אוהבי הסופרת כריסטין האנה (64) לא יתאכזבו מספרה "לעוף רחוק" (הוצאת מודן). כמו תמיד בספריה, גם כאן עוברות הגיבורות מסע חתחתים, ומתמודדות עם אירועים קשים וסוחטי דמעות בדרכן אל הגאולה.
"אנחנו הופכים לגרסאות הכי טובות של עצמנו כשאנחנו מתמודדים עם אתגרים קשים, פיזיים או רגשיים", אומרת האנה בשיחת זום מביתה שבסיאטל. "אני מאוד מושקעת בתיאורים של כוח נשי. היסטורית, אומץ ונחישות הוגדרו לרוב על ידי גברים בשדה הקרב. תמיד רציתי לומר שאנחנו, הנשים, נלחמות את המלחמות שלנו בבית, כשאנחנו מוצאות את הכוח לדאוג ולחנך את הילדים שלנו, אפילו בזמנים קשים".
"לעוף רחוק" הוא המשך לספרה "דרך הגחליליות", או בשמו המוכר יותר "פיירפליי ליין", כשם הסדרה בנטפליקס שהופקה על בסיסו. "דרך הגחליליות" מספר את סיפורן של קייט השקטה וטולי הנועזת, חברות־טובות־לנצח מהילדות ועד מותה של קייט מסרטן השד בתחילת שנות הארבעים לחייה. "לעוף רחוק" מתחיל אחרי מותה של קייט, ועוסק באובדן ובאבל, כאשר טולי, בעלה וילדיה של קייט נאלצים לאסוף את השברים.
התייחסת בעבר ל"דרך הגחליליות" כאל הספר הכי אישי שלך.
"זה הספר שבו עיבדתי את מותה של אמי מסרטן השד, שקרה בזמן שלמדתי בפקולטה למשפטים. לקח לי הרבה זמן להיות מוכנה להתמודד עם האובדן הזה, שהיה כל כך הרסני. כשהגעתי לגיל 40 כבר הייתי אם בעצמי, והיה לי צורך לחזור ולהתבונן בחייה של אמי, ולנסות איכשהו לשים את עצמי בנעליה".
נבואה נועזת
האנה מספרת שאמה השפיעה על תחילת דרכה כסופרת ביותר מדרך אחת. "למדתי עריכת דין, ואמא שלי היתה מאוד חולה, מאושפזת בבית חולים. היינו בסוף הדרך. אני חושבת שדיברתי על הלחץ של הלימודים או משהו כזה, ואמא שלי אמרה, 'אל תדאגי, מותק, בכל מקרה את תהיי סופרת'. זו היתה נבואה מאוד נועזת, כי מעולם לא רציתי להיות סופרת, ומעולם לא כתבתי שום דבר. ואז איכשהו, אני עדיין לא ממש יודעת איך, התחלנו לכתוב ספר יחד.
"לקח לי הרבה זמן להיות מוכנה להתמודד עם האובדן של אמי מסרטן שד. כשהגעתי לגיל 40 כבר הייתי אם בעצמי, והיה לי צורך חזק לחזור ולהתבונן בחייה, לראות את מותה המתקרב ולנסות לשים את עצמי בנעליה, כדי להבין את מה שהיא עברה"
"מובן שבתור אם ובת, מייד התחלנו לריב על איזה סוג של ספר לכתוב. היא רצתה לכתוב רומנטיקה היסטורית, ואני רציתי לכתוב ספרי אימה. בסופו של דבר היא אמרה, 'אני חולה, אני בוחרת. נכתוב רומנטיקה היסטורית'. וזו היתה ההתחלה. כל יום אחרי הלימודים הייתי הולכת לספרייה, עושה מחקר ומצלמת מסמכים, מביאה חומרים הביתה. ישבנו יחד וכתבנו את הספר הזה. אבל אחרי שהיא נפטרה, מובן שלא רציתי להיות סופרת והפכתי לעורכת דין. הרבה שנים לאחר מכן היה לי היריון קשה עם הבן שלי והייתי במיטה המון. החלטתי שאני אנסה שוב לכתוב את הספר, ואז הוצאתי את כל המחקר ההוא והתחלתי לכתוב".
ומה קרה לספר שכתבת עם אמא שלך?
"הוא נמצא בתוך קופסה, בארון שלי, ויש עליו פתק שהשארתי לבני, שדורש שלא לפרסם את הספר גם אחרי מותי, כי הוא נורא".
למצוא את הקול
במשך שנים האנה היתה מוכרת בעיקר כמי שכותבת דרמות פסיכולוגיות שהתמקדו בקשרים בין נשים ובמאבקים אישיים. כך עד שבשנת 2015, אחרי שכתבה יותר מ־20 ספרים, יצא לאור ספרה "הזמיר", שסימן שינוי גדול בכיוון ובסוג הסיפור שהחליטה לספר, והפך לתופעה עולמית. "הזמיר", מספר את סיפורן של שתי אחיות צרפתיות במלחמת העולם השנייה, הנלחמות, כל אחת בדרכה, בכיבוש הנאצי, ומצילות יהודים. הספר בלט בכך שהציב דמויות של נשים כגיבורות מלחמה, והציג את ההתנגדות הצרפתית לנאצים מתוך עיניהם של אנשים רגילים, שנאלצים להפוך לגיבורים במצבים בלתי אפשריים.
הסיפור המרגש והעוצמתי, יחד עם היכולת של האנה ליצור דמויות אמינות ומורכבות, הפך לסנסציה בינלאומית, נמכר ביותר מ־4.5 מיליון עותקים ברחבי העולם ותורגם ל־45 שפות (עיבוד לקולנוע בכיכובן של האחיות דקוטה ואל פנינג נמצא בשלבי הפקה). הצלחתו הגדולה של "הזמיר" הפכה את האנה לשם נודע בעולם הספרות, ומיקמה אותה בצמרת הספרות הפופולרית. מאז היא המשיכה לכתוב "סיפורי היסטוריה אבודה של נשים", על פי הגדרתה, כמו את רב־המכר "הנשים", שהזכויות לעיבודו נקנו על ידי "האחים וורנר" עוד לפני שיצא לאור.
"לפני 'הזמיר' כתבתי את 'גן החורף', שהיו בו התייחסויות למלחמת העולם השנייה ברוסיה. במהלך התחקיר נתקלתי בסיפור של אישה בלגית בת 19 בשם אנדרה דה־ז'ון. היא ואביה הכינו את אחד מנתיבי הבריחה הראשונים מצרפת הכבושה. זה היה סיפור כל כך חזק, והרגשתי כעס גדול על כך שלא הכרתי את הסיפורים האלה. זה הוביל אותי לקרוא עוד על נשים במחתרת הצרפתית. היססתי לעסוק בצרפת במלחמת העולם השנייה, במיוחד בתור אמריקנית, אבל בסופו של דבר, ככל שהעמקתי, הרגשתי שנשים - במיוחד צעירות - צריכות להכיר אותו".
אמרת בראיונות בעבר שרק אחרי שכתבת יותר מ־20 ספרים הבנת באמת מה יש לך להגיד.
"כשהייתי סופרת צעירה ולקחתי סדנאות כתיבה, תמיד אמרו שם 'לנסות למצוא את הקול שלך'. אז, חשבתי שהקול שלי זה איך אני מסדרת את המילים במשפט, אם אני עושה את זה כך שזה לא יישמע כמו כל אחד אחר. רק אחרי שנים של כתיבה הבנתי שהקול שלי הוא איך אני רואה את העולם ומה יש לי להגיד, שזה סיפורי היסטוריה אבודה של נשים. אני חושבת שזה נכון להרבה נשים - דרכנו בחיים היא למצוא את הקול שלנו ולהבין מה יש לנו להגיד, ולהגיע לגיל ולזמן שבו אנחנו כבר לא פוחדות מהקול הזה, והחלטנו להשתמש בו עבור עצמנו, עבור הילדים שלנו ואחרים".
פחדת מהקול הזה?
"זו שאלת מיליון הדולר, לא? כשאת סופרת שמצליחה למכור, קשה לעשות משהו שנראה שונה מאוד, כי יש פחד שהקוראים לא ילכו איתך. קשה גם לעמוד בנפרד מהקהל ולבטא את הדעה שלך, במיוחד אם הדעה הזו לא מוערכת. אני חושבת שהייתי צריכה ללמוד שלמה שאני אומרת יש ערך ושהוא חשוב. בשלב הזה כבר היה לי כל כך ברור מה יש לי לומר, עד שהייתי מוכנה לקחת את כל הסיכונים שקשורים בזה".
רומן היסטורי על נשים לא יהיה מוערך?
"לפני 15 שנה חשבתי שיש יותר מדי מרחבים היסטוריים שבהם נשים נמחקו, נשכחו או הושמטו, ושהתרבות שלנו לעיתים קרובות מתעלמת מתרומתן. אולי בגלל שאחרי מלחמה נשים פשוט ממשיכות לגדל את הילדים וללכת לעבודה ולטפל באנשים שסביבן, במקום לכתוב על זה ספרים או להשאיר איזה תיעוד. בסופו של דבר, אנחנו יודעים שההיסטוריה לא תמיד נכתבת על ידי כל מי שחי אותה, אלא בעיקר על ידי גברים. אני חושבת שעכשיו זה משתנה ביקום הספרותי".
הספרים שלך מסווגים לפעמים כ"ספרות נשים". מה דעתך על המונח הזה?
"הגעתי לנקודה שבה אני מתנגדת לתפיסה של 'ספרות נשים', בעיקר כי אין דבר כזה ׳ספרות גברים׳. הרעיון הזה של 'ספרות נשים' הוא דרך להמעיט בערך ספרים שנכתבו על ידי נשים, על נשים. הכוונה היא שגברים לא ירצו לקרוא את זה, שרק נשים רוצות לקרוא את זה, ולא אומרים לקוראות את אותו הדבר, לא מצפים מקוראות לא לקרוא סופרים גברים. אני במקרה אישה, והדמויות המרכזיות בסיפור שלי הן במקרה נשים. זה לא אומר שאני כותבת רק עבור נשים. למעשה, ספרים כמו 'הנשים', 'הזמיר' ו'הלבד הגדול' התקבלו באהדה רבה גם על ידי קוראים גברים. אז זה לא הגיוני שאנחנו, הנשים, נצטרך להיות מבודדות בדרך שסופרים גברים לא חווים".
מה היית מייעצת לסופרת מתחילה?
"ההבדל בין כתיבה לבין קריירה בכתיבה הוא שאת יושבת וכותבת כל יום, אם בא לך או לא, ואת מוצאת זמן לזה, מוודאת שאת מתקדמת בכיוון של החלומות שלך, ולא נותנת לשום דבר ולאף אחד להרתיע אותך. את כמה מהספרים הראשונים שלי כתבתי בזמן שהתינוק שלי ישן. ואז, וזה חשוב באותה מידה - את צריכה לעשות את זה שוב. לא משנה אם הספר הראשון מצליח או נכשל, את כותבת ספר נוסף, ואז עוד אחד. כי אלא אם את הארפר לי (שספרה היחיד "אל תיגע בזמיר" הפך לקלאסיקה על־זמנית; ק"מ), קריירה נבנית על רוחב, וקשה מאוד למצוא קהל עם ספר אחד. אנשים שוכחים את השם שלך, הם שוכחים מה הם קראו, אפילו אם הם אהבו את זה. וכמובן, אם את כותבת ספר אחרי ספר, את משתפרת. כך הגעתי לכאן. אני כותבת כבר 30 שנה, ובאופן מוצלח במיוחד בעשור האחרון. לקח לי 20 שנה להיות הצלחה בן־לילה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו