ארבעה בנים וגעגוע: מה חשבנו על החדש של אסף גברון

אסף גברון הוא אחד הסופרים הגברים היחידים שצמחו כאן בשנות ה־90, שידע להעמיד רומן שלם וחזק מתחילת דרכו ברפובליקת המילים המקומית, כאילו נולד לכתוב בסוגה הזאת. אולי בזכות זאת הוא חריג בהוויה הספרותית, שבה סופרים בתווך שבין אתגר קרת הפופולרי לבועז יזרעאלי הנישתי לא נהגו לכתוב בנפחים גדולים יותר מסיפורים קצרים, מחשש לשעמם או לחטוא בבנאליות.

יתר על כן, ספר הביכורים הפנטסטי־אפוקליפטי של גברון, "אייס" (1997), שעסק בשחקן כדורגל רוצח הסובל ממחלה נדירה, היה מגובש ומרענן מאוד בנוף הספרות דאז. כשבחר בספרו השני לכתוב סיפורים שנונים תחת הכותרת "מין בבית העלמין" (2000), היה נראה כי לא שם טמון כוחו. לשמחתנו, הוא מייד חזר, וטוב שחזר, לכור מחצבתו - הרומן.

מאז העמיד גברון קורפּוס מרשים של ספרים, ובהם "מוּבינג", רומן מתח על קבוצת מובילים ישראלים שחיים חיים ארעיים בארה"ב (2003), "הגבעה", רומן פוליטי־סאטירי על המתנחלים ביהודה ושומרון (2013), והנובלה "הַמֶּלֶט" פרפרזה חופשית על המחזה הנודע של שייקספיר, המתרחשת בעתיד, בישראל של שנת 2066.

אינטימיות מהירה

בכלל, גברון במהותו הוא רומניסט אוטופי־דיסטופי. בתחילת דרכו הוא הושפע מהספרות האלטרנטיבית של שנות ה־90, זו שעסקה באפוקליפסות חברתיות, כמו "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס ו"מועדון קרב" של צ'אק פלאניוק. עם השנים נכנס הריאליזם הישראלי אל תוך הפרוזה שלו, והוא התרכך. מה שבכל זאת נשאר בכתיבה שלו הוא העיסוק באהבה כפייתית של דמויות גבריות ונשיות, המובילה למעשים קיצוניים, שמלווה את רוב הרומנים שלו.

שם הרומן החדש שלו, "האם אינך רוצה בי", הוא תרגום מאנגלית לשמו של הפזמון המוּכּר והבלתי נשכח של להקת "הליגה האנושית", שכולם שרו אי־אז בתחילת שנות ה־80. ואכן גרעין זמנו של הסיפור, שבנוי מתשעה פרקים ארוכים־אֶפִּיים ונע על פני ארבעה עשורים קדימה ואחורה - שייך לאותה תקופה באייטיז.

היוצרים הישראלים אוהבים להתרפק על סיפורי ההתבגרות הישראלית, כשברקע השירות הצבאי ובכלל המגע עם כור המצרף הזה. די אם נזכיר את "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד או את "בלוז לחופש הגדול". גם ברומן זה היסודות האוטוביוגרפיים, האישיים והקולקטיביים, חזקים. זהו רומן חניכה והתבגרות לאורך שנים של ארבעה חברים כל־ישראלים מכפר קטן ליד ירושלים. יש משמעות לכך שהם באו ממקום קטן, כזה שכמעט נעלם מהעין במבט חטוף במפה, הסמוך למקום מרכזי כמו עיר הבירה. העובדה הזו מובילה ללכידות־יתר של הקבוצה.

הארבעה הם עמית כרמי (איש אינו מכנה אותו ככה, כולם קוראים לו קרמיט); שנייד, הלוא הוא יואב שניידר; גרשון מן (המכונה גרשי); ואייל טראוויס. מלבדם יש גם שתי דמויות נשיות מרכזיות, ליאת קריספין (המכונה ליתי) ורונה עילם (הנקראת בקיצור רו). אין מניירה שמזוהה יותר עם הכתיבה הישראלית, כמו להדביק כינויים ושמות חיבה לגיבורי ההוויה הלוחצת שלנו, וליצור על ידי כך אינטימיות מהירה. זה נעשה בעוד מאות ספרי מקור אחרים, והנה, גם כאן.

מאפיין נוסף שחוזר ביצירות פרוזה ישראליות הוא חוסר האיזון הקלאסי בין נשים לגברים. כאן יש ארבעה גיבורים למול שתי גיבורות, והנשים תמיד נחשקות, פתייניות, מבוקשות, וגם קצת מתנשאות.

נקודת הזינוק אל תוך החיים

הסיפור נפתח בטביעתו של נער באגם בוצי, מה שמוביל את החברים לברוח מבית הספר כדי לצפות בחילוץ, כשברקע החשש שלהם (שמתבדה בהמשך) שמדובר בחברם טראוויס. זהו גם הדהוד פוליטי־חברתי של החטיפה והרצח המזעזע של הילד אורון ירדן, שהיכה בתדהמה את כל המדינה בשנת 1980.

מזכיר משהו? בהחלט. את הנובלה הידועה של סטיבן קינג "הגופה - סתיו של תמימות", שעובדה לסרט נפלא על ידי רוב ריינר שנקרא בארץ "אני והחבר'ה" (זה התרגום, משום מה, אף ששמו המקורי הוא "עמוד לצידי", "Stand By Me", כמו השיר). מעניין שגם הסרט שנעשה על פי הנובלה של קינג וגם שם הרומן של גברון קרויים על שמות פזמונים פופולריים. זה לא מקרי.

הפרק הראשון כתוב היטב. גברון ניסה לסמן לקוראים, ואף הצליח, כי זוהי נקודת הזינוק של חיי הגיבורים אל תוך החיים. הבריחה מתוך הסקרנות לראות את הגופה מציתה סכסוך מר בין קרמיט לשנייד, בעוד חברם גרשי יוצא למסע נקמה בזקן נרגן, החשוד ברצח כלביו האהובים.

גם אותו זקן, אגב, הוא דמות קלאסית ברומן הישראלי, למשל ברומנים של יורם קניוק. כאן היא קרויה בשם המוצלח "רחבעם" ומעניקה את הממד ההיסטורי לרומן. אותו ישראלי זקן מראה לנו שלא הכל היה פה שמח לפני שנולדנו, כמאמר שירו של יהונתן גפן. למעשה, היו כאן סכסוכים־סיוטים. הזקן הארץ־ישראלי הזה, שמסרב לפנות את מקומו לטובת הצעירים ומבקש להישאר ולשלוט כאן לנצח - מקפל בעברו סוד נורא, בדמות גולגולת חבויה.

הרומן אינו סיפור התבגרות בלבד, אלא גם סיפורו של מקום, העוסק בזיכרון ובהיסטוריה הפכפכה של אלימות השזורה באהבות אובססיביות, אולי יותר מדי אובססיביות, גם בשביל קורא מיומן

הגיבור הרביעי הוא טראוויס, חבר מרכזי בלהקת "רק הרצל" האלטרנטיבית והאזוטרית, שרודף אחר חלומותיו היצירתיים והופך לסנסציה לאומית בגיל צעיר. יותר מכולם הוא מייצג את רוח הרוק והפאנק של אותה תקופה ואת חלום לונדון הגדול שפקד את רוב בני הדור ההוא. לדעתי, למרות היותו שולי יחסית בקרב ארבעת גיבורי הרומן, הוא הדמות המעניינת ביותר.

לא רק סיפור התבגרות

במהלך שחוק למדי, בהמשך העלילה קרמיט מוצא את מותו הטרגי בצבא. זה מציאותי, נכון, אך שבענו מזה. מאורי של משה שמיר ב"הוא הלך בשדות" ועד אלון של יהושע קנז ב"התגנבות יחידים" - "החבר שנהרג" הפך בחלוף השנים לתכסיס ספרותי להוצאת רגש ולעיגון שאר הגיבורים, וממהלך רגשי ועמוק ברומנים הישראליים המוקדמים - הוא הפך לשקוף. זוהי נקודת החולשה המרכזית של הרומן.

אולי בגלל מותו של קרמיט, טראוויס מתעל את כישרונו האמנותי באופן מקורי והופך לאמן מצבות (כאמור, הוא הדמות המקורית ברומן הזה). השלישי, שנייד, מקים רשת פלאפליות בינלאומית. ובכלל, לגברון יש קטע חומרי־מסחרי. מסחר קמעונאי מעסיק אותו בכל הרומנים שכתב, ילדים ומבוגרים סוחרים - כושלים ומצליחים. אולי זה מסמל בשבילו איזה עוגן בתוך החיים, שלא מאפיין את מקצוע הסופר.

גרשי, החבר הרביעי, ממשיך לנדוד במרדף אחר אהובת נעוריו, ובמנוסה ממנה ומעצמו. זאת דמות בלתי נלאית, שמלאה את הקורא. לטעמי, הוא הדמות הפחות מוצלחת מבין הארבעה, וגברון כבר כתב אותה פעמים רבות ברומנים שלו. גם מושא אהבתו, ליתי, יש בה משהו מן הנסיכה הישראלית הפתיינית, שבגרה להיות רופאה סנובּיסטית העסוקה כל הזמן בפופיק של עצמה.

זה נכון כי הרומן אינו סיפור התבגרות בלבד, אלא גם סיפורו של מקום, העוסק בזיכרון ובהיסטוריה הפכפכה של אלימות השזורה באהבות אובססיביות, אולי יותר מדי אובססיביות, גם בשביל קורא מיומן.

תולדות הכפר הקטן משולבות באלה של הציונות ושל ישראל - מביקורו הגרוטסקי של הרצל במקום ועד תקופות קשות כמו קרבות מלחמת העצמאות. הנושאים שבהם הוא עוסק גדולים וחשובים: התבגרות וחברות, זיכרון ומוות, היסטוריה וזהות, ובכל זאת אין כאן התעלות לכלל רומן משמעותי, ודאי שלא יצירת מופת. ובכלל, נשאלת השאלה למה?

הצרה העיקרית היא שהרומן ברח לגברון מידיו והפך טרחני. אין בו הצדקה מעשית לפרקים ארוכים כל כך, גם אם גברון מצליח לשקע טוב יותר מבעבר את הממד ההיסטורי בסיפור. יש איזו תחושה על פני כל פרק ארוך של נקודת שבירה, שבה חש הקורא כי הדברים מוצו ואפשר לעבור הלאה. גברון, למרות היותו מספר מיומן, התאהב במילותיו. ה"מה" כבר מוצה, וה"איך" לא מספיק מעניין כדי להישאר עימנו. זה מאכזב כי "הַמֶּלֶט", למשל, הנובלה שיצאה בשנת 2023, היתה הדוקה ומצוינת בעיניי. אולי, אף על פי שכל פרוזאיקן רוצה להעמיד איזה "מגנום אופּוס", כוחו של גברון לא ברומן האֶפִּי, אלא דווקא ברומן הקאמרי, הקצר והמדויק. מה שאומר שגברון בכל זאת נשאר, במידת מה, בן נאמן של ספרות שנות ה־90, שידעה לקצר יפה.

זה לא שאי אפשר לכתוב מאות ואף אלפי עמודים. אפשר, אבל צריכה להיות לזה הצדקה, כמו ברומן הנהר של קרל אובה קנאוסגורד "המאבק שלי". כאן ההצדקה לא קיימת, ובסופו של דבר, עם כל כישרון הכתיבה של גברון, כבר קראתי יצירות טובות יותר שלו.