המשוררת אמירה הס מתה היום (שישי), בגיל 80. הס פרסמה בחייה 13 ספרים וזכתה במבחר פרסים, בהם פרס לוריא שהוענק לספר הביכורים שלה ״וירח נוטף שגעון״ (בשנת 1984), פרס עמיחי שהוענק לה בשנת 2015 ופרס ראש הממשלה ליצירה, שהוענק לה פעמיים.
הס עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1951, כשהייתה בת שמונה. במשפחה, משפחת עינצ׳י (שם שלימים עוברת ל״בר-חיים״) היו שבעה ילדים. הם התגוררו במעברת יקנעם ובראיונות אמרה הס כי המעבר למעברה היה מבחינתה שינוי קיצוני. בבגדד, כך סיפרה, התגוררה המשפחה בבית יפה ורחב ידיים, שתוחזק על ידי צוות משרתים ומשרתות. היא וראובן, אחיה הצעיר, טופלו על ידי מטפלת אישית שפינקה אותם לעתים קרובות בדבש וקיימר (חמאה עירקית).
בתיכון הוכשרה הס לעבודה כלבורנטית, ולאחר מכן עבדה כמזכירה במשרד החקלאות ובלשכת העיתונות הממשלתית. בהמשך החלה להופיע כשחקנית בתיאטראות הקרון והחאן, ולאחר שהשתתפה בסדנת שירה בהדרכתו של אשר רייך ובהמשך בסדנה של דליה רביקוביץ - היא החלה לכתוב.
ספר השירה הראשון שהוציאה ראה אור כשהייתה בת 41, זכה לשבחים והוגדר כמהפכני, בזכות השילוב הייחודי שעשתה בין עולם המסורת לעולם החדש. אחריו היא המשיכה לפרסם את שיריה בספרים ובמבחר כתבי עת. חלק גדול משיריה תורגמו לשלל שפות. בין ספריה הבולטים: ״הבולימיה של הנשמה״ (הליקון, 2007), ״אין איש ממש בישראל״, הוצאת כתר, 2003), ״ספר המזלות של אמירה״ (עם עובד, 2018) ו״צער האהבות הכלואות״ (הקיבוץ המאוחד, 2021).
הס נחשבה על ידי רבים כמשוררת פמיניסטית מזרחית, אולם היא לא אהבה את הניסיון לתחום אותה במשבצת קבועה או לתת לה כותרת. היא גם נהגה לומר כי הפרסים הספרותיים שקיבלה מפריעים ליכולתה לכתוב שירה אותנטית. בראיון ליעקב בר-אור סיפרה הס כי העברית העשירה שלה, מקורה בתפילות שהיא זוכרת מן הבית בעיראק, וכי יראת הכבוד שפיתחה בילדותה לשפה הצריכה אותה להתאמץ ולהפוך את המילים לפשוטות יותר, כדי לא לכתוב רק בשפה גבוהה.
בראיון לנועה לימונה ב"הארץ", אמרה כי היא כותבת ללא הרף אף שהדבר בלתי נסבל בעיניה, אולם מדובר ב״שריטה שנולדה איתה ואין מה לעשות״. מלבד שפע הספרים והשירים שפרסמה היא סיפרה כי יש בביתה מזוודה מלאה בשירים המחכים לפרסום.
הס התגוררה בירושלים. לצד שיריה הס פרסמה גם פרוזה, וכן נהגה לצייר.
בין שיריה
עַל גְּבוּל הַתִּקְוָה בֵּין שָׁמַיִם לְמַיִם
בַּפַּס הַחוֹלֵף בֵּין הַיְמָמוֹת,
יֵשׁ פִּתְאֹם אֶצְבַּע בִּגְוָנִים זוֹהֲרִים,
יֵשׁ שַׁרְבִיט הַקְּסָמִים הַדּוֹמֵעַ,
וָאֶכְתֹּב מִקֶּרֶב הַלֵּב מִן הַמַּעֲמַקִּים קְרָאְתִּיךָ.
בִּקַּשְׁתִּיךָ שֶׁתַּעֲנֵנִי,
שֶׁאַתָּה תַּעֲשֶׂה לִי שָׁמַיִם וּצְבָאָם בְּאִצְטַגְנִינוּת מְפַכָּה יֹפִי
שֶׁאַתָּה תַּרְבֶּה לִמְחֹק יְגוֹנוֹתַי
שֶׁתַּעֲשֵׂנִי עֵץ רַב עֳפָאִים שָׁרָשָׁיו נְטוּעִים
בְּלֵב הַדְּבָרִים וְלֹא חָל עֲלֵיהֶם צַו אִסּוּר,
רֶגַע וְיִדְלְקוּ כָּל הָאוֹרוֹת בַּכְּפוֹר שֶׁל סַנְטָה
וֶרִי וֶרִי קְלוֹז טוּ רֵיאָלִיטִי
***
מֵאָז מוֹתוֹ
נָהָר עָמֹק חוֹפֵר בִּמְצוּלוֹתַי.
פַּעַם הָיָה לָנוּ בַּיִת עַל גְּדוֹת הַזְּמַן,
רִצְפָּתוֹ כּוֹכָבִים
וְשָׁמָיו שְׁמָשׁוֹת בּוֹעֲרוֹת,
מְאִירוֹת אֶת כָּל הַזְּמַנִּים.
מתוך הספר "צער האהבות הכלואות", באדיבות הוצאת הקיבוץ המאוחד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו