תומה והעיר הגדולה: רווקות המגזר מגיעות לקומדיה הרומנטית

תומה, צעירה מהיישוב קדומים, אי־שם בשומרון, רוצה להתחתן. היא בת 22, ורק התחילה להיכנס לתוך המערבולת הזו של חיפוש זוגיות, קראשים על בחורים אקראיים שפוגשים במקרה בחומוס, ודודות עם המון רצון טוב.

הספר נפתח בדייט הראשון שהיא אי־פעם יצאה אליו, רק שרגע אחרי, תומה, יחד עם רזי, ציפי וגוגוש (שלוש חברות מהיישוב), עוברות לגור בירושלים. לא בלב ירושלים, להפך. בפינה הרחוקה שלה, איפשהו ליד מוסכי אזור התעשייה תלפיות. והנה, הכדור מתחיל להתגלגל. כל אחת מהחברות עושה את צעדיה הראשונים בעולם הרווקות, כשבעולם הזה יש מטרה אחת ברורה: להתחתן.

הכוח המניע

את הספר של תמר שילה קינן, "הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון", לקחתי לידיים כשיש לי בראש את "סיינפלד", "חברים", "סרוגים" - מקבץ חברים שמתיישבים יחד בדירה בעיר, ואוסף האפיזודות הקומיות והדרמטיות שמסתבך ביניהם ושמרכיב בסוף את חייהם בזמן הלימודים והעבודה, אחרי הצבא ולפני החתונה (אם תבוא).

"רווקות בחברה הדתית היא עניין. תומה מתחילה את מסע הדייטים שמטרתו חתונה כשהיא בת 22, אבל ניכר שהיא לא באמת רוצה בית. היא יוצאת לדייטים כי צריך לצאת לדייטים"

אז לא ציפיתי ל"סרוגים - גרסת הספר", אבל כן ציפיתי, או קיוויתי, להיסחף. לכאוב, להתאהב, להתלהב. שהספר יהיה ג'וסי. ג'וס מהסוג הטוב, הקומי־דרמטי, שרק התקופה הזו מביאה, עם אקסים מרושעים, סיפורים שהופכים למבוכה, קראשים שמתמשכים לנצח, שברונות לב, תקוות גדולות - בקיצור, כל הכיף שבסיפורי דייטים.

אין הרבה ג'וס בספר הזה. אנחנו חווים כאן את רשימת הדייטים של תומה יותר מאשר את הסיפורים המתמשכים שלה. למעשה, זו כרונולוגיה של דייטים: כל פרק הוא שנה בחייה, ולאורך רוב הספר הגברים שהיא יוצאת איתם מופיעים לפסקה או שתיים, ונעלמים עם הפרידה.

גם העבודות שבהן היא עובדת, מערכות היחסים המשפחתיות שלה, אפילו הכניסה שלה ל"אח הגדול" - כל אלה מופיעות לרגע ומתפוגגות, נבלעות בדייטים שבאים אחריהן, בשינויים בחייה, בטרמפים שהיא לוקחת או בתובנות הסוציולוגיות שלה. כך, שילה קינן היא יותר מתבוננת מבחוץ שמנסה להבין את המצב "רווקות" מאשר סופרת שמספרת סיפור אמיתי מבפנים.

ועדיין, היא מתבוננת טובה מאוד, שילה קינן. מתעדת היטב (רשימת הגברים נקראת כרשימה אמיתית; אפילו זיהיתי שם בחור אחד שהכרתי, והוא מופיע בשמו). מסתכלת. מבינה. רואים שמישהי מתבוננת טובה כשהיא מתארת איך מכינים קפה הפוך, או את המבט המחפש, הרווקי, "המבט המחפש לא יודע שקט, הוא מדבר עם אדם אחד אבל תר אחרי אדם אחר".

זה ידע נפוץ, כמעט מובן מאליו, ועדיין, כשהוא בתוך הספר - רואים שהסופרת רואה משהו, מבינה אותו, ומסוגלת לתת איזו אמירה על המצב שהיא מתארת. למשל, שהבעיה של גברים דתיים היא שאין להם סטוצים, ולכן גם אין להם מפגש עם המין הנשי. הם נושאים איתם איזו תמונה של אישה מדומיינת בראש שגורמת להם לא להבין ואז לפסול, לפעמים, נשים אמיתיות, בשר ודם. יפה, תובנה יפה. לא שאין לגברים חילונים בעיות משלהם, ועדיין תובנה יפה.

היתרונות של שילה קינן כמתבוננת, כמעט כסוציולוגית, הם גם אלה שמייצרים את הקושי בקריאת הספר. אין כאן עלילה, אין כאן דרמה. תומה, הגיבורה, עוברת כדמות מעט פסיבית מבחינה רגשית, והרווקות כמצב סוציולוגי נוכחת כאן הרבה יותר מאשר הרווקות כמצב פיזי או רגשי. אין הרבה דיבור על מיניות בספר, או על בדידות, על זוגיות, על מערכות יחסים שמסתבכות בתוך עצמן.

התוצאה היא שקשה היה לי להתרגש מהסיפור, אולי כי תומה עצמה לא מתרגשת כשהיא יוצאת עם מישהו. גם כשהיא נפרדת אנחנו לא עצובים, כי לא הספקנו להתאהב בו. לרגעים היה נדמה שהקושי המרכזי שלה בלהיות רווקה הוא שסבתא שלה מאוכזבת מזה שהיא עדיין לא התחתנה.

וכאן שווה להזכיר, למי שלא מגיע מהמגזר: רווקות בחברה הדתית־לאומית היא עניין. לא רק ברמה הציבורית (גם, ברור - סמוטריץ' אפילו נתן הבטחת בחירות לטפל בה) ולא רק כרווקות מאוחרת. על בני ובנות המגזר נוצר לחץ מדומיין (שלפעמים נובע מלחץ חברתי אמיתי) להתחתן ולמצוא את מקומם בסיפור הבורגני־דתי־לאומי הגדול. תומה מתחילה את מסע הדייטים שמטרתו חתונה כשהיא בת 22, אבל ניכר מהספר שהיא לא באמת רוצה להקים בית, לפחות בשלב הזה. היא יוצאת לדייטים כי צריך לצאת לדייטים, כי בחברות מסוימות או במשפחות מסוימות "רווקה" זו בעיה שצריך לפתור. התנועה הזו - בין הרווקות כמצב סוציולוגי ולא רק כמצב אישי ובין המצב האישי של תומה וחברותיה - היא הכוח המניע את הספר הזה.

שפה נוכחת

גם מערכות היחסים עם דמויות המשנה, שיכולות היו להיות עיקר הספר (כמו שקרה ב"סרוגים"), נבלעות ברצף הכרונולוגי. על ציפי, למשל, החברה הטובה והשותפה לדירה שנפצעה בפיגוע, אפשר היה לכתוב רומן שלם, מלא דרמה ורגש. כאן זה לא שהן לא נוכחות, ולפעמים הן גם נקודות כוח, אבל הן נמצאות ברקע. מופיעות מדי פעם. קיימות רק כדי לשרת את הלך הרוח והתפתחות העלילה של הגיבורה. יש פסקאות שמופיעות מנקודת מבטן, ואלה פסקאות טובות, מעניינות, שמעשירות את הספר. אבל האפיזודליות שלהן - העובדה שאין לנו בשום שלב רצף סיפורי־עלילתי שבו דבר מוביל לדבר, אלא רק אנקדוטות, רגעים חולפים בזמן - גורמת להרגיש לגביהן לא כאן ולא כאן.

במידה מסוימת אפילו הקדוש ברוך הוא, שמופיע בשם הספר כאילו הוא דמות ראשית, משמש כאן בתפקיד משני. זהו ספר על ארבע רווקות דתיות, והדת, התפילות ואלוהים מקבלים תפקיד משמעותי בחייהן - אבל, למשל (וסליחה על הרידוד של תפקיד האלוהים כאן ושיטוחו למצוות לא תעשה), שמירת הנגיעה או סוגיית יחסי המין מקבלות מעט מאוד מקום. אולי זו הדמות, ואולי שילה קינן חוותה את זה במציאות, אבל האמת הספרותית, שבה אנחנו רוצים קצת להתרגש וקצת לפחד וקצת להסתבך וקצת להרגיש חרטה או אשמה - כל אלה נבלעים. כך, הספר מרגיש יותר כמו כתבת מגזין מעולה, מאשר כמו סיפור עם עלילה, דמויות ודרמה.

אבל זו לא כתבה, כי ספרות היא לא רק עלילה. כשעמוס עוז מנסה (במסה "הסיבה האמיתית למות סבתי") לדייק את ההבדל בין ההיסטוריה לספרות, הוא מוצא את ההבדל בשפת הספרות. בדרך שבה הדברים נאמרים. כמו שהוא מתאר: "לשון הספרות מתערבת במטען עצמו, היא־היא המטען והיא הסבל".

השפה של שילה קינן נוכחת יותר מהדמות שהיא מתארת. זו שפה יומיומית, דיבורית, שמהרגע שבו היא פוצחת במונולוג ועד לרגע שהיא מסיימת אנחנו חווים איזו תחושה שמישהי חושבת יחד איתנו על הביוגרפיה שלה־עצמה.

הנה דוגמה - כך הספר נפתח: "מה את מחפשת? הם שואלים כמו מוכרים שמסתובבים בחנויות ומציעים עזרה ואת אף פעם לא יודעת אם זה בשבילך או בשבילם ולמה צריך להסביר מה אני מחפשת אם אני מחפשת את מה שכולם מחפשים, בן זוג שהוא חתיכת חמוד. אז הם צוחקים כי בטח, בטח שהוא יהיה חתיכת חמוד. זה בסיסי. אבל איזה סוג? זאת אומרת באיזו מעטפת את רוצה אותו? ואז מצופה ממך לנסח איזו דמות שזה כשלעצמו ממש לא נעים כי לפעמים חשובים לך דברים נחשבים ולפעמים, מה לעשות, את בתוכך ממש רוצה גם דברים טיפשיים".

אפשר לראות כאן הכל: ההומור, הדיבוריות, את השתלשלות המשפטים שמייצרת איזו דחיפות, וגם את התובנות. וזה מה שהופך את הספר לכזה שקשה להניח מהיד. פיזית. קראתי אותו ברצף באחר צהריים של שבת חורפית, מגיח מתוכו למשחק עם הילדים או לסידור הבית, וחוזר אליו מייד. זה לא נבע מהמתח של "האם היא תתחתן", או מהסקרנות עם מי תומה התחתנה בסוף. אפילו לא מהחיבור לדמויות, כמו מההצצה לתוך העולם הזה. שילה קינן לא נותנת לנו להציץ לנפש שלה, אבל כן לעולם של תופעת הרווקות בחברה הדתית־לאומית, ומהשפה הדיבורית השוטפת שבו הוא כתוב, שפה רצינית עם טאץ' קומי שכיף מאוד לקרוא.