בימים ההם, בזמן הזה: מסע בין שירי חנוכה

התפיסה של חג החנוכה, שכיום יהיו מי שיראו בו את חג קולקציות הסופגניות המהודרות, השתנתה מאוד לאורך השנים. זהו חג של נס משמיים וטיהור בית המקדש; חג של גבורה יהודית־לאומית וניצחון של מעטים מול רבים; חג של גילוי אור בתוך החושך.

המעניין הוא שבכל דור ודור לאורך ההיסטוריה היהודים בחרו להדגיש היבט אחר בחג, על פי רוח התקופה והאג'נדה. כך, למשל, חז"ל הציגו את חנוכה כחג של נס אלוהי, בין היתר בעזרת הסיפור על נס פך השמן, ומנגד התנועה הציונית העמידה כמודל להערצה את גבורת המכבים ואת כוחה של רוח האדם הלוחמת.

על הניסים ועל הנפלאות

ואולי אין מקום טוב לראות בו את השתנות רוח החג הרעיונית הזו מאשר שירי החג. הפיוטים המסורתיים של חנוכה נוטים, מן הסתם, לקוטב הדתי־אמוני, המציב במרכז את הנס. הנה בנוסח "הנרות הללו", המבוסס על טקסט חז"לי מ"מסכת סופרים": "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין / עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת / וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת / שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. // וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם / אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד / כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל / עַל נִסֶּיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ".

אם ההגדה של פסח קובעת "שבכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם", בשירים המאוחרים מי שקם להצלה הוא דווקא "הגיבור גואל העם"

גם בפיוט הימי־ביניימי "מעוז צור" אפשר למצוא אותו רעיון. כאן הפייטן מונה אירועים שבהם אלוהים הציל את בני ישראל מכיליון (יציאת מצרים, השיבה לארץ אחרי גלות בבל, ההצלה מתוכנית ההשמדה של המן האגגי), ולבסוף מגיע הבית על חנוכה עצמו: "יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים / וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים / וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים / בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים".

בבית האחרון, אחרי אזכורים של אירועי ההצלה האלוהית, שחנוכה הוא רק אחד מהם, הפייטן פונה לאלוהים ואומר שגם הפעם עם ישראל זקוק להצלה אלוהית מהגלות: "חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה / נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה / כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה / דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה".

המכבים באים

ואז הגיעה התנועה הציונית, שהדגישה את רעיון המרד והגבורה האנושית - זו שהובילה לניצחון של מעטים מול רבים על חשבון הנס האלוהי. השינוי מתבטא בשיבה אל הסיפור ההיסטורי המוצג בספרי חשמונאים, בהאדרה של משפחת המכבים, ואפילו בהקמת תנועת הספורט "מכבי" בעקבות חזון "יהדות השרירים" של מקס נורדאו.

גם כאן שירי החג עוזרים לספר את הסיפור. כבר בשנת 1900 כתב ביאליק בשירו "למתנדבים בעם": "הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים! / הַעֲמִידוּ אֶת־עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר! / חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!". ביאליק פונה אל היהודים של זמנו, בני המכבים, ומבקש מהם לחשוף את האור בעצמם, ולא בדרך של נס משמיים. רעיון דומה עולה גם אצל טשרניחובסקי בנוסח השני של "אומרים ישנה ארץ" מ־1923: "'אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים, / אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?' / עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא, / אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי: / 'כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, / אַתָּה הַמַּכַּבִּי'".

וכשהאחריות האישית בתהליך הגאולה הלאומי־ציוני נמצאת במרכז - עולה גם ההתרסה. ואכן, גם אותה אפשר למצוא בשירים רבים. בראשית שנות ה־30 אהרן זאב כתב את השיר "אנו נושאים לפידים" (הלחן של מרדכי זעירא לשיר מלווה עד היום את טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות). השיר יוצא נגד התפיסה המסורתית של חנוכה כחג שבו היהודים מצפים לנס אלוהי ולהצלה משמיים, ומדגיש במקום זאת את הרעיון הציוני של המאבק האנושי לתקומה: "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - / פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. / לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ, / מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת / הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ. // נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - / פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. / בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם - / וַיְּהִי אוֹר!"

ברוח דומה של התרסה כתב גם מנשה רבינא ב־1936 את "מי ימלל גבורות ישראל": מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל, / אוֹתָן מִי יִמְנֶה? / הֵן בְּכָל דּוֹר יָקוּם הַגִּבּוֹר / גּוֹאֵל הָעָם. // שְׁמַע! / בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה / מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה, / וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל / יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל".

אם ההגדה של פסח קובעת "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם", אצל רבינא - מי שקם להצלה הוא דווקא "הגיבור גואל העם"; אם המסורת היהודית מלמדת שאלוהים מושיע ופודה את עם ישראל, רבינא מלמד (והילדים שרים) שהמכבי הוא זה שמושיע ופודה, ושהגאולה לא תגיע מהשמיים אלא מתוך האחדות של עם ישראל שיגאל את עצמו.

מעשה דומה עשה אברהם אברונין, כעשר שנים קודם לכן, בעיבוד שכתב בעקבות השיר האידי "הוי חנוכה". אם הברכה המסורתית מודה לאלוהים "ְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַמִלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה", אברונין, והציונות איתו, הפקיע את כוח החג מהאל וכתב במפורש "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר חוֹלְלוּ הַמַּכַּבִּים". הציונות החילונית יצאה למרד תיאולוגי, שניסה להאיר את חנוכה באור אחר לחלוטין: המכבים הושיעו, המכבים חוללו את הניסים והנפלאות, ולא אלוהים.

אור ענר

הסיפורים על גבורת המכבים התעצמו במאבק להקמת המדינה. המשורר דוד שמעוני הציג בשירו "חנוכה תש"ח" את המאבק כבבואה של מאבק המכבים: "[...] אֲנִי רוֹאֶה נִינֵי הַמַּכַּבִּים, / לֹא מְעַטִּים, לֹא בּוֹדְדִים - רַבִּים / הֵם נִלְחָמִים בְּלִי רֶתַע וּבְלִי חִיל / מִלְחֶמֶת עַם מַה־דַּךְ וּמָה־גָּדוֹל, / אֲשֶׁר הֶחְלִיט לִחְיוֹת וְלֹא לַחְדֹּל! // הֵם נִלְחָמִים, נֶכְדֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי, / מִלְחֶמֶת הַגְּבוּרָה וְהַקְּדֻשָּׁה [...] עַתָּה בִּרְתֵת מַקְשִׁיב כָּל לֵב עִבְרִי, / אַף מִזְדַּקֵּף בְּשֶׂגֶב כָּל רֹאשׁ שַׁח, / הַמַּכַּבִּים שֶׁל חֲנֻכָּה תָּשָׁ"ח!".

גם המשורר יוסף פטאי כתב בשירו "מזמור למכבים": "מֵרֹאשׁ הַר חֶרְמוֹן רוּחַ טַל רוֹחֶשֶׁת, / זְמִירוֹת פּוֹרְחוֹת מֵעֵמֶק הַשָּׁרוֹן: / מַכַּבִּים צוֹעֲדִים בְּגֵאוּת כּוֹבֶשֶׁת, / יְבֹרַךְ כָּל צַעַדְכֶם בְּגִיל וְגָאוֹן!".

וכך, רוח גבורת המכבים נשזרה באתוס הצבא הישראלי (לא בכדי ב־1955 נבחר הפרח דם המכבים כסמל ליום הזיכרון לחללי צה"ל). בהספד של האלוף שמואל גונן (גורודיש) לחללי חטיבה 7, אחרי מלחמת ששת הימים, הוא מכנה את הלוחמים "אחיי גיבורי התהילה" - ברוח הרומן ההיסטורי של הווארד פאסט על המכבים, שהתפרסם ב־1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, והדגיש את המאבק האנושי בדרך לחירות.

בתוך הקולות הרבים בשירה העברית הציונית, המדגישים את גבורת המכבים ברוח "בימים ההם בזמן הזה", מעניין לציין קול מעט אחר, שנמצא דווקא בשיר של נתן אלתרמן. אלתרמן, שפרסם במשך שנים שירים אקטואליים שבועיים בעיתון "דבר", במדור שכונה "הטור השביעי", התייחס לחג החנוכה בשיר "ויהי ערב". התאריך, במקרה הזה, הרה גורל, היות שהטור התפרסם ב־5 בדצמבר 1947 - ימים בודדים לאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר.

בשיר זה, שהוא התגובה השירית הראשונה של אלתרמן להכרזת האו"ם, אלתרמן בחר שלא לכתוב על רוח המכבים או על גבורה. להפך, שירו מתמקד דווקא בחרדה ובחשש ששררו בארץ, וברוחות המלחמה שנשבו מסביב. כך אלתרמן אמנם משתמש בחג החנוכה, אך בוחר לכתוב דווקא על נר יחיד שמאיר את סמל הבחירה בחיים ובחירות: "וּבִקְפֹץ הַשְּׂרֵפוֹת עַל גַּג / לְאַַיֵּם וּלְהַפִּיל מָגוֹר, / הֵן נוֹסְפוּ אֶל נֵרוֹ שֶׁל חַג / בְּבֵיתוֹ הֶעָנִי שֶׁל דּוֹר, / וַיּוּאַר בְּמִצְחוֹ - שִׁבְעָתַיִם - הַתָּג, / שֶׁחָרַת לוֹ: חַיִּים וּדְרוֹר".

בעשורים האחרונים היחס לחנוכה הפך מורכב יותר. אתוס הגבורה הצבאית של המכבים, שהציונות הדגישה מראשיתה ועד מלחמת ששת הימים, והמהפכה החילונית של הציונות, עוררו גל של ביקורת דתית, וכיום ניתן לעיתים לשמוע ילדים מהחינוך הדתי ששרים את "ימי החנוכה" של אברהם אברונין עם "תיקון" קל: "על הניסים ועל הנפלאות אשר חולל ה' למכבים". אולי זו הסיבה ששירי חנוכה עכשוויים יותר מדגישים פחות את הנס האלוהי, ופחות את גבורת המכבים, ומתמקדים במנהגי החג (סביבון, סופגניות וכו').

ובכל זאת, משהו מאותם השירים שקשרו את חג החנוכה לגבורה צבאית ולהתעלות של רוח האדם אפשר למצוא בשיר שפרסם צור ארליך בחנוכה שעבר, חודשיים בלבד אחרי 7 באוקטובר. בשיר "הנר" ארליך מתאר את גבורתו של ענר שפירא, שהיה במסיבת הנובה עם חברו הרש גולדברג־פולין ומצא מקלט במיגונית, שנודעה בדיעבד כ"מיגונית המוות".

ענר, שפעל בגבורה עילאית, תפס בידיו את הרימונים שהמחבלים זרקו אל המיגונית והשליך אותם החוצה, עד שנהרג. "סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, / אֵצֶל רְשׁוּת הָרַבִּים / שֶׁהָיְתָה לִרְשׁוּת הָרוֹבִים, / שֶׁהָיְתָה לִרְשׁוּת עֲרָבִים, / עָמַד הַנֵּר. לְבַד. לָבֶטַח. / מֵאֲחוֹרָיו כְּצֹאן אָדָם. מַטְמוֹן. / וְאֶל פָּנָיו בְּקוֹל לֹא־פַּעֲמוֹן / נִתְּכוּ בַּנֶּחְבָּאִים מִן הֶהָמוֹן / רִמּוֹן וְרִמּוֹן, רִמּוֹן וְרִמּוֹן. / וְרִמּוֹן וְרִמּוֹן, וְרִמּוֹן וְרִמּוֹן. // וְהוּא הָיָה תּוֹפֵס אֶת הָרִמּוֹן הַנָּא, / וּמַשְׁלִיכוֹ בְּעוֹדוֹ חַי, / מַשְׁלִיךְ חַיָּיו מִנֶּגֶד. / אֶחָד אַחַר אֶחָד מָנָה / כִּקְנֵי נֵרוֹת הַחַג. אֶחָד... שִׁבְעָה... שְׁמוֹנָה. / מָנָה אַחַר מָנָה מָנַע הַנֶּגֶף. // וְכָךְ הָיָה מַחֲיֶה. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה. / אַחַת... שָׁלוֹשׁ... חָמֵשׁ... וְעַד שְׁמוֹנֶה. / וּבַשְּׁמִינִי כָּבָה הַנֵּר. / כָּבָה עָנֵר".