אחרון האמיצים: אבירמה גולן נפרדת מסמי מיכאל

עם מותו של סמי מיכאל ביום שני האחרון הסתלק מאיתנו אחרון האינטלקטואלים האמיצים. אולי אחד היחידים שחיו בארץ הזאת. הוא היה לא רק סופר מחונן שפרס בכתיבתו מניפה ססגונית שחושפת את החברה הישראלית, אלא גם אדם יוצא דופן, לוחם צדק, שאפילו פעם אחת בחייו לא התכופף, לא התייפייף, לא ניסה להתחבב על שום קבוצה פוליטית או אחרת, ולא נכנע לשום לחץ ממלכתי או אופנתי. בעידן הפופוליזם וירידת קרנן של הספרות והתרבות - היה לקולו החכם והבלתי מתפשר של מיכאל ערך, שיידרש זמן רב כדי להבינו.

והוא שילם על כך מחיר לא מבוטל. את ספרו הראשון, "שווים ושווים יותר", קיבלו רוב המבקרים בפרצוף חמוץ במקצת. הם לא אהבו את התיאור החשוף של הדמויות במעברה ואת האפליה הבוטה כלפי אלה מהן שנולדו בארצות ערב. אולי גם צרמו להם סממני הזהות של הדמויות הללו, ניגודם החריף של סאלח שבתי, המערכונים הפופולריים וסרטי הבורקס, לרבות (ואולי בעיקר בגלל) העובדה שהן דוברות ערבית.

אחרי הכל, העיתוי לא היה נוח במיוחד. שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהאדמה מתחת לרגליה של ממשלת המערך רועדת וחוסר הנחת בפריפריה גואה (ובקרוב יניב את המהפך הפוליטי הראשון ששינה את החברה הישראלית מהיסוד), מופיע אדם לא צעיר, קומוניסט שעלה מעיראק וכתב בעיתון "אל־איתיחאד", ביטאון המפלגה הקומוניסטית בערבית, מדבר על זכויות אדם ועל צדק ומשקף מציאות חברתית שלא קל להביט לה בעיניים. ונוסף על כל אלה, הוא הרי לא צמח בערוגות המוכרות של הספרות העברית, לא שייך לשום קליקה מוכרת, ואפילו עובד לפרנסתו, כאחד האדם, בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות וגר בחיפה. איש מיושבי בתי הקפה של יום שישי בצהריים בתל אביב לא שמע עליו בכלל.

"אני כותב מתוכי"

במבט לאחור ברור כי אותם האלמנטים שהמבקרים התקשו לעכל ב־74', ובעיקר ההיבטים האוטוביוגרפיים והאידיאולוגיים העוברים כחוט השני ביצירותיו של מיכאל גם בשנים מאוחרות יותר - חוללו שינוי איטי אך מהותי בספרות הישראלית. הצלחתו המסחררת של הרומן "חצוצרה בוואדי", עם העיבוד המעולה של שמואל הספרי לתיאטרון והסרט עטור הפרסים של הזוג צ'פלין, היא העדות הראשונה לכך.

עדות נוספת היא הפופולריות של "סופה בין הדקלים" ו"פחונים וחלומות" בקרב הקוראים הצעירים, והשבחים שהעתירו הקוראים והמבקרים על "ויקטוריה". "מדובר ברומן הטוב ביותר, שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית", כתב עליו המשורר נתן זך.

ואף על פי כן, ולמרות העובדה שבהחלט הוכר כסופר חשוב, מיכאל נשאר יוצא דופן ומעולם לא נספר ב"שלושת הגדולים" או "חמשת המובילים". לכאורה, הוא התקבל אל הזרם המרכזי. למעשה, דומה שהקוראים - גם האוהדים ביותר שבהם - בלעו את היצירה הספרותית ואת האסתטיקה הלשונית העשירה שלה, אבל לא קלטו, או לא היו מוכנים לקלוט, את מסריה המובהקים. במובן הזה נשאר קולו של המספר מיכאל, כמו קולו הפוליטי־תרבותי והחברתי הצלול, בשולי השיח הישראלי. זאת בעיקר מפני שהעקרונות שהוא דבק בהם לא התאימו לשום הגדרה של שום קבוצה משמאל או מימין.

השמאל אמנם אימץ את מיכאל אל חיקו, בעיקר בשנים האחרונות (אפילו הדביקו אותו לקצה הרשימה של מרצ, אף שספק אם הוא הזדהה בכל נפשו עם המפלגה), אך התעלם באלגנטיות מהביקורת החריפה שהוא מתח עליו. מיכאל טען כי השמאל הישראלי הוא "שמאל מאוד מוזר, שלא מחובר לעם שלו, ולא מכיר את שפת העם. האישים שלו מחוברים לשמאל האינטלקטואלי הפלשתיני, שגם הוא מנותק מהעם שלו. וכך, כולם נפגשים בבתי מלון לארוחות שחיתות, במקום לדבר עם בני עמם". הימין, לעומת זאת, העדיף לשכוח כי מיכאל - שגיבש את השקפת עולמו החברתית והדמוקרטית בתנועה הקומוניסטית של עיראק, עבר משם לאיראן והגיע לישראל ב־49' - היה קומוניסט, וכי הביקורת שלו על המשיחיות הקיצונית לא השתמעה לשתי פנים. "ערכיה ההומניים והליברליים של ישראל נשחקים תחת רגלי הפלנגות של ברוך מרזל ודומיו", כתב ב־2014.

הדייקנות הרעיונית של מיכאל, המוצאת ביטוי גם בדיאלוגים ובדמויות הבדיוניות בספריו, לא אפשרה אפוא לשום קבוצה לנכס אותו באמת. אפילו אנשי פוליטיקת הזהויות לא זכו ממנו לנחת. מיכאל לא אהב את ההגדרה "מזרחי". הוא חשב שהיא נוצרה בתור תגובה גרועה להגדרה האומללה לא פחות "אשכנזים", שהם המזרחים האמיתיים כי באו ממזרח אירופה.

האמירה הזאת היתה משמעותית במיוחד, דווקא כשהמבקרים התחילו להדביק לדברי השבח שקשרו לספריו את האבחנה ב"אותנטיות" שלהם, ביטוי השמור לרעה בפי מי שרואים עצמם מייצגי התרבות המערבית כלפי "מזרחים". מיכאל היה מודע היטב לכך שהשינויים החברתיים־תרבותיים שהכשירו אותו בתור סופר והפכו אותו לחביב המבקרים נגועים באותה רעה חולה שאפיינה את המסתייגים ממנו בעבר, והוא לא ויתר להם. "היצירה שלי", הוא אמר, "אוניברסלית. אני כותב מתוכי".

בעיניים אוהבות

ב־2005, מול החלון הגדול בביתו המשקיף אל הנוף היפהפה של חיפה מן ההר ועד הים, שוחחתי עם סמי מיכאל על ספרו "יונים בטרפלגר", שיצא אז לאור. הספר היה מעין המשך לנובלה של ע'סאן כנפאני, "השיבה לחיפה", שעסקה במשפחה פלשתינית שבנה הקטן, תינוק שהושאר מאחור כשההורים הצעירים נמלטו מחיפה, אומץ בידי זוג ניצולי שואה וגדל להיות חייל ישראלי.

לא היה טבעי ונכון מההחלטה של מיכאל לכתוב את הספר הזה. כשם שכנפאני גילה אומץ נדיר כשכתב על דמויות לא סטריאוטיפיות של ערבים ויהודים עם מניעים ורגשות מורכבים, כך גילה מיכאל תעוזה מרשימה כשהלך בעקבות הסיפור הזה וחשף בפני קוראי העברית יהודים וערבים שונים מהמוכר בספרות העברית, מותכים זה בזה לטוב ולרע. מיכאל דיבר על הספר והביט בעיניים אוהבות אל ההר. ואז הוא סיפר על הרגע שבו הוא, הקומוניסט, איש העולם הסולד מהשתייכות לאומית, הבין שהוא מכאן. זה היה כשהחזיק בידיו לראשונה את בתו התינוקת שנולדה בחיפה. "הרגשתי שייך", אמר.

מהזיכרון האישי הזה אפשר אולי ללמוד משהו על טיב הערך היחיד במינו שהשאיר אחריו סמי מיכאל. כמו מרבץ של מחצב יקר הוא הוריש לנו את האפשרות לראות את העולם במבט שיוצא מן האישי אל הציבורי הרחב. הוא היה איש הרוח הישראלי היחיד שידע לקשר בין האישי לבין האוניברסלי באופן האמיתי ביותר, כשהאישי לא שוכח את מקורותיו, אבל גם מסרב להתרפק עליהם בנוסטלגיה - אלא מספר אותם חשופים, יפים ומכוערים כמו שהיו, כמו שבני אדם תמיד, וכל העת מחובר בכל נימיו אל המקום במובן הרחב ביותר: המשפחה. הבית. חיפה. ישראל. המזרח התיכון.

וכשם שהאישי מקרין אל הציבורי, כך הציבורי - והתרבותי־אידיאולוגי - מקרין אל האישי. וכך הסופר, שיכול היה לנוח על זרי הדפנה של יצירתו ההולכת ומשתבחת, הולכת ומעמיקה עם השנים, התעקש לעמוד בחזית המאבק על הדמוקרטיה הישראלית. שני ההיבטים האלה, השלובים זה בזה ביושרה שאין לה אח ורע, הם המורשת הגדולה של מיכאל. ומעליהם ירחף מעתה, כענן של נחמה וגעגוע, זכר אישיותו המלבבת, שופעת ההומור והתבונה והחמימות האנושית.