תנועת העבודה של גמדי הלילה: ספרה החדש של זרחי הוא כל מה שהיה אפשר לצפות

"כישרון לציפייה", ספרה החדש של נורית זרחי, הוא אסופה של יצירות פרוזה חדשות, וגם כאלה שפורסמו בעבר בכתבי עת ונערכו מחדש. זהו כינוס אקלקטי, בעיקר בגלל מנעד מגוון של צורה וסגנון, שבו חיים זה לצד זה סיפור קצר, מסה, סטטוס, ביוגרפיה, אוטופיקציה, סיפור־מכתב, פואנטה, חידה - שלעיתים גם שלובים יחד. כחלק מאותה אקלקטיות ניתן למצוא פה יצירות סוריאליסטיות, או לפחות כאלה שמטשטשות בין מציאות לדמיון, לצד יצירות ריאליסטיות והגותיות.

הספר בנוי כחליפת טלאים ליצנית צבעונית, אנטי־שיווקית: הקורא בדרך כלל מצפה לקבל ספר ערוך כחליפת מדים מחויטת של יצירות בעלות פסקול וצורה קבועים, שמעניקה לכאורה נחמת ודאות בעולם לא צפוי. אלא שהוא מורד בפוזה המתוקתקת, ובשמה של האותנטיות הישראלית מציע את הבלגן כסדר חדש. באופן משונה ואירוני, דווקא האקלקטיות, הברדק היפה שנוצר כאן, יוצרת פמיליאריות מרגיעה של הרגשת בית: אמנם המרחב כאוטי, אבל לפחות הוא שלנו ומשוחרר. הבלגן שכאן אינו בהכרח רק ערך אסתטי לעצמו, אלא ביטוי של אקספרימנטליות וחיפוש דרך. ועדיין, כל אלה לא פוגמים בחוויית הקריאה: הספר זורם, קצבי, נגמע בבת אחת.

בעקבות חדי־הקרן

האקלקטיות אינה מעוצבת כהתפוררות. תשתית סמויה מחזיקה את הבלגן ובעיקרה מבוססת על מוטיבים חוזרים, כמו דמויות פגיעות משולי החברה; התבגרות וחניכה מינית; כשלים בגידול ילדים; ילדי חוץ בקיבוץ; פגיעה נפשית או מינית בצעירוּת, ואלימות בכלל; מחאה פוליטית, חברתית ומגדרית; דיאלוגים בין־טקסטואליים אינטנסיביים; אחידות הצורה הקצרה, ועוד.

בספר יש סיפורים משוכללים ורבי עוצמה המשרתים אג'נדות ספרותיות רומנטיות ופוליטיות ליברליות, ובהם, לדוגמה, "שם" הריאליסטי, שמתאר כיצד נהג משאית אונס טרמפיסטית צעירה; ו"לא לילדים" האקטואלי, שעוסק בהפקרות הערכית והחינוכית שהובילה לרצח רבין.

גם "הכפר" הוא אחד מאותם סיפורים חזקים: פרודיה סוריאליסטית מקורית על טרנד רכישת כפרים או איים פצפונים נידחים במחיר זניח. הסיפור מתחיל בהארה ניו־אייג'ית קומית: "לראשונה ראיתי את זה ממעוף העין, אבל בפעם השנייה הבהיק בי לרגע החץ הבהיר, הבנתי: זה מופנה אלי. תשאל מה פתאום התלהבתי כל כך. תכף תראה. היה כתוב על מסך הטלוויזיה: 'כפר למכירה במאה דולר'. ואני, יש לי היסטוריה ארוכה עם בתים".

מימוש הקנייה הוא בהענקת שמות לרחובות, גילוי מתי היה הכפר מיושב ושוקק חיים וגידל בעלי חיים בשדותיו. היזם, או המתווך, נושא שם איטלקי־גרמני בעל ייחוס ספרותי מכובד - לורנצו דה רילקה, שנשמע לרוכשת, נ' (מן הסתם, נורית), מפוברק. לבסוף העסקה נפלה כי רילקה לא הצליח לממש את מבוקשה של נ' לגדל חדי־קרן בכרי המרעה, וכספה הושב לה.

מכאן הסיפור הוא גם פרודיה היברידית, קלה־גבוהה, על סיפורי עוקץ ובו־בזמן גם על סונט 4 מתוך "סונטים אל אורפאוס" (חלק שני) לריינר מריה רילקה, אשר מתאר כיצד היצור המיתולוגי האידיאי מוזן לשווא באהבה: "זוֹ הַחַיָּה אֲשֶׁר כְּלָל לֹא הָיְתָה./ אַךְ בְּכָל זֹאת הֵם אָהֲבוּ כָּל כָּךְ/ אֶת צְעָדֶיהָ, אֶת עֲמִידָתָהּ,/ אֶת צַוָּארָהּ וּמַבָּטָהּ הָרַךְ" (מגרמנית: משה זינגר).

ילדת חוץ

הספר מעניק לנו תשובות ארס־פואטיות מקוריות לשאלת ההיברידיות: "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?". לדוגמה, פתיחת "גמדי לילה" היא מניפסט ארס־פואטי פרודי: "תנועת העבודה לא תמכה בגמדי הלילה. היא העדיפה כמובן את 'תחזקנה' ואת 'בעיר ההריגה' - השירים שתמכו במפעל הציוני". זו פתיחה טוטלית: היא מכילה סיפור קצר ומסה ביקורתית, ספרות ופוליטיקה, דמיון ומציאות, רצינות והומור.

זרחי אמרה בראיון רדיו שהיא לא מרגישה סופרת, כי היא "לא רצינית דייה", אלא שזו רוח התקופה: הפואטיקה הלא רצינית היא קנונית מאז שנות ה־80 של המאה ה־20. יצירתה של זרחי היא נדבך משמעותי בשינוי הנורמה, דווקא מתוקף היותה משלבת בין רצינות לאי־רצינות

יש בה אזכור לשלוש יצירות של ביאליק: לשיר הילדים "גמדי ליל" ולשתי פואמות לאומיות - הראשונה אומצה כהמנון של תנועת העבודה והשנייה כטקסט ציוני מכונן. את הפואמות זרחי מסמנת במירכאות. לעומת זאת, היא משנה במעט את כותרת שיר הילדים (מ"גמדי ליל" לגמדי לילה) כדי לחמוק מציטוט ולאפשר לדבריה להיות מובנים כפשוטם: הכוונה היא ממש לגמדי לילה.

זו דרך הומוריסטית לתאר כיצד החשיבות העצמית של האידיאולוגיה הציונית־סוציאליסטית איימה על חירות הדמיון ועל הנפש הקמאית, הרכה, הילדית של האדם. מתוקף המשוואה בין גמדי לילה למפעל הציוני, בין הגמדים ההוללים ("וַעֲיֵפֵי מְשׁוּבָה יִפֹּלוּ,/ יִשְׂתָּרְעוּ בְּצֵל הָאַלּוֹנִים,/ וְחָפְרוּ מִשָּׁם וְהוֹצִיאוּ/ מַטְמוֹנִים הֲמוֹנִים, הֲמוֹנִים") לחלוצים העמלים, נוצרת מחאה אירונית המגמדת את ענקי המפלגה.

בהמשך הסיפור הדוברת, לכאורה זרחי עצמה, מספרת שאביה לקחה בילדותה לפגוש את ביאליק: "למעשה פגשתי את ביאליק עוד בהיותי ילדה קטנה בירושלים. אבא שלי, על פי המסופר, היה לוקח אותי לפגישותיו עם עגנון, קבק, יעקב אורלנד ועוד, ועל השולחן בקפה היה מעמיד אותי, עוד טרם דיברתי כהלכה, לדקלם את 'קן לפיפור'" ("קן לפיפור" במקור, כחיקוי של קול ילדי).

זרחי משתמשת כאן בשם ביאליק כמטונימיה: כלומר, היא פגשה את שירת ביאליק, לא את האדם; הרי ביאליק נפטר שבע שנים לפני שנולדה. מכאן עולות עוד שתי פרשנויות אפשריות: הדוברת איננה המחברת, או שמא זהו אנכרוניזם גאה, השולל את קיומו של הזמן הליניארי, והילדה זרחי אכן פגשה את ביאליק.

סיפור בולט נוסף הוא "לוֹטֶה", סיפור גוֹתי שמתאר דחייה חברתית של נערת חוץ. לוֹטֶה היא ניצולת שואה המגיעה מאירופה לקיבוץ עם כלב, שמתברר כזאב ובעיקר כשומר ראש תוקפן. היא אספה אותו, גור ביער, לאחר שנמלטה ממחנה ריכוז, ומאז נשמרה ביניהם מערכת יחסים סימביוטית. הטראומה של לוֹטֶה לא מטופלת והיא מודרת, אך גם שומרת מרחק. המדריך שלה, צעיר בעל מום, מנסה להתקרב אליה אך נדחה. הוא אף מתאהב בה, אך נשמר מאהבתו בגלל תפקידו כמדריך. סופם של לוֹטֶה והזאב מעורפל, אולם ככל הנראה חבר קיבוץ הוציאם להורג בירייה, ומותם נבלע בסדר היום הקיבוצי כאילו כלום.

לוֹטֶה מעוצבת כעוד דמות במסורת ספרותית של תלושים המערערים את הסדר הטוב: מתמודדת הנפש או המשתמשת "לוֹטָה" ליונה וולך ("לוֹטָה לָקְחָה כַּדּוּרִים/ וְעַכְשָׁו הִיא מְבִינָה רַק מִלִּים"); הפאם פאטאל לוליטה לוולדימיר נבוקוב ("לא ידעתי אם היא הלוליטה שנפלתי קורבן ברשתה"); האחר והחריג בקיבוץ ובחברה מ"ארצות התן" לעמוס עוז ("נבהלתי, מולי הופיעה להקת תנים").

מקטעים

בספר 24 יצירות הנחלקות ל־18 סיפורים ומסות ולשישה פרגמנטים, רובן עומדות ברף הסיפורים שהזכרתי. מול אלה יש יצירות חלשות יותר. "הלווייתן", למשל, לוקה בתזזית אינטרטקסטואלית. זהו סיפור אקופואטי, שבו אישה בשם סירנה מבקשת להציל לווייתן מדבר שנסחף לחוף על ידי העברתו לבריכה במלון. הסיפור מרמז לאגדות עם, סיפור יונה, במדבר רבה ("דור דור ודורשיו"), רילקה, הסירנות במיתולוגיה היוונית, ועוד. בסיפור פנטסטי כה קצר ריבוי מוגזם של דיאלוגים פרודיים יוצר עומס ומשטח את ההומור לרמת סלפסטיק. גם הפרגמנט המסאי "פנים וחוץ" נותר כרעיון גולמי מופשט הטעון פיתוח.

ובכלל, יש כאן התייחסות מעניינת לפרגמנטים: בתוכן העניינים ניתנה להם כותרת, אך בעמוד עצמו שבו הפרגמנטים מופיעים - מחליפה את הכותרת כוכבית. נדמה שזרחי והעורכת, מָרית בן ישראל, נותרו אמביוולנטיות ביחס לחד־קרן הז'אנרי: הפרגמנט הוא הכלאה בין פרוזה או מסה קצרות לסטטוס; זהו שעטנז אמל"קי של ננו־סיפור, ננו־מסה וסטטוס בן פסקה (למעט אחד שיש בו שתי פסקאות). הסגנון האינטרנטי שלהם מאופיין בשילוב בין אקטואליה, מבע אישי, חוכמת חיים קלה ופואנטה. השנון והקצר שבהם כבר רץ ברשת: "יש אי נעימות רבה בלהיות אדם מבוגר שלא התמחה בכלום. אי אפשר להתעלם מקסמה של האינטואיציה, אבל אלה שנתונים לחסדה יודעים עד כמה היא גברת לא רצינית" ("גברת לא רצינית"). זהו פרגמנט וידויי שנון, ארס־פואטי ואוטו־פרודי, המתייחס לגילה של המחברת המובלעת ולמשלח ידה הלא רציני - ספרות.

במהלך חודש פברואר, לאחר יציאת הספר, זרחי אמרה בראיון רדיו שהיא לא מרגישה סופרת, כי היא "לא רצינית דייה", אלא שזו רוח התקופה: הפואטיקה הלא רצינית היא קנונית מאז שנות ה־80 של המאה ה־20. יצירתה של זרחי היא נדבך משמעותי בשינוי הנורמה, דווקא מתוקף היותה משלבת בין רצינות לאי־רצינות (והרי זהו פרדוקס אופייני לפרודיה).

יש למה לצפות מ"כישרון לציפייה": הוא שזור בתשורות אסתטיות מפתיעות, קטנות וחכמות. הטיפול המדויק בשפה, בצליל, במשחקי הלשון, בתנועת המגלשיים החלקה בין משלבים יומיומיים וגבוהים - כל אלו מדגימים את המגע האינטימי של השירה בפרוזה, מה שמעניק ליצירות גבישות יהלומית.