מקובל לומר שרומנים רומנטיים הם ספרים שיש בהם מן השמרנות, או שהם מקבעים תפקידי מגדר עתיקים שנשים רבות (ומעט גברים) נאבקו - ועדיין נאבקות - כדי לשנות. שהנשים בסיפורים האלה הן כמעט תמיד פסיביות והגברים תמיד מובילים; שהם תמיד נגמרים בחתונה או בלידה, כאילו שזו פסגת השאיפות האנושית ובוודאי הנשית; שהם מוצרים ספרותיים נחותים וארכאיים באופן כללי.
האמת היא שזה אף פעם לא היה ממש נכון.
חשבו, למשל, על "גאווה ודעה קדומה": כל התנהלותה של אליזבת בנט אומרת עצמאות והגשמה עצמית, ואין שום דבר נחות ביצירת המופת הספרותית הזו, שהיא לא רק אבן דרך בז'אנר הרומנטי אלא גם פרוזה לעילא ולעילא. גם היום נתח ניכר מהספרים שיוצאים מציגים נשים שהן דמויות עגולות שעומדות בזכות עצמן. עם הפריחה האדירה של הז'אנר, שלא לומר התפוצצות משוגעת, כבר די קשה למצוא ספרים שאפשר לומר עליהם שהם ממש שמרניים.
אבל אם אתן דווקא מחובבות הגישה הזו, "אבני הלב", הספר השני בסדרת הספרים "פופלר פולז", הוא כנראה הספר בשבילכן.
בספר הגיבורה דאלאס סטובל מגדלת את בו, בנה בן ה־6, בבית קטן בעיירה הדרומית שבה גדלה. אף שהבטיחה לעצמה שהיא לא זקוקה לשום גבר בחייה חוץ מבנה הקטן, היא מוצאת את עצמה נמשכת למאייר וילסון, חברו הטוב של אחיה וקאובוי חתיך, שמצידו, מאוהב בה כבר שנים. נראה ששום דבר לא יכול להפר את הפסטורליה הכפרית הזו, גם לא סדרת אירועים תמוהים שסימני האזהרה שמעליהם אלגנטיים כמו רכיבה על שור: איש זר שניגש לדבר עם בנה בבית הספר, גבר ששואל עליה בדיינר שבו היא עובדת, או מציאת חלון פתוח בבית שאמור היה להיות נעול.
אירוע השיא של קו העלילה הזה מגיע באמצע הספר, ומובן שמאייר מגיע להציל את המצב. אחר כך עוד נותר מספיק זמן בשביל ליהנות מהסדר ששב על כנו, דאלאס ומאייר מתאהבים, והכל בא על מקומו בשלום בעיירת הקאובויים פופלר פולז.
"אבני הלב" הוא ספר יעיל. הוא כתוב במשפטים קצרים ותמציתיים. העלילה ברורה, כמעט ידועה מראש. סצנות הסקס המעטות (שתיים, מספר מקובל בז׳אנר הרומנטי שאינו אירוטי) קצרות למדי, אבל משרתות את הסיפור ואת התפתחות הקשר בין הדמויות. יעילות, לא מעבר לזה. ואם זה יעיל - זה גם עובד.
אם מצליחים להניח לכל הסקסיזם בצד, "אבני הלב" הוא קצת כמו חופשה למוח. זה סוחף, זה פשוט, זה קל - ואם זה לא היה כל כך שמרני וצפוי - זה גם יכול היה להיות כיף.
עם זאת, לא יכולתי שלא לגלגל עיניים ביותר מדי הזדמנויות. אין הצדקה מספקת לאווירת השמרנות הכללית: אמבר קלי בוחרת להתייחס לדמויות הנשיות שלה כעדת בכייניות, מה שקצת הקשה עלי ליהנות מהן או אפילו להזדהות איתן. אחת מהן אומרת לחברתה, "אל תבכי. גם אני אבכה וגם סופי תבכה כי היא תינוקת מגודלת". הגברים כמובן לא יודעים להתמודד עם בכי ובורחים להביא בירה, ומי שנותרים, "פשוט צופים בפסטיבל הבכי שלנו, הבנות". ואני חשבתי שכבר מזמן הבנו שבכי הוא הבעת רגש לגיטימית ואף מומלצת, גם לגברים.
גם חלוקת התפקידים באירועים הקהילתיים ממוגדרת עד כדי גיחוך: הגברים מטפלים בהטבעת הבקר, הנשים מכינות את האוכל ומסדרות את השולחנות.
זה מצטרף לכך שהגברים הם האקטיביים לאורך כל הספר: כך, למשל, דאלאס מתלוננת על כך שחברתה, סופי, נוהגת מהר מדי, ובן זוגה של סופי אומר לה בתגובה, "אם לא תאטי, אדאג שהרכב הזה לא יוכל לנסוע יותר מ־20 קמ"ש", משל היה אבא שלה. היא, בתגובה, "משתנקת" כמו נערה ואומרת לדאלאס "רואה מה עשית? פה גדול שכמותך". טוב שלא קראה לה מלשינה ועשתה לה קוקיות.
אני מציינת את כל זה כי זה חריג. כי מאז ימי בלה המאנפפת של סדרת "דמדומים" עברו לא מעט מילים במכבשי הדפוס, ונשים - שהן הרוב המכריע של הכותבות בז'אנר - כותבות דמויות מגוונות, ממש כמונו בנות האדם. שמנות ורזות, חרדתיות ומלאות ביטחון, נופלות וקמות.
דמותה של דאלאס עצמה לא מצטיינת באישיות ייחודית, וחבל. היא אמא די טוטאלית, חברה נאמנה ויש לה קשר מצוין עם משפחתה. נדמה שהפגם היחיד בה הוא הפזיזות שבה מיהרה להתחתן בגיל 18, מה שהוביל להולדת הילד שלו היא בוחרת להקדיש את חייה, כמובן. לא ייתכן הרי שאישה תרצה להיות משהו יותר מאמא.
מאייר, הקאובוי החתיך, ממשיך את הקו הפלקטי: "אני גבר. גבר שיודע בדיוק מה הוא רוצה ואני רוצה אותך ואת בו". וזהו, זו בגדול הדמות. הוא מאוהב בדאלאס עד כלות, וחי בידיעה ברורה שיום יבוא והם יהיו יחד. את זה אנחנו יודעות כי מדי פעם אנחנו מקבלות הצצה למחשבותיו, כשיש פרק מנקודת המבט שלו. אם זה רק היה מוסיף לעושר של הסיפור.עם זאת, חרף נקודת המבט הכפולה, אנחנו נשארות עם עלילה דלה וצפויה, עולם פנימי גנרי ודמויות שהרגש הכי קיצוני שהן מעוררות הוא אדישות.
"אבני הלב" הוא ספר לחובבות קאובויים ולמי שרוצה להוציא את האינטלקט שלה לנופשון, ובזה - הוא עושה אחלה עבודה.
אבני הלב / אמבר קלי; מאנגלית: שי סנדיק, הוצאת אופוריה, 319 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו