ינץ לוי (48) לא יכול להשתחרר מהעוני. והוא גם לא רוצה. זה עניין מהותי אצלו, אתם מבינים. ונכון, הוא אחד מסופרי הילדים המצליחים בישראל. הסדרה האולטרה־פופולרית שלו "הרפתקאות דוד אריה" מכרה מאות אלפי עותקים, הוא מתפרנס יפה גם מספריו האחרים, לילדים ולמבוגרים, הכרטיסים למופע התיאטרלי "הרפתקאות ינץ לוי" נמכרים מראש, ו"קרתגו", סדרת הטלוויזיה שיצר עם אחיו, רשף לוי, ועם תומר שני - זכתה לשבחים מקיר לקיר. הוא יכול, כלכלית, לעשות את מה שרוב הסופרים בארץ יכולים רק לחלום עליו: לשבת תחת גפנו ותאנתו ולהתמסר לכתיבה. ובכל זאת, לפעמים, בלילה־בלילה, בביתו המרווח בשכונת גינות ירוקה ברחובות, עולה שאלה בליבו: "מה לי ולבית הגדול הזה? מה לי ולשפע הזה?".
בשנות ה־20 שלו, כשהגיע להודו בפעם הראשונה והלך ברחוב ללא מדרכות, עוני מנוול מכל עבר ואינסוף קבצנים סביבו, הוא אמר לעצמו: "ברוך הבא הביתה". ולא משום שגדל בעוני מרוד. להוריו אמנם לא היו אמצעים, והיו להם שישה ילדים, והם גרו בבניין שיכונים אפור מול התחנה המרכזית המפויחת בכפר סבא - אבל לא שם נפער הפצע.
"סטטיסטית היינו מתחת לקו העוני", אומר לוי, "אבל אני מרגיש פריבילג, כי ההורים שלי החליטו להקדיש לנו את החיים שלהם. הם התעניינו בי, ביצירתיות שלי, במה שיש לי להגיד. עודדו אותי להגשים כל דבר שעולה בתוכי, כל עוד זה לא פוגע באחר. אז גם אם היו היבטים של עוני, הוא היה דרדלה בהשוואה לזה שבו אבא שלי גדל. העוני היה ממש מאפיין באישיות שלו. הוא הנחיל לי אותו דרך הסיפורים שסיפר על ילדותו".
מהסיפורים האלה נולדה סדרת הספרים "כשסבא אליהו היה קטן", שהחודש יצא הספר הרביעי בה, שחותם אותה. "חלמתי לכתוב על אבא שלי מאז שהתחלתי לכתוב, לפני 20 ומשהו שנה", הוא מספר. "היה לי רעיון לכתוב עליו רומן רחב־יריעה, אבל בכל פעם שקעתי בסיפור אחר, בספר אחר".
השנים חלפו, לוי כתב למבוגרים ולילדים ובז'אנרים שונים, התחתן עם הרקדנית והכוריאוגרפית ענבל אושמן, ונולדו להם ארבעה ילדים. כמו אביו לפניו, גם הוא נהנה לספר להם סיפורים, אמיתיים ומומצאים. בין השאר הוא סיפר להם את הסיפורים ששמע מאביו - סבא אליהו, בשבילם - על הרפתקאותיו ותלאותיו, בתל אביב של שנות ה־20 וה־30.
"פתאום הבנתי שזה נשמע להם כמו פנטזיה. ילד שאין לו כלום ושום דבר - איך זה יכול להיות? ואיך הוא הסתדר? ומהמקום הזה כתבתי את הספר ראשון. רק אחרי שכתבתי את הספר השני או השלישי בסדרה, הבנתי שבכל אחד מהם, מעבר לעניין הרעב, אני עוסק בהיבט אחר של עוני: השכלה, דיור, בריאות, ובספר האחרון - שבו מתלכדות כל העלילות - שוויון מול החוק. כשאין לך שוויון הזדמנויות בארבעת ההיבטים האלה - אתה עני".
מסע הגיבור
ספרי הסדרה, שמיועדת לקבוצת גיל המכונה "ראשית קריאה" (שבה רוב הילדים מסוגלים לקרוא לבד), עוסקים בעוני באופן אמיץ ובלי להתייפייף. אביו של לוי, שנולד בשנת 1925 בשכונת שבזי שבתל אביב, היה בן של הורים אנאלפביתים, עניים מרודים. לא היה באפשרותם לשלם עבור בית ספר (עדיין לא היה חוק חינוך חינם), וכן לקבל או לאפשר לילדיהם לקבל טיפול רפואי (עדיין לא היו ביטוח לאומי וחובת ביטוח רפואי). הם חיו בחרפת רעב, ובתקופה מסוימת - כמשפחה - ברחוב.
"האחיינית שלי בכתה, וכדי להרגיע אותה שאלתי: 'רוצה לשמוע איך דוד אריה נתקע פעם על ענן?'. באותה השנייה היא הפסיקה לבכות, ואני גיליתי שאני יוצר לילדים"
סבא אליהו, הילד שבספרים, הוא רב־תושייה, מבריק, טוב לב ויצירתי, עם חושים הישרדותיים בלתי רגילים, ויש לו אמא חכמה ואוהבת שהתעקשה שילמד. בספר הראשון, למשל, היא נותנת לו צימוקים כשהוא מקריא לה מהעיתונים שעליהם הם ישנים ושבהם הם מתכסים. אם הוא היה מצטרף למאבק המשפחתי לאסוף אגורה לאגורה - כמו שאביו הנחשל והמובס רצה - הוא לא היה יוצא ממעגל הנחשלות. וכמו בכל ספר ילדים משובח, כזה שמעצים את הילד תוך כדי קריאה, אליהו, בזכות תושייתו, מציל את הוריו מתסבוכות קשות שקשורות למצבם הנחות מול החברה והחוק.
העוני בספרים על סבא אליהו אמנם לא מיופייף, אבל הסיפור האמיתי מרוכך, כדי לא לשבור את הילדים. ויש משהו בכתיבה של לוי, ביכולת שלו לתאר מצבים בפשטות, כמעט לדלג מעליהם, ולהכניס לתוכם הומור, שמאפשר לקורא הצעיר להכיל אותו וליהנות מהסיפור. ועדיין, כמו שקורה לכל מי שקורא או שצופה ביצירה שמבוססת על סיפור אמיתי - קשה להתאפק מלשאול מה היה ומה מומצא.
בשני הספרים האחרונים, למשל, מוזכרת חדווה - ילדה עשירה שהופכת לחברתו של סבא אליהו, ושמשפיעה מאוד על העלילה. בין השאר, היא בורחת אליו הביתה וההורים שלו מואשמים בחטיפתה.
"תמיד שואלים אותי עליה, אפילו שואלים אם היא ואליהו התחתנו, אם היא אמא שלי", מחייך לוי. "כל כך רוצים לדעת מה קרה אחרי שהסיפור נגמר. יש דברים רבים שהמצאתי, כי אני הרי לא היסטוריון, ולא מתעד ולא כותב ספרות היסטורית. נכון, זה סיפור תקופתי, והמציאות של זמנו משמשת לו עוגנים, אבל אני עובד אצל הסיפור. הוא חשוב יותר, והוא מגלה לי מה הוא מבקש. הוא אומר לי: 'יש לב מסוים, אל תבגוד בו. אל תכניס מה שלא קשור'. אני סטורי־טלר, אני צריך שיהיה מעניין, שילדים ירצו לקרוא. אבל במקרה הזה באמת היתה ילדה כזו, כן. שיניתי לה את השם".
"ביצירה לילדים יש אפשרות לחתור תחת מוסכמות בצורה עמוקה מאוד. ספרות ילדים היא יותר מורכבת מספרות למבוגרים, כי היא לא יכולה להסתתר מאחורי חשיבות עצמית או סגנון"
דבר מעניין הוא שגם "קרתגו", אחת מהסדרות המדוברות של השנה החולפת, שעלתה בכאן 11 ושאותה לוי כתב עם אחיו רשף לוי, עסקה בפרק מתוך סיפור חייו של אליהו לוי - אותו סבא אליהו מסדרת הספרים. הסדרה נכתבה בהשראת התקופה שבה גורש למחנה המעצר קרתגו שבסודאן, יחד עם קבוצה של גולי אצ"ל ולח"י.
"אבא שלי נולד וגדל בתקופה מאוד קיצונית, בין שתי מלחמות עולם", מספר לוי. "הוא הגיע מרקע של עוני, והיה לו אופי מאוד קיצוני. כל הגורמים האלה הפכו את חייו לסיפור רב־תהפוכות, של אדם שהתגלגל לכל מיני סיטואציות דרמטיות, כמו מה שקרה לו באותו הכלא הבריטי. אבל האופן שבו סיפר ותיאר את הדברים, למשל הלחימה במלחמת השחרור, מעולם לא היה הרואי. הוא תמיד סיפר את הסיפורים הללו בצורה אנושית, ודיבר על המשברים ועל הקשיים. הוא עשה את זה ממקום של תובנה אנושית שריגשה אותי, גם בתור ילד וגם בתור מבוגר".
סיפור שהתחיל בטעות
מוזר לחשוב, אבל לוי בכלל לא ידע שהוא סופר לילדים. כלומר, הוא תמיד ידע שהוא יוצר, ומגיל צעיר ידע שתחום היצירה שלו הוא כתיבה, והוא כבר פרסם כמה ספרים למבוגרים לפני שהגיע לילדים. אבל אז, ערב אחד, כמעט במקרה, כשהיה בן 30, הוא עשה בייביסיטר לאחיינים שלו. הוא מצא את עצמו מול אחיינית בוכייה מאוד. הוא לא הצליח להרגיע אותה, עד ששאל: "רוצה לשמוע איך דוד אריה נתקע פעם על ענן?".
"באותה השנייה היא הפסיקה לבכות", מספר לוי, "וגם האחים שלה התלהבו וביקשו לשמוע על עוד ועוד הרפתקאות, וככה גיליתי שאני יוצר לילדים".
נשמע כמו רגע מכונן.
"כן, זה שינה לי את החיים. כתבתי ואני עדיין כותב למבוגרים, אבל נפתח בפניי עולם שלם - 'מסדרון אל הילדות', כמו שאמרה לאה גולדברג. אבל כמו שקורה לרוב סופרי הילדים, אני כותב מתוך פצע שלא הגליד, מתוך מקום מפעם וחי, שיכול להתחבר לאוזלת היד, לחוסר האונים שבלהיות ילד".
מהו ההבדל העיקרי בין כתיבה לילדים לכתיבה למבוגרים?
"ביצירה לילדים יש אפשרות לחתור תחת מוסכמות בצורה עמוקה מאוד. לעיתים קרובות, ספרות ילדים היא יותר מורכבת מספרות למבוגרים, כי היא לא יכולה להסתתר מאחורי חשיבות עצמית או סגנון. ומנגד, היא פונה לקהל שהדמיון שלו הוא כל כך חופשי, ושהמיומנות שלו ליהנות מסיפור עדיין לא התנוונה. למדתי מזה המון, והכתיבה הזו משפיעה גם על הכתיבה שלי למבוגרים".
באיזה אופן?
"הבנתי שכולנו ילדים. כשאנחנו נהנים מסיפור, מאמנות, אנחנו במקום מאוד ילדי. אנחנו נסחפים אחרי משהו, ולא משנה אם הוא מיינסטרים או אוונגרד. אני רוצה לכתוב בצורה כזאת שמי שיקרא או יצפה יהנה כמו שילד נהנה מסיפור. אני עצמי התרגלתי לחשוב על כל סיטואציה היסטורית, חברתית או פוליטית דרך הפריזמה של הילדים. בכל סיטואציה אני שואל 'מה הילדים חווים?'. מעניין אותי באמת מה הם אומרים, מה הם מרגישים. דרכם אני מגלה המון עיוותים. אני מגלה את השנאה, את הגזענות, את ההפרדה, את האפליה, את חוסר השוויון".
ילדים מאוד רגישים לאי־צדק.
"זה נכון, וחוש הצדק שלהם ייפגע אם לא נחיה בדמוקרטיה. אם נפסיק, הם עלולים לאבד את הרגישות הזאת. הם יאמינו שיש אנשים שמגיע להם יותר, אם לאחרים ואם להם עצמם. הסכנה גדולה במיוחד כי מערכת החינוך הפורמלית נמצאת בחורבן גדול, ולא רק בישראל. הרי היום מערכת החינוך האמיתית נמצאת ברשתות החברתיות. אם בני נוער רואים שרה או חברת כנסת מתקוטטת תוך כדי הרמת כיסאות - זו שעת החינוך שהם מקבלים. אם הם רואים שרה או שר מגדפים או מקללים באלימות, או מתלהמים בצורה גזענית - זה שיעור החינוך שלהם. ומה הם מבינים? שזה לגיטימי, ואפילו טבעי ונכון, להתנהג ככה לזולת".
התשובה לאלימות
"עם השנים הבנתי עד כמה אני יוצר פוליטי, ועד כמה סדרת הספרים על סבא אליהו היא פוליטית", טוען לוי, ומבהיר: "לא במובן של ימין ושמאל, צודק או טועה, אלא במובן שהיא נוגעת בפצעים של החברה הישראלית. היא נוגעת בעוני ובחוסר השוויון שהוא גורם, ומאחר שכבר יותר מ־16 שנה אני מבקר בהמון בתי ספר ומגיע לכל מקום בישראל, אני רואה את הפערים האלה - והם לא רק כלכליים. מדובר בחוסר שוויון הזדמנויות ובהסללה ברורה".
"מערכת החינוך האמיתית נמצאת היום ברשתות החברתיות. אם בני נוער רואים שרה או חברת כנסת מתקוטטת תוך כדי הרמת כיסאות - זו שעת החינוך שהם מקבלים"
ניכר שהנושא בליבו. למעשה, מהרגע שהוא התחיל לדבר על פוליטיקה - לא יכולתי לא לחשוב שאולי הוא צריך להיכנס לזירה הפוליטית, כי ליבו במקום הנכון: עם העניים ועם הילדים. והכישרון המילולי שלו הוא לא רק ספרותי.
"יש איזו עיירת פיתוח ששנה אחר שנה אני חוזר אליה", הוא מספר. "תמיד אני פוגש מערכת חינוך ירודה, הזנחה וילדים שאופק החלומות שלהם חסום. שבע, שמונה, עשר שנים - כולם רואים, וזה לא משתנה. ואז אני חושב: אולי זה לא מקרי, אולי יש יד מכוונת שמעדיפה להשאיר אותם נאמנים למדיניות שנוחה לנבחרי הציבור".
זה לא קורה רק בעיירות פיתוח.
"נכון, אבל בעיירות פיתוח אוזלת היד יותר קיצונית. ילדים ממעמד כלכלי גבוה יותר שלומדים בבית ספר גרוע יוכלו להסתדר בחיים - כי הם חלק מהמילייה והם מכירים את הז'רגון, או כי יקנו להם בכסף את ההשכלה החסרה או את מה שהיא מאפשרת".
חינוך צריך לתת הרבה יותר מאשר רק אפשרות להסתדר כלכלית בחיים.
"נכון. אני מאמין שחינוך הוא הדבר הכי חשוב. הוא העתיד והוא ההווה. היו חמש מערכות בחירות ברצף, ואני לא זוכר שמישהו מהמועמדים דיבר על חינוך. ומה יותר חשוב מזה? אני חושב שהמחאה - והתקופה הזאת בכלל - הן ההזדמנות להורים ולמשפחות להבין שחינוך הוא העניין הבוער, הקריטי, ולא רק באופן פרטי או אישי, לא רק החינוך שהילדים האישיים שלי מקבלים. אם יהיו עוד פעם בחירות, מי שלא יתייחס לחינוך ויציע חזון אמיתי וקונקרטי לתיקון החינוך בישראל - לא ראוי להיבחר".
אתה מאוד פעיל בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית. אתה לא חושש?
"חושש? ממה?".
שיחרימו את הספרים שלך, שלא יזמינו אותך לשוחח עם ילדים.
"אני לא איש של חרמות, ואני לא מחרים אף אחד, ובכל מקרה אני יותר מפחד ממצב שבו לא ייתנו לי להביע את דעתי. אני מפחד שהילדים שלי יגדלו בחברה שבה גזענות היא לגיטימית, ושנאה ואלימות מילולית ופיזית הן לגיטימיות, שיגדלו בחברה שרוח דמוקרטית לא מנשבת בה, ושבה הרוב יכול לרמוס את המיעוט. שבה ילד במזרח ירושלים לא מקבל את אותן ההזדמנויות כמו ילד במערב העיר - מכל אלה אני מפחד מאוד.
"בשל כך אני יוצא להפגין, כמו כל אזרח בחברה דמוקרטית. על אחת כמה וכמה כשידוע שבמשטרים לא־דמוקרטיים רודפים יוצרים, מגבילים ומצנזרים אותם, מנסים להכחיד את היצירתיות. הממשלה, בצעדים האנטי־דמוקרטיים שהיא יוזמת, מנסה לפגוע ביצירתיות".
למה שהיצירתיות תפריע לה?
"הסתכלות דמוקרטית נותנת מקום למגוון הקולות שבתוכנו. כיוצר וכאבא, אני מאמין ביצירתיות ככוח מרפא בעולם, ולא מפחד ממנה. לא מפחד מהלא־נודע. בכל בוקר, כשאני מסתכל על הילדים הפרטיים שלי, אני מזכיר לעצמי שיש בהם היבטים שלא הם ולא אני מכירים. חלק מהמסע שלהם בעולם הוא לגלות דברים מפתיעים שייווצרו ויתגלו בנפשם. יצירתיות היא החירות לחבר בין דברים לא צפויים ולא מקובלים. היא קבלה של הלא נודע שיש בכולנו. היא ההפך מהסללה או מקביעה מה אני או מישהו אחר אמורים להיות, והיא גם מענה לאלימות".
מענה לאלימות? לקחתי. תסביר.
"פתרון לא אלים של קונפליקטים תמיד מצריך חשיבה יצירתית. יצירתיות היא מענה לאלימות. כל ההתנגשות עכשיו היא סביב השאלה איך נחנך את הילדים במרחב שבו אנחנו חיים. איך זה יהיה מעתה והלאה. חייבים לדבוק בדמוקרטיה, כי היא מאפשרת יצירתיות בנפש האדם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו