"בארה"ב יש חשיבה של שחור־לבן בנוגע למצב בעזה"

יותר משלושה חודשים אחרי שראיינתי את סלסט אינג, מצאתי את עצמי שולחת לה מייל נוסף. "היי סלסט", כתבתי לה, "הרבה השתנה מאז דיברנו". הראיון בינינו, שהתקיים לפני תקופת החגים ושיועד להתפרסם בשבוע שאחרי שמחת תורה, נראה כעת כאילו התנהל בעולם אחר. אכן, הרבה השתנה. אפילו צמד המילים "שמחת תורה" נראה עכשיו מנותק, כשהמילה "טבח" לא מופיעה לפניו.
כששלחתי לאינג מייל בבקשה לקבל את התייחסותה למאורעות הטבח ולמלחמה, חששתי. אינג נטועה עמוק באליטה האינטלקטואלית האמריקנית ("הכל תלוי בקונטקסט"). היא מתגוררת בקיימברידג', מסצ'וסטס, הסמוכה ל־MIT ולאוניברסיטת הרווארד. בן זוגה, עורך הדין מתיו פוקס, נמנה עם הסגל של האחרונה. ועדיין, לא לקח זמן רב עד שאינג שלחה לי תשובה מחבקת ושופעת אמפתיה, שמתעניינת בדאגה בי ובקרוביי.

"רציתי לכתוב על עולם שבו האמא צריכה לקבל החלטה מאוד קשה. היא צריכה לשאול את עצמה אם המאבק במשטר הדיקטטורי שבו היא חיה שווה את הסיכון, ואני לא חושבת שיש לזה תשובה ברורה"

כששאלתי איך הדברים נראים משם, היא השיבה: "אני לא יכולה לדבר בשם כולם, כמובן, אבל מה שאני רואה כאן, בארה"ב, הוא שיש הרבה חשיבה של שחור־לבן על המלחמה בעזה, עם מעט מאוד ניואנסים. אנחנו רואים עוינות מוגברת, גם כלפי יהודים וגם כלפי מוסלמים, ויש כמה פוליטיקאים שמשתמשים בסכסוך כתירוץ לקדם את האג'נדות שלהם.

"הטבע האנושי הוא לחשוב בשחור־לבן כשניצבים מול סיטואציה מסובכת. קל יותר להאמין שצד אחד טועה לחלוטין ושצד אחר צודק לחלוטין. זה כואב להודות שאתה או שאנשים שאתה מחבב ביצעו עוולות, או שלאלו שאתה מתנגד להם יש משהו משותף איתך. הרבה יותר קל לצייר קווים נקיים ובהירים מבלי לצלול לאזורים האפורים העכורים, בייחוד בזמנים של רגשות עזים. להגיד שהסכסוך הישראלי־פלשתיני הוא מסובך ועמוס רגש - זה להקטין את מה שבאמת קורה".

לא חסרים אזורים שנמצאים בליבו של סכסוך, גם היום. למה את חושבת שהעולם כל כך מתעניין דווקא בסכסוך הישראלי־פלשתיני?

"אולי חלק מהעניין הוא ההיסטוריה הארוכה של האנטישמיות. אנחנו רואים איך בעלי נטיות אנטישמיות מחפשים תירוצים לגנות את ישראל, ואת היהודים בכלל. ומולם - את מי שמודעים להיסטוריה הארוכה והאכזרית של האנטישמיות, ורגישים מאוד לצורך להגן על היהודים".

אז איך גורמים לאנשים לראות את התמונה המלאה?

"האמת היא שזה אחד מהדברים שאני חושבת שהספרות יכולה לסייע בהם במיוחד: להראות שמה שנראה על פניו די פשוט וברור - הוא בעצם עתיר ניואנסים".

אם טובה דייה?

אינג לא רק מדברת על התפקיד החברתי של הספרות. עוד ברומן הביכורים שלה, "כל מה שלא סיפרתי", היא מיצבה את עצמה כמספרת מיומנת שמיטיבה לקשר בין האישי לפוליטי, בין סיפורים משפחתיים קטנים לבין בעיות חברתיות שמצויות על סדר היום של החברה האמריקנית - גזענות ושנאת זרים, החוויה הנשית, ובספרה האחרון, "הלבבות האבודים שלנו" (שיצא לאחרונה בישראל בהוצאת אחוזת בית), ההידרדרות של החברה האמריקנית לעבר הפשיזם. באירוע המחולל של הספר נאלצת מרגרט, אמו של גיבור הספר (נער בן 12 המכונה "בירד"), לנטוש אותו ולהיעלם.

"הרבה ביקורות קראו לספר 'דיסטופיה', אבל אין הבדל גדול בין מה שמתואר בו לבין המציאות. במדינות מסוימות בארה"ב מוציאים ספרים מספריות, ואפילו היתה הצעת חוק בארקנסו שלפיה ספרנים שייתפסו עם הספרים הללו ייענשו"

היא עושה זאת לא מתוך ניכור או הזנחה, אלא כדי להציל את חייו: בתור משוררת, שתויגה בעל כורחה כסמל של התנגדות למשטר פשיסטי־לאומני שקם על חורבות הדמוקרטיה האמריקנית, היא יודעת שכל רגע שבו תישאר קרובה לבנה - יקרב אליו את קיצו. הסצנה הטרגית הזו, שמתוארת מזיכרונה של האם כאילו נעשתה בחטף, כבדרך אגב וללא פרידה הולמת, היא הקו שמניע את העלילה.

"רציתי לכתוב על עולם שבו האמא צריכה לקבל החלטה מאוד קשה", מספרת אינג, "שתיאלץ לבחור בין האידיאלים שלה והמאבק עליהם לבין החובה להגן על בני המשפחה שלה, ובעיקר על הילד שלה, שתלוי בה. היא צריכה לשאול את עצמה אם המאבק במשטר הדיקטטורי שבו היא חיה שווה את הסיכון, ואני לא חושבת שיש לזה תשובה ברורה. זו אחת מהדילמות הכי מפחידות כהורה. אני לא יודעת מה אני הייתי בוחרת במצב כזה, ואני מקווה מאוד שלעולם לא אצטרך לעמוד בפני בחירה כזו. אני לא חושבת שיש תשובה נכונה, אבל ההחלטה היא קשה, כי בסוף מישהו שהוא לא את, אלא הילד שלך, עלול לשלם על המעשים שלך".

אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים, אבל נדמה שהרומן הזה - הראשון שכתבה אינג לאחר הצלחתו הבינלאומית של ספרה הקודם "שריפות קטנות בכל מקום" - מוכיח אחרת. מעבר להיותו יצירה ספרותית רגישה וסוחפת, הספר נקרא כנבואי - כתיאור כמעט מדויק של התהליכים האיטיים שמלווים את התפוררותו של משטר דמוקרטי, עד להפיכתו לדיקטטורה מסואבת, מקארתיסטית ומוכת גזענות.

"התהליך הזה קורה במקומות נוספים בעולם, וגם אצלנו, בארה"ב", טוענת אינג, "גם כאן התחושה היא שהמצב הזה הולך ונהיה מציאותי יותר. כשכתבתי את הרומן זה אכן היה רחוק, אבל אט־אט הווליום של שלילת זכויות האזרח בארה"ב גבר. כשהספר יצא, הרבה ביקורות קראו לו 'דיסטופיה', ואני טענתי שאין הבדל גדול בין מה שמתואר בו לבין המציאות היומיומית. הרי במדינות מסוימות בארה"ב מוציאים ספרים מספריות, ואפילו היתה הצעת חוק בארקנסו שלפיה ספרנים שייתפסו עם הספרים הללו ייענשו.

"כשכתבתי את הרומן הסתכלתי הרבה על ההיסטוריה, כי זה לא בא משום מקום. הדברים הללו קרו בעבר, באמריקה וגם במקומות אחרים, שבהם ממשלות לאומניות וסמכותיות עלו לשלטון, וקבעו מי יכול להגיד או לעשות מה. בספר ניסיתי לדמיין - אם זה היה קורה עכשיו, וההיסטוריה היתה חוזרת על עצמה, איך זה היה נראה?".

שנאת זרים

אינג בת ה־43 מגדירה את עצמה אסיאתית־אמריקנית. הוריה הגיעו לארה"ב מהונג קונג בשנות ה־60 ושפת האם שלהם היא קנטונזית. המשפחה השתקעה בפיטסבורג שבפנסילבניה, וכשאינג היתה בת 10 המשפחה עברה לשייקר הייטס שבאוהיו, עיר שמופיעה תכופות בספריה.

הזהות האסיאתית־אמריקנית העסיקה אותה רבות גם ברומנים הקודמים שלה, בעיקר כאמצעי לבחינת טראומת ההגירה והשפעתה על מערכות יחסים פנים־משפחתיות. ברומן הנוכחי, הזהות האסיאתית־אמריקנית משמשת כר לבחינת היחס העוין של החברה האמריקנית כלפי זרים.

"זה תמיד מצחיק אותי כשאומרים על 'כל הלבבות האבודים' - 'טוב, עכשיו כתבת רומן פוליטי'. אבל גם שני הרומנים הראשונים שלי היו פוליטיים, פשוט אולי לא באופן שאנשים חושבים. אפילו הבחירה שלי לספר על דמויות אסיאתיות־אמריקניות זו בחירה פוליטית. כי מה שאישי הוא מאוד פוליטי"

עליית המשטר הפשיסטי הבדיוני בארה"ב מוסברת, בין השאר, באמצעות משבר כלכלי חריף שנגרם עקב חוסר היכולת של ארה"ב לעמוד בתחרות שמציבות בפניה מדינות המזרח הרחוק. אזרחי ארה"ב האסיאתים סופגים אש מכיוון שהם נתפסים כשלוחות בוגדניות של מזרח אסיה, בדומה לאופן שבו התייחסו לאזרחי ארה"ב ממוצא יפני בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר פרל הארבור. אז, זה נגמר במחנות ריכוז בתחומי ארה"ב.

"התחלתי לכתוב את הרומן לפני כמה שנים", היא מגלה, "אבל הכתיבה שלו הפכה לרצינית רק כשהחלה הקורונה, והיתה עלייה דרסטית בעוינות ובאלימות כלפי אמריקנים ממוצא אסיאתי (בשל הקישור בינם לבין סין, ארץ המוצא של המגיפה; מ"א)".

כבעלת חזות אסיאתית, אינג ראתה את עצמה במופעי האלימות הללו, הגם שלא חוותה אלימות באופן אישי. "היו סינים קשישים שהוכו ברחוב בידי זרים. אירוע אחד שזלג לספר בדיוק כפי שקרה במציאות, היה מקרה שנקלט במצלמות אבטחה וששודר בחדשות. תקרית שבה אישה ממוצא אסיאתי הלכה עם הכלב שלה במרכז ניו יורק, באמצע היום, ומישהו התנפל עליה והיכה אותה נמרצות. איש לא התערב. היחיד שעשה משהו היה שומר באחד מהבניינים, שפתח לה את הדלת כדי שתוכל להיכנס ואז מייד סגר אותה. כך שהרומן הזה החל מנקודה אישית, שבה אני, כאישה אסיאתית, דאגתי. אנשים שנראו כמוני הותקפו. דאגתי לבן שלי, שהוא חצי אסיאתי וחצי לבן. דאגתי לאמא שלי, לאחותי".

ובכל זאת, בספר כמעט אין אלימות מצד המשטר כלפי האזרחים. אין בספר עינויים בסגנון "1984", ומעט האלימות המתוארת היא של אזרחים כלפי אזרחים.

"כן, זו היתה החלטה מודעת. יש רגע אחד של אלימות שאמור לבלוט כמו דגל אדום, של ירי משטרתי, אבל זהו. הרבה פעמים האלימות בארה"ב מתרחשת מחוץ למסך, ואנחנו לא יודעים עליה. זה חלק מהסיבה לכך שאנחנו כל כך מזועזעים כשפתאום יש קטע מצולם של אלימות משטרתית. רציתי להדגיש את זה שבהרבה מקרים האלימות היא סמויה".

קשה לא למתוח קו מקשר בין הביוגרפיה האישית של אינג לבין הביוגרפיה של מרגרט. גם מרגרט, כמו אינג, עוסקת בכתיבה ומתגוררת בסמיכות להרווארד. גם מרגרט נשואה לגבר לבן, שהוא חבר סגל באוניברסיטה היוקרתית, והשניים הורים לבן. אינג לא מתכחשת לדימיון בינה לבין בת־דמותה הספרותית. "נתתי לה את כל הבעיות שלי", היא צוחקת.

הנוכחות של האקדמיה בספר אינה מקרית. בהיבט שמקבל היום גוונים אקטואליים, בספר גם נראה שהאקדמיה לא ממלאת את תפקידה המוסרי - להילחם במשטר הפשיסטי. נהפוך הוא, במובנים רבים היא המבצר הראשון שנופל, כשהיא ממהרת להיכנע לתכתיבי הממשל ולהדיר מתפקידי הוראה אנשים ש"הוכתמו" בקשרים למתנגדי משטר - כמו בעלה של מרגרט, שמפוטר ממשרתו האקדמית כפרופסור לבלשנות, ונאלץ לגלות לתפקיד של ספרן בספריית האוניברסיטה, בשכר זעום.
"אני צופה בהרבה מהדברים שהאוניברסיטה עושה, כי היא בעיר שלי", מספרת אינג. "זה מפתיע אותי שוב ושוב שלאוניברסיטה, בתיאוריה, יש עקרונות - הם בעד חופש הביטוי, למשל - אבל הם לא תמיד עומדים בעקרונות הללו, כי הם דואגים לשימור עצמי".

אולי הם מצויים במצב תמידי של מגננה. בישראל, למשל, אני רואה המון שנאה כלפי אינטלקטואלים וכלפי האקדמיה, כי הם נחשבים אליטה. את רואה את זה גם בארה"ב?

"בהחלט. וזה משונה, כי את יודעת, אלה אנשים משכילים שגרים בערים, אבל הם לא עשירים במיוחד, ובכל זאת הם מוגדרים 'אליטות' לעומת האמריקנים 'השורשיים' או 'האמיתיים'. לדעתי אי אפשר לנתק את זה מגזע. אני, למשל, לא נחשבת אמריקנית 'אמיתית', אף על פי שנולדתי בפיטסבורג.

"אליטות הם 'הקבוצה שאנחנו לא אוהבים', וכל עוד יש לנו קבוצה כזו יש לנו על מי לכעוס, נכון? יש לנו אויב משותף. זה סוג מוזר של פופוליזם, כי הוא לא באמת תואם לחלוקת הכוח האמיתית בחברה. הרי רבים מהרפובליקנים שמתמודדים (לנשיאות, לסנאט או לקונגרס האמריקני; מ"א) הם עשירים למדי, ומעוניינים בהגבלת הזהות של האנשים שיקבלו כוח, ומשום מה הם לא נחשבים 'אליטה'. הם אמריקנים 'רגילים'. לעומת זאת, אנשים משכילים שאינם לבנים הם 'אליטה'. זה הופך להיות יופמיזם, קוד למשהו אחר לגמרי, לגזע הלא נכון".

מחשבות על הגירה

אחד מהכוחות המניעים את הספר הוא האמנות, וספציפית תפקידה במחאות פוליטיות. לאורך העלילה, אינג מיטיבה לתאר את היכולת של האמנות לטעת תקווה בלבבות של אנשים שחיים תחת משטר דכאני, שלא מאפשר להם חופש ביטוי.

"לאמנות יש תפקיד גדול מאוד בתקופות כאלה, שמלאות בייאוש ובפחד", אומרת אינג. "אני זוכרת שבמהלך הקורונה הרגשתי מאוד חסרת אונים. חשבתי שאילו הייתי רופאה הייתי יכולה לעשות משהו שברור שעוזר, שזה להציל חיים. אילו הייתי מדענית, יכולתי לסייע להכין חיסון. במקום זה ישבתי עם הלפטופ שלי והמצאתי בני אדם. זה הרגיש ממש חסר טעם. אבל אחרי המון תהיות ולבטים, הבנתי שאני פונה לאמנות כדי לקבל תקווה. האמנות הזכירה לי למה כדאי וצריך להמשיך בחיינו.

"התחלתי לקרוא שיר אחד בכל בוקר, רק בשביל עצמי, וזה נתן ליום שלי טעם. נתקלתי בשיר שבו המשורר תיאר את הניסיון שלו לכתוב שירה בזמנים קשים, כי למה לטרוח. התשובה שהוא נתן היתה שהשירים הם דרך להגיע לאנשים על פני מרחק ועל פני זמן, וזה גורם לו לחוש פחות לבד. כל כך אהבתי את זה, שהקלדתי את השיר ותליתי אותו מאחורי המחשב שלי, ואני מביטה בקטע הזה ממש עכשיו".

את חושבת שלאמנות יש כוח לחולל שינוי אמיתי בעולם?

"אני מרגישה שכן. היא יכולה להזכיר לנו שיש אפשרות לשינוי, שהעולם שלנו יכול להיות שונה מכפי שהוא עכשיו. כשהתקופה קשה, לפעמים קשה לזכור איך היה כאן קודם, וקשה לדמיין שאי־פעם זה ישתפר. אבל האמנות מזכירה לנו שיש מציאות אחרת. וברור שזה לא אומר שאמנות יכולה להציל את העולם כבדרך קסם, אבל היא יכולה להזכיר לנו שאנחנו יכולים לשנות את המציאות. וגם, אמנות יכולה להגיע לאנשים באופן שעובדות לא מגיעות. כשמביאים את העובדות לאנשים, לפעמים פשוט אין להם כוח לשמוע. אבל כשזה מוגש כאמנות - זה כבר מעורר רגש.

"לפני כמה שנים, נשמעה ביקורת כלפי הנשיא טראמפ על הפרדת משפחות שחצו את הגבול ממקסיקו לארה"ב. קבוצת אמנות בחרה לייצר מיצב מחאה, שבמסגרתו התקינו בסתר כלובי מתכת בפינות רחוב, ובתוכן דמות של ילד עטוף שמיכה. ברקע הם השמיעו צלילים אמיתיים שהוקלטו במחנות המעצר, של ילדים בוכים. אז אנשים קמו והלכו לעבודה, ושמעו מעבר לפינה צליל של בכי, ואז התקרבו וראו את הכלוב הזה, עם דמות של ילד בתוכו. יש כמובן אנשים שיגידו שזה סתם תעלול פרסומי, אבל בסוף זה השפיע על אנשים בצורה שונה מכתבות בעיתון".

היצירה המשמעותית שמתוארת כשירת מחאה בספר בכלל לא נועדה להיות כזו. הדמות של מרגרט כותבת שיר פרטי ואישי, ואיכשהו השיר מופקע ממנה ומן הכוונה המקורית שלה, והופך לשיר פוליטי.

"נכון, כי כל אמנות היא בסוף פוליטית. זה תמיד מצחיק אותי כשאומרים על 'כל הלבבות האבודים' - 'טוב, עכשיו כתבת רומן פוליטי'. אבל גם שני הרומנים הראשונים שלי היו פוליטיים, פשוט אולי לא באופן שאנשים חושבים. אפילו הבחירה שלי לספר על דמויות אסיאתיות־אמריקניות זו בחירה פוליטית. כי מה שאישי הוא מאוד פוליטי, אבל איכשהו, פה באמריקה אנחנו נוטים למתוח קו מאוד ברור בין השניים, בייחוד כשאישה כותבת את זה.

"אם את כותבת על משפחה - אז זה בהכרח לא פוליטי. אבל זה מצחיק, כי מה יותר פוליטי מלגדל אדם אחר שהולך להיות חבר בחברה? אילו ערכים את מעניקה לו? איך את מעצבת את האישיות שלו? וזה כמו השיר של מרגרט -כשהיא כותבת אותו, זה שיר מאוד אישי וספציפי. שיר על היריון, על אימהוּת. אבל כשהוא יוצא לעולם, אנשים מצמידים לו משמעות שהופכת למשמעות נוספת של השיר".

אחת לתקופה, נדמה שיש איזה גל שמדבר על הגירה או רילוקיישן. גם פה בישראל. וזה גרם לי לתהות: למה המשפחה בספר לא עוזבת פשוט?

"אני בת של מהגרים, והיום, כשאני מבוגרת, אני חושבת יותר ויותר על האופן שבו הוריי עזבו את ביתם בשנות ה־20 לחייהם. הם בדיוק סיימו את הלימודים באוניברסיטה, והם לא עזבו כדי לחזור. יש משהו ברעיון הזה של בחירה. הם בחרו בארץ הזו. הם רצו שהמקום הזה יהיה שלהם, ושהם יהיו של המקום. כמו נישואים. הם ויתרו על כל כך הרבה כדי לעשות את זה, וקשה לחשוב על עזיבה אחרי כל מה שהם עברו.

"היתה תקופה, בדיוק כשטראמפ נבחר, שבה הרבה אנשים שאני מכירה חשבו ברצינות לעזוב את המדינה. במקרה שלי, המחשבה אפילו לא חלפה לי בראש, אף על פי שאם הייתי רוצה לעבור - זה היה קל. יש לנו את המשאבים הכלכליים, ואני יכולה לכתוב מכל מקום. אבל זה הבית שלי. זה המקום שלי, ואני רוצה להילחם עליו ולהישאר פה. וזה רק מראה כמה אני ראויה להיות פה".