האקדח במערכה הראשונה

באותו הלילה שוב נשמעו קולות הגרירה. רינת העבירה את התינוק אל מרכז המיטה, כרבלה אותו בחיקו של אביתר, שישן בעיניים פקוחות. היא הניפה רגליים ונעלה אותן באוויר בתנועות לולייניות, שסיגלה לה מאימת הנחשים. זהיר־זהיר היא דרכה על המחצלת.

בלילה היתה המחצלת כולה אפלה, ורק בבוקר נתפרדה האפילה לגוונים העתיקים של הנחש. היא תמיד התבלבלה. לא חשוב כמה פעמים הסביר לה אביתר־מלך־הטבע את ההבדל בין זעמן המטבעות לצפע המשולשים, הם תמיד נראו לה אותו הדבר, שייכים כולם למחלקה רעה ואלימה.
מתחת לבוהק הירחי שנשפך עליה ועל הגדר שהקיפה את החווה, היא לא קלטה תחילה את מה שראתה. משהו קפא מולה, ואז הפך לתזזית.

היא אימצה את עיניה. מרגע שהרתה ראייתה היטשטשה. כאילו רצה הגוף לחסוך לה את מראות הכיעור של העולם. ואת היופי גם ככה היא לא הצליחה לראות במצבה המרוט.
היא עצמה עין, חידדה את השנייה. לרגע חשבה שילד נקלע אל שדה הראייה שלה, אבל אז ענן נמרח על הירח וכל המקום כבה בלחיצת כפתור סמויה.

רינת עברה דרך המדורה, ומתוך הרגל הוסיפה שניים־שלושה בולי עץ. בבוקר תבשל קפה לאביתר לפני שייצא למרעה בחברת שלוש מאות ועשרים ראש.

הם גרו בחווה המיוערת כמה חודשים מאז נולד התינוק. כאילו אך נולד התינוק, והעולם ביקש לחזור לקדמוניותו ולנטוש את האורבניות. הם חיו כשוכרי דירה של הטבע, בעל הבית.

ככל שהלכה והכירה את אביתר, כך הלכה הארעיות ודחקה את הקבע: מהבית הכבד בירושלים עברו לחצר אחורית של פאב. משם - לשומרה. לבסוף עקרו לחווה בשפלה, אל מקום שבו נחלים קמצנים השתפלו מעל למערות רכות־סלע.

הם הגיעו בחורף ונטו אוהל מעל לפיסת קרקע מיושרת. החורף היה להם ידיד וחבר. בברד ובגשם נחשים לא העזו להתגנב אל האוהל. וגם המטיילים שחיפשו חום ושמש לא גדשו את האזור. לא כמו עכשיו, בזמן פסח, כשממלכת הירח עמדה לפנות את מקומה לממלכת השמש.

הנה, כבר עכשיו היא נתקלה בקבוצות קטנות של מטיילים שניסו לפלוש אל החווה ולצלם. תראו־תראו, אנשים שבשנת המילניום חיים בלי חשמל, כמו פעם. וחייכו בחיבה. מי יכול לעמוד מול חיים כאלו.

תחת מעטה הפסטורליה, היא לא סיפרה לאיש שהיה עדיף ככה. שאביתר טוב לו לגור בתוך ציור בלי לטרוח על הציור עצמו.

***

היא התעוררה כשגברה ידה של השמש על הירח. שוב העלתה לפניה את דמות הילד שדמיינה לראות. עיניים כהות, מעונות. הדמיון השלים פרטים: הוא בגילו של אחיה. ככה בטח היה נראה לו היה חי, אילולא הפסיד למחלה ההיא שפירקה את המשפחה.

ושוב נשפך אור והניס את הדמיון. עכשיו היא יצאה אל המדורה. הוסיפה קפה, שנוא נפשה. השליכה אותו אל הפינג'אן מרחוק, כמו שמאכילים מפלצת.

שער החווה חרק, וכבר נעמדו צלילים מאחוריה. "שימי, שימי עוד כוס". רינת לא הסתובבה כדי לדעת מי זה. ריח הקפה וריח הפולש בשעת בוקר מוקדמת התמזגו לנוכחות לא נעימה.

"איפה אביתר?" שאל איתי. גלגל סיגריה ונשף ישר על פניה.
איתי היה יערן, וגם החבר הכי טוב של בעלה. גדול גוף וגדול פנים, וכאילו התקרבה צורתו לצורת הפלשתים בגלל שיטוטיו הרבים באזור - פניו פלשתיות כמו הפנים שניבטו אליה מהפסלים שבמוזיאון (להיזכר: ביקור במוזיאון. היתקלות בידיד. שיחת רעים עירונית).

"אני פה", אביתר יצא כשהתינוק מלופף עליו. איתי התקרב לתינוק, והיא נדרכה ומייד לקחה אותו. "אני רק רוצה לומר שלום", הזעיף איתי.

הפעם הוא לא ענד את אחת מהבנות הקטנטנות שלו. נשים לוליטיות שטוחות חזה ובלי שום סימן לקימור ירכי השתגעו עליו. עליו ועל הפנים המיוחדות שלו, שנחצבו אי־שם באיי כפתור.

כל גופו של איתי דרוך תמיד, משום כך הן תלו את כל אושרן בהגנה שיספק להן. ידיו מאוקדחות תמיד. הוא נכון לירות תמיד. דגם יריחו פולימרי, 9 מילימטר. דרוך תמיד למרות האיסור. רק הנצרה חוצצת בין האקדח לבין ירי תמידי. לפעמים נדמה לה, לרינת, שגם בה הוא היה יורה לו היה יכול לצאת מזה בשלום.

האיבה של איתי כלפיה היתה מיידית, מרגע שנכנסה עם אביתר לג'יפ שלו כשלקח אותם מצומת הנגב. כל הנסיעה הוא לא הביט בה דרך המראה. לא התעניין בה או במעשיה כמו שאר החברים של אביתר. צחק. התיז גסויות.

הוא ניבא שייפרדו בתוך שבוע. כשזה לא קרה, הוא היה מגיע אליהם בחברת כמה בקבוקי וויסקי והערה אותם אל תוכו, וגסותו היתה נשפכת ממנו כמעט בו בזמן.

אביתר לא הבין. הוא אמר שזה טבעי, הם חברים טובים. בסוף תתפוס אותו מישהי, הוא עוד לא מצא את האישה הנכונה. בסוף איתי יטפל בתינוק. הוא טוב לב, איתי. מלח הארץ, אמר. אין שביל בשפלה שהוא לא מכיר, הוא ציין בגאווה. אז יש לו דרך ארץ מסוג קצת אחר.

ובצבא, רינת, את היית צריכה לראות אותו בצבא. כמה מחבלים הוא פצפץ. דבר כזה חייב להשאיר רושם על הנפש. אבל הוא טוב לב, איתי. יש לו לב זהב. בבסיס הוא טוב לב.

כשהם התארסו, איתי ניסה לשכנע את אביתר שגברים כמותם לא זקוקים לעול על כתפם - רחבה וגדולה ככל שתהיה. לחתונה הוא הגיע באיחור, גמר את כל המשקאות והתבוסס שיכור בתוך קיאו, באמצע מעגל רוקדים. נתזי קיא הכתימו את שמלתה. הוא העיף לעברה מבט שתסס בו ניצחון.

"איך ישנת הלילה?" שאל אביתר, וכשראה את העווית שחצתה את פניה אמר, "אל תגידי לי שזה שוב הרעש של הגרירה".
היא ניסתה לדומם אותו, אבל איתי קם, כמו נפיל התגבה מעליה ואמר, "איזה רעש?"
"רינת אומרת שהיא שומעת רעש של גרירה על האדמה בלילות", אמר אביתר ופיהק.
"לא באמת", היא אמרה.
"אל תגידי 'לא באמת'. את לא ישנה כבר שבוע", אמר אביתר.
עיניו הצהובות של איתי זרחו לעבר רינת. "נבדוק את זה", הוא אמר וגיחך. "אולי נחשוף פה פעילות טרור. אולי הקימו פה קן של מחבלים. אי אפשר לדעת. טוב, אני צריך לזוז".

הוא ניגש לאביתר, שכבר היה שקוע בעולמו. איתי הרים את ידו הנכונה לירות תמיד וחבט בכתפו של אביתר, מעשה גברים. אחר כך תפס בעורפו בתנועת חיבה, כביכול. קרקעית בטנה של רינת ירדה עוד כמה מפלסים, והיא לא ידעה למה.

בדרכו רמס איתי את הקומקום שמעל למדורה, והתסיסה הקפאינית העלתה עשן ודמעות בעיניה. "בפעם הבאה תעשה אתה קפה, לא משאירים דבר כזה לאישה", הוא אמר בלי להסתובב ויצא מהחווה. אביתר יצא למרעה והיא נשארה עם התינוק.

היתה ביניהם ברית. כששניהם, התינוק והיא, היו לבד, היא היתה יכולה לספר לו דברים, לקרוא לו מהספר עמודים שלמים. והוא הביט בה במעוגל, וכל זכר לעינויי הלילה שהיה מעביר אותה התאדה. גם עכשיו היא קראה בקול מתוך "האמן ומרגריטה". היתה לתינוק חיבה עזה לספרות רוסית.
לאחר כמה רגעים הפסיקה לקרוא. היא התנערה ממקומה, ליפפה את התינוק על גופה וצעדה אל הגדר.

תחת ממלכת השמש הכל נראה אחרת. זורח ובוהק, ילדותי כמעט. והנה, ליד אחד ממשטחי האבן הגדולים והירחיים היא הבחינה בבד.

רינת לא רצתה לצאת מהשער הראשי של החווה ולסובב את הגדר מצידה החיצוני. היא תפסה מקל וניסתה למשוך את הבד דרך פסי הגדר החשמליים של החווה. לבסוף הצליחה לקרב את המקל אל הגדר. זה היה שק.

היא שלחה יד לא זהירה וחטפה זרם קל. היא לא היתה צריכה להתעמק בתוכן השק. ריח צורב עלה ורקד מול אפה. כל חושיה הקדומים זיהו את הצמח, ורק לאחר כמה שניות השלים המוח הידעני: אזוב.

זה היה שק מלא אזוב, אחד מהצמחים האהובים עליה ביותר. בעזרת המקל היא החזירה את השק למקומו וחזרה לאוהל.

***

היום התנהל עצל־עצל. הזמן זלג והתעגל סביב החווה. מרעה בוקר. מרעה צהריים. מרעה ערב. עבודה בגינת הירק. פיזור קומפוסט. דילול שתילים. אחר כך סידור המחסן. היא היתה שרויה בעומק ארצם של בני הגברים. עבדה, מוקפת כולה במילים מארץ הגברים: מעדרים ויתדות ומקיטה ובוש וגנרטור ומקדחה ופטישון וחרמש.

הלילה היה סיפור אחר. רק ירדו הצללים, נעצמו עיניו של אביתר. הצללים שיחקו אור וצל ליד המדורה. הנה ענק מגיע ורגליו מספריים. חתיך־חתוך. חתיך. חתוך. היא הידקה את התינוק לגופה, מצומררת, כשקולות התנים זלגו כתום־כתום לתוך אוזניה.

אביתר פקח עין עייפה, הפך סנדל שהיה לידו - פטנט מאגי שתמיד פעל - ומייד פסקו היללות. עכשיו נשפך השקט על כל החווה. אור הירח מקצה עד קצה. התינוק נרדם. היא צנחה לשינה כשקולות הגרירה נשמעו.

רינת הצמידה אוזן לאדמה. קולות הגרירה נשמעו כהד חזק. היא הניחה את התינוק בעגלה ליד אביתר, כיסתה אותו והלכה בשקט מסביב למדורה. הפעם היא יצאה מהשער של החווה והקיפה את הגדר. לפני משטח האבן היא נבלמה.

אור הירח נשפך מעליו. ילד. אם כן, דמיונה לא טעה לגמרי. והעיניים, אותן עיניים מעונות. הילד עבד בתנועות חסכוניות וקצובות, בניגוד לירח העגלולי שמעליו. הוא לקח את אגודות האזוב, קילף מעליהן את עלי האזוב והכניס לשק. הוא ייבש אותם, הבינה רינת. ככה יכול היה לגרור אותם לאורך כל היער, ללא משקל כמעט. הילד עבד לאט ובריכוז, ממולל ומפורר. מכניס לשק וקושר וגורר כמה מטרים קדימה.
רינת התהפנטה אליו.

"ווקף, יא בן כאלב", איתי זינק אל הילד מאחור והצמיד אותו כשפניו אל הקרקע. הילד פלט יללה. הכל נדרך. הירח האיר את קווי המתאר של הפחד והחרדה. שק או שניים פקעו. ערימות הזעתר התעופפו באוויר.

"ככה גונב זעתר? גמרתם את כל הזעתר בבית לחם אז אתם באים אלינו?" אמר איתי וירק ליד ראשו של הילד.

הילד ניסה להרים את פניו מהקרקע. עיניו נתקלו בעיניה של רינת, שעמדה מוסתרת בתוך שיח אלה. היא סימנה על פיה. הילד החזיר את ראשו אל האדמה. איתי, שהיה כולו באור השפוך ולא הבחין ברינת, שאל משהו. הילד בכה ופלט מילים בקושי, "תרקומיא, תרקומיא".

איתי הרפה מידיו של הילד וסובב אותו כך ששכב עכשיו על גבו. איתי שלף את אקדחו מהכיס, ורגע לפני שרינת נורתה לשם בעצמה הוא הניח את האקדח בצד, ליד שקי הזעתר.
היא דוממה את עצמה ונשמה לתוך החולצה שלה. כבד־כבד היא נשמה. הילד החל לבכות, בכי שקט. "לא, לא", אמר.
"על מעשים רעים צריך להיענש", אמר איתי. "מי שלח אותך?"

רינת פקדה על מוחה לאתר את שרירי רגליה. איכשהו היא החלה לנוע. לו היתה הולכת ישר היא היתה מגיעה אליהם בתוך רגעים ספורים, אבל גורם ההפתעה היה מנוטרל. היא עקפה את הג'יפ הענק של איתי, שעמד מוסווה מתחת לחרוב הגדול של היער.

אז כאן הוא עמד והסתכל בטרף שלו, היא לחשה לעצמה. היא הלכה מהר. פעמיים מעדה. עקפה כמה עצים עד שהגיעה אל מאחורי איתי, שקשר את ידיו של הילד.
הילד פקח עיניים. רינת עמדה מולו בחצי כריעה.

האקדח. יריחו היה שם. מונח כמה סנטימטרים לידה. יריחו הטוב, שתמיד־תמיד היה דרוך. הילד ניסה לא להביט בה. היא גחנה ותפסה את האקדח במלוא כובדו. הילד ירה בה מבט כואב. איתי הסתובב.
"עזוב אותו. עזוב אותו", היא אמרה.
איתי גיחך. אפילו ככה, כשאקדח מולו, הוא לא נרתעה עמידתו. "מה תעשי בו? חתיכת כלבה מטומטמת. אה? למה, מה תעשי בו?"
היא כיוונה את האקדח לחזה של איתי. ידעה שהוא יכול לעוט עליה ולמוטט אותה בן רגע. אבל הילד. הילד, זה כל מה שהיה לה בראש עכשיו.

"לך, לך", היא אמרה לילד, שבידיים קשורות זחל עכשיו על דרגש הסלע והתרחק משם.
"כלבה, כדאי שתחזירי את האקדח", איתי זינק עליה. כמו שחזתה היא קרסה אל הקרקע, אבל יריחו נותר בידיה. היא לא הרפתה ממנו. כל ישותה התאחדה עם האקדח. לא הרפתה. באגודל מיומנת היא שחררה את הנצרה וירתה באוויר, מעל ראשו.

קולות צעקה נשמעו. הילד. לפחות היו אלה צעקות ולא יבבות. עם היבבות היא היתה נגמרת.
איתי קם והלך כמה צעדים אחורה. הוא נתקל במדרגת האבן ומעד. "את משוגעת לגמרי", אמר ונסוג מפניה. "האקדח. מאיפה..."
"אם היית מתעניין היית יודע שהייתי מדריכת ירי", היא אמרה. "אביתר לא סיפר לך?"
היא כיוונה את האקדח אליו.
"בסדר, אני הולך. אני אגיד שערבי חטף לי אותו... אני אגיד ש..."
היא הוסיפה לעמוד עם האקדח שלוף כשהוא התניע, ורק כששמעה את הרכב מתרחק היא עמדה להסדיר נשימה. היא ניערה את ידה הרועדת והלכה אל החווה מצידה השני.

באוהל אביתר ישן. שום דבר לא העיר אותו מרבצו. היא הסתכלה עליו. מי שחי ומתהלך בתוך ציור לא נותן לחוץ להסתנן ולהפר את שיווי המשקל בין האור והצל. הוא נשאר בציור, וטוב לו שם.
רינת אספה בגדים, צררה בקבוקים וכמה מוצצים. אחר כך לקחה את התינוק ועטפה אותו היטב. כפות ידיו הגוריות הכניסו שמחה לגופה, שמחה שלא ידעה כבר הרבה זמן.

"אנחנו ניסע אל העיר", היא הודיעה לתינוק. "אנחנו ניסע אל העיר ונעשה יופי של חיים שנינו, רק אתה ואני".

בחוץ היא פרקה את האקדח והניחה את המחסנית בתוך אחד מהדליים. היא נכנסה והניחה את האקדח ליד אביתר הישן, ואז נכנסה לרכב ונסעה משם.