איך אתה בטוח? • פרויקט סיפורים מיוחד בצל המלחמה

זה האיש שמכיר הכי טוב בעולם את יחיא סינוואר, אפילו יותר מאשתו", הכריז הראש והניח את ידו על שכמו. רונן הרגיש שהוא מסמיק. הם ישבו בחדר הדיונים הגדול ומסביבם המפקדים של כל גופי המודיעין בפגישת ההערכה התקופתית. הראש ביקש שרונן יצטרף לחלק שעסק ברצועת עזה ויתן סקירה קצרה. רונן קם והפעיל את המצגת. השקופית הראשונה היתה תמונה של סינוואר, בפניו הצנומים ושיער השיבה והמבט הקשה. הקול שלו רעד קצת מהתרגשות במשפטים הראשונים אבל מייד התעשת. המצגת זרמה היטב, הוא דיבר בבטחון והפגין ידע רב. בסיום אמר לו הראש "תודה, מצגת מעולה", וגם יתר המשתתפים הנידו ראשיהם והמהמו בהסכמה.

בערב, כשחזר הביתה, סיפר לטלי על השבחים שקיבל. "זה נשמע נהדר", היא אמרה. הם ישבו לאכול ארוחת ערב מאוחרת של שאריות והוא מזג להם יין. הוא התעניין איך עבר היום שלה, וטלי סיפרה שהיו לה מטופלים קשים ושהיא מרגישה סחוטה. היא התמחתה בפסיכולוגיה קלינית במרפאה לבריאות הנפש והוא הביט בה בחיבה, רצה לוודא שהיא בסדר.

הם חיו יחד כבר כמעט שנה והוא חשב על חתונה. "מה אמרת להם?", טלי שאלה. בגלל הסודיות לא היה יכול לספר לה פרטים, רק לענות באופן כללי. "שהוא לא מתכנן בקרוב מלחמה", ענה. טלי מזגה לה עוד קצת מהיין ונראתה מהורהרת. "איך אתה בטוח?", שאלה. הוא הביט בה מופתע. "כי אני יודע עליו הכל", אמר, "אין דבר שאני לא יודע".

רונן לא סיפר לה שהוא יודע מתי סינוואר אוכל ומתי הוא הולך לשירותים ואילו תרופות הוא לוקח; ומה הוא אומר לאשתו כשהם נמצאים לבד במיטה; מה הוא עושה כל רגע ביום; עם מי הוא נפגש ומה הם אומרים בפגישות ואילו הוראות הוא נותן.

טלי גלגלה ספגטי על המזלג ושאלה מהורהרת, "איך אתה יודע מה יש לו בנפש פנימה, מה הוא מחזיק בתוך הלב?". רונן קם מהשולחן ופינה את הצלחת שלו לכיור. "למה קמת, עוד לא סיימתי לאכול", היא נעלבה. רונן אמר שהוא עייף ורוצה להתרחץ ולראות קצת כדורגל בטלוויזיה לפני שיירדם. הוא כעס עליה שפקפקה בו אבל ידע שגם עליה עבר יום קשה, ולא רצה להיקלע עכשיו למריבה מיותרת. במקלחת המשיך להרהר בדברים שאמרה לו והעלה אל מול פניו את דמותו של סינוואר ודימה לעצמו שהוא שומע את קולו תחת שטף המים. היא לא מבינה בזה, אמר בליבו, היא לא יודעת כמה אני קרוב אליך.

ובאמת על השולחן בעבודה ובמחשב המאובטח שלו התרכזו חומרי המודיעין המשובחים ביותר שאפשר להעלות על הדעת בעניינו של סינוואר. קרובים מאוד־מאוד. ממקורות אנושיים ואלקטרוניים וכאלה שעליהם אסור לדבר. כמעט כל הזמן הגיע יבול חדש, והוא קרא וצפה ובחן כל פריט מידע בשבע עיניים והצליב ביניהם. כבר יותר משנתיים הוא הפרויקטור של סינוואר, ולמד היטב גם כל מה שהיה בתיק שלו לפניו: על ילדותו במחנה הפליטים בחאן יונס, ותחילת הפעילות שלו בחמאס, וכיצד רצח במו ידיו בעזה חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל. כשנכנס לתפקיד, נפגש רונן עם אנשי השירות שחקרו בשעתו את סינוואר ועם הסוהרים שהכירו אותו ב־22 השנים ששהה בכלא, עד ששוחרר בעסקת שליט. איש אכזר, סיפרו לו, רוצח, אסירים אחרים פחדו ממנו. אבל גם מעשי, היה אפשר לדבר ולסכם איתו דברים. איש רציני. סיפרו שלמד בכלא עברית טובה. יש עוד חוקרי מודיעין רבים שהתמחו בחמאס, אבל רונן הרגיש שהוא הקרוב ביותר אישית לסינוואר. הוא הפך שותף סמוי בחיים שלו ובילה איתו שעות רבות ביום, יותר מאשר עם כל אדם אחר.

"מה הוא רוצה?", שאלו את רונן לעיתים קרובות בפגישות מקצועיות, והוא הרהר לרגע ואמר, "להשמיד אותנו, אבל הוא יודע שאי אפשר לעשות את זה מייד. הוא מבין שאנחנו חזקים מדי. זו התוכנית לטווח הארוך, והוא יודע שכנראה זה לא יקרה בתקופת חייו. הם מתעצמים ורוצים למרר לנו את החיים כמה שאפשר. אבל יש לו גם שני מיליון אנשים בעזה שהוא צריך לדאוג להם ללחם. הוא בסך הכל אדם שקול. אני לא רואה אותו עושה דברים משוגעים". כמה פעמים מאז שנכנס לתפקיד היה סינוואר מועמד להתנקשות מיידית ונמצא על הכוונת. כשביטלו את הפעולה ברגע האחרון, רונן חש אכזבה אבל גם שמץ של שמחה שלא ייפרד ממנו.

באמצע הקיץ חמאס עשה תרגיל לכיבוש מוצב ישראלי ושידר צילומים של זה בטלוויזיה שלהם. "מה אתה אומר?", שאל הראש, ורונן השיב שסינוואר ממשיך לדבר במתינות עם האנשים שלו ומרגיע אותם. "מה שהכי חשוב לו", רונן הסביר, "זה שימשיכו להגיע הדולרים מקטאר כדי שיהיה אפשר לשלם משכורות לאנשים". הראש גירד בראשו ואמר, "תמשיך לעקוב, יש לי תחושה לא טובה".
בשבועות הבאים לא עזב את השולחן שלו מלבד כמה שעות ספורות בלילה, שבהן ביקש מהתורנים שיעירו אותו אם יחיא מתעורר. "גם כשהוא הולך לשירותים?", שאלו אותו, ורונן אמר שכן, שיתקשרו אליו והוא יחליט אם לבוא. טלי רצתה שייסעו לחופש והוא דחה אותה שוב ושוב, כי לא רצה להתרחק. הוא היה בן 29 וכבר 11 שנים נמצא במערכת הזו, ולרגע לא דעכו בו הסקרנות ותחושת החובה. יחיא היה האיש שלו, והוא לא היה יכול לעזוב אותו.

"איך אתה בטוח?", רונן התעורר באמצע הלילה מתוך סיוט והשאלה הדהדה בקול במוחו. טלי ישנה בשלווה לצידו ושיערה הארוך פזור על הכר. החולצה שלו נרטבה מזיעה. הוא הרכיב את המשקפיים וקם וניגש למטבח לקחת כוס מים. הוא ידע שלא יצליח להירדם וישב בסלון ופתח טלוויזיה באל־ג'זירה שהראתה מלחמה רחוקה בסודן. אחר כך ניגש למרפסת והביט ברחוב הדומם. ירח גדול עמד בשמיים והוא נזכר בחלום שממנו התעורר: יחיא עמד קרוב אליו וביקש ממנו יפה את המפתחות של עזה. "אני לא יכול לתת לך", אמר לו, ויחיא דרש אותם בתקיפות. כשסירב שוב, יחיא משך אותם מתוך ידו בכוח רב ופניו היו מבהילות בשנאתן. אז התעורר. "מה קרה?", טלי מלמלה אליו כשחזר למיטה, והוא אמר, "כלום, הכל בסדר. רק חלום רע". השכם בבוקר רכב על האופניים למשרד, מרחק עשר דקות מהבית. יחיא קם גם כן והתפלל. אחר כך אכל ארוחת בוקר ושתה תה. השומרים שלו באו לקחת אותו ללשכה, שם התחיל שרשרת פגישות בענייני חשמל וביוב. הכל בסדר, נשם רונן לרווחה, הכל בסדר.

לקראת יום כיפור ערכו אצלם יום עיון לרגל חמישים שנה למלחמה. דיברו על המחדל המודיעיני הגדול ושמעו זיכרונות מאחד הוותיקים שדיבר על השאננות וזחיחות הדעת שהיו אז. היסטוריון הרצה להם על ספר שכתב בעניין הסוכן המצרי אשרף מרואן ועל המחלוקת אם היה סוכן כפול. בין הרצאה להרצאה היו הפסקה קצרה וכיבוד קל של בורקסים וירקות חתוכים ומיץ. אי אפשר להבין את זה, אמרו סביב השולחן, איך הם נפלו בפח והחמיצו את כל הסימנים המתריעים. אחר כך הציגה אחת מראשי הדסקים מצגת בעניין ההונאה שביצע האויב בתקופה שלפני המלחמה. "זה לא ייאמן שאכלנו את זה", אמרו זה לזה ופרצו בצחוק מר.

מייד לפני סוכות קרא לו הראש ללשכה. בזמן שחיכה מחוץ לדלת עיין בעיתון שהיה זרוק ליד המזכירה. בכותרת הראשית כתבו על תפילה בכיכר דיזנגוף ומריבות על מחיצה. "אתה יכול להיכנס", אמרה לו המזכירה. ראש האגף היה שקוע בצג הגדול שעל שולחנו וחייך. רונן נשאר לעמוד עד שיסיים. "בוא שב, שב, מישהו שלח לי משהו מצחיק", אמר הראש ופניו הרצינו, "שמע, אני צריך את עצתך. הרמטכ"ל שאל אם אפשר לדעתי להעביר את רוב אוגדת עזה אל איו"ש. יש שם התרעות חמות ובלגן שעושים אלה מהגבעות והם זקוקים לתגבור. אני מתלבט בקשר לזה. יש לאיש שלך תוכניות לחג? הוא זומם משהו?". רונן כבר עמד להשיב אבל פתאום אחז בו היסוס. "תן לי כמה דקות", ביקש מהראש, "אני רוצה לבדוק משהו". הראש אמר, "בסדר, אבל תזדרז, מחכים לתשובה ממני. כל האחרים כבר אמרו לי שמבחינתם זה בסדר".

רונן מיהר למשרד שלו ונכנס למחשב. הוא קרא שוב את החומר שהגיע בימים האחרונים וגם חומר חדש שנכנס הבוקר. סינוואר דיבר על עניינים אזרחיים ואמר כמה פעמים שהוא לא רוצה התלקחות עכשיו. זה ברור לגמרי, רונן אמר לעצמו, אין מקום להיסוס. ובכל זאת משהו בדברים נראה לו מוזר.

הוא הרכיב את האוזניות וסינוואר דיבר לתוך אוזניו. הוא מדקלם, חשב, זה לא נשמע טבעי. זה מה שהוא רוצה שנחשוב. הוא נשען לאחור והרגיש שהלב שלו דופק במהירות. מה אגיד לראש. הוא יצא מהמשרד ועלה במעלית ללשכה. המזכירה אמרה שהראש עסוק בפגישה עם הרבה אנשים. רונן אמר שהוא צריך להיכנס אליו, שהבטיח לו תשובה, אבל המזכירה אמרה שאין אפשרות להפריע לו עכשיו, ומייד אחר כך הוא יוצא לדיון אצל הרמטכ"ל. "תכתוב לו", אמרה. רונן עמד מול הדלת וחשב אם להיכנס בכל זאת פנימה ולהפריע או לוותר. מה אגיד לו, חשב, שסינוואר לא נשמע טבעי? הרי אנחנו שואבים מהמקורות הכי אמינים בעולם. עצבנות השתלטה עליו, סוג של חרדה. אתה לא יכול להתפרק ככה, נזף בעצמו. תישאר רציונלי. הערכת מודיעין לא יכולה להסתמך על רחשי בטן ותחושות לב עמומות.

הוא חזר למשרד וכתב לראש בדואר הפנימי, "לדעתי אין חשש לאירועים חריגים במהלך השבוע הבא. כל המקורות מראים שהוא לא רוצה עכשיו מלחמה", ושלח. הוא יצא מהמשרד בסביבות שבע בערב, כי הרגיש לא מרוכז. בארוחת הערב שתה יותר יין מכרגיל. "מה יש לך?", שאלה אותו טלי, והוא אמר, "אני מקווה שלא עשיתי טעות". היא רצתה להבין עוד, אבל רונן אמר שהוא לא יכול לשתף אותה בזה. הוא שתה עוד כוס יין ונשכב במיטה מוקדם. בזמן ששקע בדמדומי שינה ראה מולו את פניו של סינוואר. אתה לא עובד עלי, נכון? מלמל כמעט בתחינה.

למרות חששותיו, החג זרם בנחת. בערב החג נסעו להורים של טלי בקיבוץ. המשפחה שלה קיבלה אותו מאוד יפה, כמו אחד משלהם. אחותה הצעירה שירתה כמש"קית מבצעים בגבול עזה וסיפרה סיפורים מצחיקים על החיים בבסיס. אחר כך בחול המועד הלך רונן כרגיל למשרד מדי בוקר. גם סינוואר בא לעבודה וטיפל במטלות משעממות בנושאי תחבורה וחקלאות. הכל נראה תקין וטבעי, ורונן חשב, מזל שלא עשיתי מעצמי צחוק. גמלה בליבו החלטה להציע נישואים לטלי בשמחת תורה. זהו, הגיע הזמן. הוא לקח בוקר חופשי כדי לקנות לה טבעת והזמין מקום במסעדת שף יקרה. בלילה שלפני האירוע התקשה להירדם מרוב התרגשות. מה יהיה אם לא תסכים, או תתחמק, כמה מביך זה יהיה. ברבע לשבע בבוקר טלי ניערה אותו בכתף והעירה אותו.

הוא חייך אליה והזדקף כדי לחבק אותה. "תראה", הושיטה לו את הנייד שלה, והוא קרא על חדירת מחבלים גדולה מגבול עזה וירי ביישובים. "אני מקווה שאחותי לא שם", אמרה, וניסתה להשיג אותה בנייד. מייד אחר כך התקשרו מהמשרד שיגיע מייד. הוא דהר על האופניים וכל הזמן התגלגל בראשו קולו של סינוואר. זה היה תיאטרון, הבין פתאום, חקיין דיבר אלי, שחקן, בכלל לא סינוואר, ודמו קפא בבעתה.

(הסיפור פרי דמיונו של המחבר וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט)