ולדימיר נבוקוב מציג: הפרק השישה עשר

הקריאה ב"דבר, זיכרון" מאת ולדימיר נבוקוב, הסופר הרוסי הידוע שאת חייו הבוגרים בילה באמריקה וכתב באנגלית, היא חוויה מסעירה. ספרו זה, שנחשב ליצירתו הגדולה (לא פחות מ"לוליטה" הנפלא והשערורייתי), מוגש כעת לקוראי העברית בתרגומה החדש והנהדר של לאה דובב.

הספר עשוי מסות זיכרון שמצטרפות לאוטוביוגרפיה שוקקת חיים, מלאה צבעים ופרטים ורוויה הומור ותחכום. נבוקוב אינו מתבונן בעבר במבט נוסטלגי או מלנכולי, אלא בורא ילדות עשירה באור, בתנועה, בפרטי נוף ובחיוּת פראית כמעט. כך הוא עסוק בשחזורו של העבר לא כפי שהיה "באמת", אלא כפי שהוא נחווה בממדי התודעה השונים, בעיקר אלה האגדתיים והחושיים.

את נקודת המוצא של הזיכרון נועץ נבוקוב בבית ילדותו באחוזה ברוסיה הצארית, ומעיר את חיי הילד שלו שהיו ואינם באמצעות חושיו ועירובם הסינסתזי: צבעים וקולות נמסכים אלה באלה, למוזיקה יש גוונים, ולכל פרט מוענקת ממשות מוחשית שאינה ניתנת למחיקה. המספר, למשל, שומע צבעים: "ה־a הארוכה של האלפבית האנגלי [...] יש בה מבחינתי גוון של עץ קלוי־שמש, אבל ה־a הצרפתית מזכירה הובנֶה מצוחצח".

עירוב החושים אינו רק טכניקה ספרותית של נבוקוב, אלא הוא המפתח להוויית הריבוי שלו, הוויה של שפע וגודש. ובאמת, כשהעבר מתעורר, הוא ממשיך לקבל נפח בזכות היסודות האגדתיים המופלגים שנבוקוב כה תלוי בהם, עד שהוא גולש משולי הספר ומציף את הקוראים: "איזו תפארת היתה גנוזה בשקף עצמו אם אך אחזתי בו בין אצבע לאגודל, והרמתי את הזכוכית כנגד האור - מזערות שקופות־למחצה אלה העמידו ארצות־פלא של כיס, עולמות קטנים וסדורים של גוונים מאירים דוממים!"

כמו אצל פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד", גם כאן ההתבוננות בעבר נעשית מתוך עומק רגשי, אך אם פרוסט נמשך לאובדן, נבוקוב מצייר עולם מלא חיים. אין כאן כמיהה כואבת אל מה שנמוג, אלא התענגות על היכולת לשחזר ולהמציא מחדש. מסגרת המקום והזמן נפרצת אל מרחב שהולך ומתמלא ביופי.

נבוקוב הוא אינו סופר שמסתפק בתיאור, הוא משחק עם קוראיו, פונה אליהם בעקיפין, מתגרה בהם: "הפסקה הבאה לא נועדה לקורא המצוי אלא לאידיוט ממין מסוים, זה שסבור כי מכיוון שאיבד הון עתק באיזו התמוטטות כלכלית, הרי הוא מבין אותי".
עם זאת, הקוראים אינם הנמענים היחידים של הספר. מדי פעם, בפתאומיות, הוא פונה גם לאישה אלמונית, מעין בת שיח סמויה. רגעים אלה משנים בבת אחת את הטון, כאילו הכתיבה נסוגה מהתבוננות מבודדת אל דיאלוג סמוי יותר, אינטימי.

גם הפוליטיות בספר נדחקת. המהפכה הבולשביקית מוטטה את העולם שבו גדל נבוקוב, אך הוא כמעט אינו מתייחס אליה ישירות. ההיסטוריה נוכחת דווקא בהיעדרה, בעובדה שהעבר נותר רחוק, לא רק משום שהזמן חלף אלא משום שהמקום חדל להתקיים כפי שהכיר אותו. אין פלא שהספר נכתב מראש באנגלית, ולא כרוסית מתורגמת. אמנם כילד למד נבוקוב לקרוא ולכתוב באנגלית עוד לפני שעשה זאת ברוסית, ועם זאת הבחירה הזו משמעותית שכן אין כאן חזרה ל"מקור", אלא כתיבה מתוך ריחוק מובנה של מהגר. העבר אינו שייך עוד ללשון שבה התרחש, אלא ללשון שהפכה לביתו החדש.

הפער בין הקלילות, הצבעוניות והעושר של רוב הספר לבין חלקיו המאוחרים מתחדד במיוחד בפרק השישה עשר, שלא הופיע במהדורה הראשונה ונוסף מאוחר יותר. בניגוד לכתיבה החושנית של שאר הפרקים, הפרק הזה כתוב כמו מסה פסדו־אקדמית והוא ספק פרודיה על הביקורת הספרותית, ספק ניתוח מודע לעצמו של הספר כולו. כאן נבוקוב מוותר על הצבעים, על התחביר המשתעשע, על הרגש, ומעמיד פנים שהוא מתבונן בחייו מבחוץ, כאילו ביקש לנסח בעצמו את סוג הקריאות שייעשו בספרו.

ההומור הדק והאירוני שלו, לעיתים עד כדי סרקזם, אינו נוכח רק בפרק זה אלא לאורך הספר כולו. כשהוא נזכר איך ניסה לראשונה לשחות, נכשל מייד וכמעט טבע, הוא כותב: "מובן ששחייה היא פעילות חסרת ערך, שלא לומר מגוחכת". וכשהוא מתאר את המורה הגרמני הקשוח שלו, הוא מוסיף: "כשהוא דיבר, יכולת לשמוע באוזני רוחך את קול הצלצול של מגפי פלדה צועדים לעבר שנות השלושים".

השכבתיות המרובדת של הספר הזה, שמבקש לעורר את הזיכרון ולדובב אותו, באה לידי ביטוי גם בתצלומים שמלווים את הטקסט. אפשר היה לחשוב שהם תוספת שולית, אבל ההסברים הארוכים שמצרף נבוקוב לכל תצלום ושמתפקדים כמעט כהערות שוליים, הם מעין אוטוביוגרפיה מקבילה; טקסט עצמאי שמעשיר את הספר אך גם חותר תחתיו. כך, התמונות אינן "הוכחה" למה שנכתב, אלא עוד דרך לספר סיפור, כשהרקע התיעודי לכאורה מקבל משמעות משלו.

ולבסוף, מילה על הפרפרים שכה יקרים לליבו של נבוקוב; פרפרים שאותם הוא אוסף וחוקר בסבלנות אין קץ. נדמה שהם אינם רק חלק חשוב מהביוגרפיה שלו ומרפרפים בתעופתם לאורכו של הספר, אלא הם תמצית האופן שבו הוא רואה את העולם. דימוי מורחב ליפה, לחמקמק, לצבעוני, למה שאינו ניתן ללכידה. כמו הזמן, כמו העבר, כמו הזיכרון.