"רציתי לספר שכשמישהו קרוב מת, לא נשארים לבד. הרי המתים בכל זאת איתנו"

המוציא לאור של רב־המכר "פלא" בוודאי היה מאושר (ומעושר עוד יותר) אם הסופרת שכתבה אותו, ר"ג' פלאסיו, היתה ממשיכה לכתוב עוד ספרים שקשורים לעולמו. הרי עם הצלחה אין להתווכח, וההצלחה של "פלא" (ושל ספרי ההמשך שלו), על הילד אוגוסט שסובל מתסמונת שגורמת לעיוות בפניו ומנסה להשתלב בבית הספר, היתה ועודנה מסחררת בכל קנה מידה: הספר הפך לסרט בכיכובה של ג'וליה רוברטס, תורגם ל־50 שפות ומכר עד היום יותר מ־15 מיליון עותקים. אבל פלאסיו לא רצתה להיות מוגבלת לעולם שיצרה, מצליח ככל שיהיה - וכתבה ספר אחר לגמרי, "פוני" שמו.

"אני מבינה את הקוראים שרוצים עוד מ'פלא'", אומרת פלאסיו בשיחת זום מביתה שבברוקלין. "כשהייתי ילדה והתאהבתי בספר, גם אני רציתי עוד מאותו הדבר. וגם כאם, כשהילדים שלי אהבו ספר - חיפשתי ספר המשך או עוד מאותו הסופר. אבל אני לא יכולה להישאר רק איתו. כש'פוני' יצא הייתי בחרדה. קיוויתי שהקוראים לא יתאכזבו ממני ושיקבלו גם אותו באהבה".

"פוני" יצא בארה"ב ב־2021 וזכה להצלחה, אבל לא מסחררת כמו של "פלא" והמשכיו. נכון, הוא הפך לרב־מכר של ה"ניו יורק טיימס", וה"וול סטריט ג'ורנל" בחר בו כאחד מספרי הילדים הטובים של השנה (ואף הגדיר אותו במילה אחת - שלמות), אבל היו מבקרים שהסתייגו ממנו. אולי גם הם ציפו לעוד "פלא", ואולי הסתייגו כי "פוני" הוא הרבה יותר מורכב, עמוק ואמיץ ממנו.

"להרבה מבקרים יש דעה מוקדמת על ספרות ילדים, על איך ספר ילדים צריך להיות", אומרת פלאסיו. "בשיחות עם ילדים בני 12 הדהים אותי לגלות שהם מבינים אותו לעומק יותר מהמבקרים של ה'ניו יורק טיימס'. חשבתי הרבה, אגב, על איך 'פוני' היה נראה אם הייתי כותבת אותו למבוגרים: אותו הדבר, לא הייתי משנה כלום. ההבדל היחיד, כנראה, היה הקללות. מכיוון שהספר נכתב בידיעה שהנמענים הם ילדים - הייתי צריכה למצוא דרכים יצירתיות לבטא אותן".

מסע שאין לו סוף

העלילה של "פוני" מתרחשת במערב הפרוע של ארה"ב במאה ה־19. היא מתחילה כשסיילס בן ה־12 מתעורר באמצע הלילה ורואה כיצד שלושה פרשים פורעי חוק לוקחים את אביו, שדורש מסיילס לחכות לו בבית. סיילס נשאר לבד, מבוהל, ולצידו חבר ותיק - רוח רפאים שרק הוא רואה. רק בסוף הספר מבין הגיבור, ואיתו הקוראים, למה רוח הרפאים הזאת ליוותה אותו כל חייו. למחרת האירוע המפחיד מופיע על מפתן דלתו של סיילס סוס פוני פלאי, והשלושה - סיילס, רוח הרפאים והפוני - יוצאים למסע חיפוש אחר האב.

במהלך המסע סיילס נאלץ להיכנס אל יער סבוך, לחצות ביצות טובעניות ולדלג מעל לצוקים אדירים. איך יידע על מי לסמוך ובמי לבטוח? מה יגלה על אביו? ומה מחכה לו בסופה של הדרך? נורא חבל לספיילר. זהו רומן היסטורי, ויש בו משהו מערבוני, אבל הוא גם סיפור מסע עם אלמנטים אגדיים, ואף שהמוות נוכח בו מאוד - הספר מספק נחמה.

פלאסיו סיכמה פעם את "פלא" במשפט אחד: "מדיטציה על להיות נחמד". ו"פוני"? כאן התשובה מורכבת יותר, כמו הספר עצמו. "הוא על הקשרים שמחברים בין בני האדם. הם לא תמיד נראים, אבל הם שם, בין החיים למתים, בין העבר להווה. אנחנו לא מבינים את העולם, הוא מלא באי־ודאות, מרחקים ומסתורין. ומה מחבר בינינו? בסופו של דבר - אהבה. ואהבה היא מסע שאין לו סוף".

לטוב ולרע, אי אפשר לדבר על "פוני" בלי להתייחס ל"פלא", הסיפור על אוגוסט פולמן, המכונה אוגי, שהולך לראשונה לבית הספר. לראשונה, משום שעד עכשיו התחנך בחינוך ביתי. לראשונה, משום שהוריו חושבים שהוא כבר יכול או צריך להתמודד עם חברת ילדים. כן, בגלל פגם גנטי נדיר הפנים של אוגי כל כך מעוותות שהוא רגיל לכך שילדים פורצים בבכי ובצרחות בהלה כשהם פוגשים אותו.

הספר מתאר את מה שקורה לאוגי בבית הספר, את ההסתגלות שלו ואת ההסתגלות של הילדים האחרים אליו, עד לסוף הטוב (בכל זאת, ספר אמריקני לקוראים צעירים). בסופו של דבר, רוב רובם של הילדים מצליחים לראות מעבר למראה פניו המרתיע ולגלות את איכויותיו ואת התרומה שלו לחייהם, ומי שלא מסוגל - מסתלק מדרכו. וכך אוגי מצליח להשתלב ולמצוא את מקומו הראוי בחברה, וכולם יוצאים נשכרים.

הספר יצא בארה"ב ב־2012 ונכנס לתוכניות לימוד בכל העולם, הזניק תנועה לעידוד נחמדות כלפי הזולת, ושינה את חייה של פלאסיו, אז בת 49, מן הקצה אל הקצה. היא עזבה משרה כמעצבת גרפית בכירה בהוצאת ספרים והתמסרה לכתיבת ספרי ההמשך. למשל, בספר "אוגי ואני - שלושה סיפורי פלא", היא העניקה לכל אחד מהחונכים שסייעו לאוגי להשתלב בבית הספר הזדמנות לספר את הסיפור מנקודת מבטם.

אחד מהם, ג'וליאן, התקשה לעמוד במשימה. מראה פניו של אוגי גרם לו לסיוטים ולחרדות, ולכן הוא התעמר באוגי עד להתעללות. ב"פלא" הוא עוזב את בית הספר. ברומן הגרפי "ציפור לבנה", שאותו פלאסיו כתבה וציירה, ג'וליאן יוצר קשר עם סבתו בשביל עבודת שורשים שנדרש להכין. הוא מספר לסבתא על אוגי, ואנחנו, הקוראים, שומעים אותו מתחרט על מעשיו. בזכות אותה עבודת שורשים אנחנו מתוודעים לסיפורה של הסבתא כילדה בשואה.

הסרט, בהשתתפותה של הלן מירן, יעלה בקרוב למסכים. עכשיו עובדת פלאסיו על תסריט נוסף, הפעם ל"פוני", עם איתן הוק. "תמיד ידעתי שיש רק שני דברים שאני טובה בהם", אומרת פלאסיו, "ציור וכתיבה. כשהגעתי לקולג' החלטתי שאלמד איור ועיצוב גרפי כדי שיהפכו לי למקצוע. הכתיבה היתה בשבילי כל כך יקרה, שלא רציתי להפוך אותה למקור פרנסה. הכתיבה היתה פרטית וכתבתי טיוטות לספרים, ותמיד למבוגרים".

הכתיבה לילדים הגיעה בעקבות ילדיה שלה. "התחלתי להקריא להם ולראות את העולם שוב דרך העיניים שלהם, דרך נקודת מבט שבה הכל חדש, ואז התחלתי לכתוב להם", היא מספרת. "הכתיבה באה לי בטבעיות, אולי כי אני זוכרת איך ההרגשה להיות ילדה. אני מודעת לעובדה שהם עדיין מעצבים את הדעות, את החלומות ואת התקוות שלהם. ולכן אני רוצה, ככותבת וכאם, גם להגן עליהם וגם לתת להם קרקע פורייה להמריא עם הדמיון".

החיים נמשכים

"פלא" נכתב בעקבות אירוע מקרי: פלאסיו נכנסה לגלידרייה עם בנה הצעיר, שהיה בן 3 או 4. היתה שם ילדה עם פנים כל כך מעוותות, שבנה התחיל לצרוח כאילו ראה מפלצת. פלאסיו לא הצליחה להרגיע אותו, ולפני שנמלטה מהמקום עם בנה המבועת היא נתקלה במבטה של האם של אותה הילדה. והיא הבינה: זה קורה כל הזמן. הילדה ואמה כבר רגילות שילדים נחרדים ברגע שהם רואים אותה.

"פוני" נולד אחרת, והתבשל אצל פלאסיו במשך שנים. בנה הבכור, שהיה אז בן 12, סיפר לה על חלום מפחיד שחלם. החלום התרחש במערב הפרוע, והיה בו ילד שחצי מפניו היו אדומים מדם. הדימוי הזה - כמה אופייני לחשיבה הוויזואלית־עיצובית של פלאסיו - נתקע בראשה ודרש סיפור.
"הייתי חייבת לדעת מי הוא, מה קרה לו, איך הוא יתגבר על מה שקרה. הבנתי שזה הולך להיות סיפור מסע קלאסי. הילד מתחיל במסע, חווה סדרה של התגלויות, והוא כבר לא יהיה אותו האדם שהיה בטרם יצא למסע. בסיפורי מסע מיתולוגיים רבים מלווים את הגיבור חבר נאמן ואיזשהו יצור פלאי. במקרה הזה החלטתי שהמלווה יהיה רוח רפאים, והיצור הפלאי - סוס פוני".

העלילה, שמתרחשת במערב הפרוע והבלתי עדין בהחלט של ארה"ב, מאוכלסת ברעיונות, בתופעות ובחפצים שנאמנים למקום ולתקופה. כדי להגיע אל הסיפורים ערכה פלאסיו תחקיר מקיף על התפתחות מדע הצילום באותה התקופה, כולל המאמצים לצלם את הירח, כמו גם על זיוף שטרות כסף ורעיונות ספיריטואליים שפרחו אז.

וכך כותבת פלאסיו באחרית הדבר של הספר: "המשפחה שלי תוכל להעיד שיותר מכל מקום אחר בעולם, מלבד הבית שלי, אני אוהבת להיות בחנויות של עתיקות. חפצים מהעבר, על כל השריטות והצירים השבורים שלהם, מרגשים אותי עמוקות. בעיניי הם לא שרידים מההיסטוריה, אלא מסדרונות המובילים אליה, ואני כמעט שומעת את הסיפורים שאצורים בהם".

פלאסיו התחילה לכתוב את "פוני" פעמיים, בפעם הראשונה לפני כ־12 שנים. "השקעתי בו שנתיים", היא מספרת. "הייתי בעמוד 400 כשהבנתי שזה לא הספר שרציתי לכתוב, והייתי רק בחצי הדרך. הוא הפך בעיניי למפלצת. זרקתי אותו לפח ובכיתי נורא. נשבר לי הלב, כי חשבתי שלא אצליח לחזור אליו. אבל הדמויות לא עזבו אותי, ודרשו ממני לספר את הסיפור שלהן. בזמן הסגר הראשון של הקורונה, כשכולנו היינו בבית, פשוט התחלתי לכתוב בלי לעצור. כתבתי את הטיוטה הראשונה בתוך חודשיים. הסיפור נשפך ממני. זאת היתה חוויית הכתיבה הכי טובה שהיתה לי אי־פעם".

העולם הקשה בחוץ, כך מתברר, התערבב עם העולם שבפנים, והעבר עם ההווה, כי המגפה המאיימת נכנסה לספר בדלת האחורית. "היינו סגורים בבית, וכל הזמן שמענו את צפירות האמבולנסים, כי אנחנו גרים בסמוך לשני בתי חולים גדולים. ילדים הורחקו מסבים ומסבתות, ולפעמים איבדו אותם. זאת היתה תקופה עם הרבה אבידות וכאב וסבל ומוות, בדומה למה שמרגישים עכשיו באזור שלכם. דרך 'פוני' רציתי לספר להם שכשמישהו קרוב מת - לא נשארים לבד, ולא לגמרי מאבדים אותו. הרי המתים בכל זאת איתנו. רציתי להראות שהחיים נמשכים".