר חצי מת, חצי חי.

3. "היא היתה בשואה?" שואלת המתנדבת למען הקשישים.
"מה פתאום בשואה? היא נולדה בכורדיסטן, בכלל. היא כורדית", מתערבת אחראית הסניטציה הכללית, שזורקת לה בגדים ישנים מהארון ישר לפח האשפה. "אף פעם לא שמעת עליה? חאנום שמסי קראו לה, זאת שהיתה שרה בחתונות".
"שרה בחתונות או לא, ככה זה לא יכול להימשך", פוסקת ממלאת מקום אחראית הניקיון הראשית. "תראו את זה!" היא שולפת מעומק הארון צנימים מכורסמים למחצה, חבויים מאחורי סוודרים עבים, רקבוביים מרוב יושן. "חג פסח מתקרב, והכל חמץ כאן! מחר עושים ביקורת חמץ! שלא לדבר על זה!" היא מוציאה מהמחבוא שקיק עם גרעיני חמנית, כמה שזיפים שחורים ותפוח נגוס למחצה.

"היא היתה בשואה?" שואלת המתנדבת למען הקשישים.
"מה פתאום בשואה? היא נולדה בכורדיסטן, בכלל. היא כורדית"

"הצילו!" אמא צורחת. העיניים שלה לטושות, הפה פעור, חסר שיניים. "תעזבי את זה! זה האוכל שלי! אסור לי לאכול את הדרעק שאתם נותנים לי כאן! מה אתם מחטטים לי בדברים?" היא מנסה לדחוף אותן מהארון, שריח לא טוב עולה ממנו.

"את לא תצעקי עלינו, את שומעת?!" שלוש הנשים הבריאות צורחות במקהלה על האמא הקטנה שלי. ואני עומד שם בלי לזוז, דחליל מפוטם וחסר אונים. "צריך לדווח למנהל!" הן מדרבנות אישה את רעותה. "שמעת איך היא קראה לאוכל שלנו? דרעק, היא אמרה! והופה־הופה, מה זה?" המתנדבת למען הקשישים מושכת צלוחית קטנה שנחה ליד הכיור.

"זה המלח שאני שוטפת בלילה את השיניים! תעזבי את זה! בבקשה ממך!"
"מה פתאום את צריכה מלח לשיניים?" אחראית הסניטציה הכללית גוערת באמא שלי ושופכת את המלח לאסלה.

"למה את שופכת את המלח שלי? מי הרשה לך? תעזור לי!" הקול של אמא צרוד מרוב שצרחה. הגב שלה כפוף כשהיא מנסה להדוף את הנשים הצעירות ממנה. ברבות השנים הצמיחה מתחת לעורף מין גבנון. גם אני מתחיל לגדל גבנון.
"ראית איך הן שונאות אותי?" אמא מתנשפת כשהדלת נסגרת והנשים הולכות כדי לדווח למנהל. החזה שלה עולה ויורד, משמיע צפצופים אפרוחיים. "מה עשיתי להן?" היא מחרחרת בקושי. הריאות שלה חולות. הנשימה קשה לה. המצח מחורץ קמטים עמוקים. והשיער, שהיה פעם סמיך ובוהק, נח על הפדחת שלה בקווצות דלילות.

"די, אמא", אני מנסה להרגיע אותה. להשקיט את הבושה. היא זקנה, אמא שלי. אני רוצה לחבק אותה, להתחנן שתחזור להיות זמרת חתונות צעירה ויפה, אישה אינסופית שסוחטת דליים של מיץ תפוזים ומוציאה מהתנור עופות צלויים ועוגות. אל תעזבי אותי, אמא, אני מיילל בתוכי. כל החיים שלי אני פוחד מהרגע הזה. והוא מתקרב ובא.

"אלוהים אוהב אותי. אני חזקה, אני בריאה, ואני אתגבר", אמא מסתובבת בחדרון במעגלים ומשוחחת עם עצמה. "לקחתי חצי כדור כחול", היא נואמת אל קהל הכסתות והסמרטוטים. אחת האחיות לימדה אותה לומר את הדברים בקול רם, תכסיס ידוע נגד שכחה. "לקחתי כדור אדום. אחר כך אקח כדור לבן", היא נואמת. ופתאום היא עוצרת.
"אתה בוכה?" אמא בוהה בי בפלצות.
"לא".

"בגללי אתה בוכה! ארורה שכמותי, שאני גורמת לך לבכות", אמא מתיישבת נרעשת על קצה המיטה. אין מקום לשני כיסאות בחדרון הצר של בית האבות. היא לוקחת בעדינות את היד שלי. האצבעות שלה מלטפות אותי בחמלה. יש בהן מגע לח של חמר. "אל תבכה בגלל אחת כמוני, אני לא שווה את זה", היא מלטפת את הפנים שלי. "תחיה את החיים שלך, ילד. זאת הצוואה האחרונה שלי. תסתכל על עצמך. כמו בן מאה אתה נראה", היא גוערת בי בתשומת לב דקדקנית. "אל תאכל גבינה צהובה. ותתאפר, למען השם. כל הגברים מתאפרים היום".

4.

אמא בת שמונים כמעט, אני בסוף שנות החמישים שלי, אבל אני יותר זקן ממנה. בכל יום שחולף, אני הופך להיות היא.

"בלעתי כדור!" אני מדקלם בקול רם בדירה הצפופה שלי, זאת שמלאכי חרס עומדים בה על מדפים ומתבוננים. התרופות מסודרות על השידה בשורה ישרה, ממש כמו בחדר שלה. אני מתחיל לבלוע את התרופות של אמא שלי. זה התחיל בכדורים לבלוטת התריס, והמשיך ללחץ דם, למניעת מיצי קיבה ולמיחושים אחרים. תהליך ההזדקנות שלי הולך ומתקדם כראוי. תמ"א 80, אני קורא לו. בכל שנה הרופא רושם לי תרופה חדשה. אני מזהה אותה על נקלה מתוך רשימת התרופות של אמא. בעוד כמה שנים אשכור חדר בבית האבות, ממש מול החדר שלה. מה אתה מחביא במגירות? נשים עתידניות יתייצבו מולי בחרי אף. צנימים? שזיפים שחורים לזירוז העיכול?

איני מגלה לאמא שאני רוכש את התרופות פעמיים - גם לה וגם לי. קשה לילד לראות את אמו מזקינה ודועכת לנגד עיניו. קשה שבעתיים לאמא לראות את הבן שלה, זה שהיה תינוק צח ואדום לחיים, הופך לאיש מבוגר ומשתעל שמתחיל גם הוא לצעוד אל השדה האחרון.

והיא בכל זאת דואגת לך כל כך, אמך הזקנה והמאוהבת שאין לה שן טוחנת אחת בפיה, והשיער שלה כבר נשר גושים־גושים אל הכיור, אבל היא מוטרדת מלחץ הדם שלך, ומעודף המשקל שלך, ומהעצב הזה שנשרך אחריך כמו חבל של מומתים. אחרי שלימדה אותך בילדותך מהי צורה של אות ואיך שורכים נעליים, עכשיו היא מלמדת אותך איך להזדקן.

"ליד המיטה תתלה דף לבן ותכתוב, ביום ראשון מאה מיליגרם, ביום שני מאתיים מיליגרם, הנה ככה", היא מציירת משבצות וגם כותבת בכתב היד היפהפה והעגול שלה. "ותגיד בקול רם, לקחתי כדור", היא מסבירה, "כדי שלא תתבלבל".
הזיקנה שלך כבר כאן. היא מקננת. לפני שתשים לב, היא תקפוץ עליך מאחורי סמטה. היא רק שאלה של זמן.

5.

"סליחה שאני מפריעה לך עוד פעם, ועוד בערב חג, אבל תדע שאמא לא בחדר שלה", המתנדבת למען הקשישים אמרה בטלפון. קוצר רוח נשמע בקול שלה. אולי גם דאגה. "אנחנו לא יודעים איפה היא".
"מה זאת אומרת לא יודעים?" נבהלתי.
"לא יודעים. יצאה מהבניין, הלכה לתחנת האוטובוס, ונעלמה. עוד מעט חושך".
מחר פסח, עצמתי את העיניים. אני יודע איפה היא.

החשכה עלתה מהוואדי כמו בעלת אוב גדולה, לבושת שחורים, וטיפסה אל המושבה שלנו. בכל ביקור שלי כאן אני מופתע מחדש. צעירים אמידים גילו את חמודות המושבה הנידחת הזאת, שיושבת על כתף שתי גבעות מיוערות ומשקיפה אל המדבר, והקימו בה בתי אחוזה צחורים שגגות אדומים להם. אבל הרחוב שלנו, שמתפתל במורד הגבעה בין עצי שסק ורימון זקנים, נותר כפי שהיה. והנה שני עצי דקל עומדים בחזית בית מוזנח, וספסל עץ נטוע ביניהם.

אישה קטנה וגלמודה, שקומתה קומת ילד, ישבה על הספסל וראשה נח על חזה. היא חיכתה לי.

"אמא", אספתי אותה אלי באפיסת כוחות. "אמא שלי", געיתי בכי נורא. לא התביישתי לבכות ברחוב. התייבשתי שכך אירע לה. שאלו הם חייה.

"למה גירשת אותי מהבית שלי?" גחלים רחשו בקול של אמא. "אני רוצה לחזור הביתה".
אור חלש דלק בחלון שבו חייתה חמישים שנה. שם עמד פעם ארון האיפור שלה, שמולו היטיבה את פניה לפני שיצאה לשיר בחתונות. שם היה המטבח הירוק שבו הפליאה להכין מטעמים. שם היתה אישה סוערת ומלאת כוחות. ואנשים זרים גרים שם עכשיו, מסתובבים בבית שלה, סוגרים בפניה את הדלת. היא יושבת בחושך על ספסל מבעד לגדר וממוללת את ימיה.

"היית צריך להשאיר אותי בבית שלי", היא לחשה. "אני לא אשמה שאני זקנה".
שתקתי. את צודקת, אמא. ואני איענש. העונש שלי כבר החל.
היא הביטה בגעגוע ובכמיהה עמוקה אל האור שדולק בחדר השינה שלה. "בוא ניכנס הביתה. כבר מאוחר. אני רוצה לישון במיטה שלי".

"אי אפשר, אמא. אנשים אחרים גרים כאן", החזקתי את היד שלה, שלא תקום.
"זה לא שלהם. זה שלי. אבא שלך צריך להכין במטבח חרוסת", אמא אמרה בזעף. "הכל כבר מוכן. הוא צריך לטחון את התמרים והאגוזים, לשפוך יין אדום, קדימה. עוד מעט פסח".
"אבא מת", לחשתי.
"קום. תעשה את זה אתה", היא הביטה בי. "קח אותי פנימה. בבקשה ממך. לפני שהחולדות יאכלו מה שנשאר. אני מתחננת".
"עכשיו לילה, אמא", רעדתי. הלוואי והעונש שלי יהיה חמור עוד יותר. "כשתרגישי יותר טוב אני אחזיר אותך לכאן", שיקרתי לה. "יום אחד נחזור לגור כאן כולנו. כמו פעם. אני אצבע את הבית, אשפץ אותו, ואת תגורי איתנו, ותבשלי לנו את האוכל הכי טעים בעולם".

"וגם לילדים שלך אני אבשל", אמא לחשה. העיניים שלה התנוצצו בחושך. "ואני אשיר להם שירים. אתה חושב שהם יאהבו את האוכל שהייתי מכינה פעם?"
"בטח שהם יאהבו", הרכנתי את הראש.
"ושירים? אתה מרשה לי לשיר להם?" אמא צחקה.
"איזו שאלה, אמא", חיפשתי את כף היד הקטנה שלה.
"הוא היה הומו, מר הוגו", אמא לחששה והביטה לצדדים ביראה, שלא ישמעו. "המלצרים הצעירים היו באים אצלו. תיזהר ממנו".
"בסדר", חיבקתי את האישה הקטנה שילדה אותי, ואני זנחתי אותה בשארית ימיה.
שעה ארוכה ישבנו כך על הספסל הרקוב ושתקנו, אישה זקנה ובן זקן ממנה בהרבה. היתה עליבות איומה ברגעים ההם, על הספסל שבין שני עצי הדקל שאבא נטע פעם, והיתה גם קדושה גדולה, ויופי. וברית עולם. ברית של אהבה.