אני זוכר את עצמי יושב, כילד בשנות ה־80 וה־90 בירושלים, בוהה ב"בוורלי הילס" וב"דוסון קריק". כבר אז היה לי את החלום הזה, "לעשות טלוויזיה". רק שאיכשהו, החיים לקחו אותי למקומות אחרים, והגעתי להייטק. אבל אז, באמצע החיים, כתבתי את "שמים אדומים", והחלום הרחוק ההוא הפך ממשי. בדרך פגשתי במאי שאמר לי "תיזהר, חלום שמתגשם לפעמים יכול לשבור לך את הלב". היום אני מבין על מה הוא דיבר.
אחרי הצבא יצאתי לטיול בדרום אמריקה. טיפסתי בפרו על הר שנקרא פיסקו. 5,752 מטר מעל פני הים, 50 מטר על קיר קרח. סבלתי ממחלת גבהים, שפשפת, רעב, מחסור בשינה ועצירות - לאו דווקא בסדר הזה. רוב הזמן הייתי רטוב, בודד, מבוהל. 20 שנה אחרי, ואני עדיין זוכר כל שריר דואב וכל יבלת מדממת.
כששואלים אותי על המסע לעיבוד ספר לסדרה, אני רוצה לענות שזו דרך ארוכה ומייסרת - כמו קלישאת הטיפוס על הר גבוה. אני יכול לפרט שורה ארוכה של אתגרים ובעיות, קשיים ואכזבות. זו משימה בלתי אפשרית ודי בלתי משתלמת. ומצד שני, בדיוק כמו הגעה לפסגת ההר - אם שורדים בנס, זו חוויה מדהימה.
הסדרה שודרה בקיץ האחרון והתגובות היו ברובן מעולות. הקהל חיבק אותה, גם רוב המבקרים, והיא זכתה בפרסים בכל העולם. ועדיין, כשאני נתקל לעתים בביקורת שלילית זה כואב, פיזית. בעיקר כשמזכירים פערים בין הספר לסדרה.
"שמים אדומים" מספר שני סיפורים: הראשון הוא סיפור "קטן", על חברות בין סער הישראלי ועלי הפלשתיני, שמכירים במחנה קיץ ומתחברים בקשר אמיתי ועמוק, עד שהם פוגשים את המציאות ומוצאים עצמם משני צידי המתרס. הסיפור השני עוסק באינתיפאדה, ובדור שחווה אובדן קשה מנשוא - לא רק של חיים, אלא גם את אובדן התקווה לעתיד של שלום.
בפעם הראשונה שכתבתי את הסיפור, לפני 20 שנה, הוא נכתב בשצף. נסע ממני בעוצמה וללא שליטה, נותן מוצא לתחושות וללחצים שלא היכרתי דרך אחרת לפרוק. כירושלמי שגדל בשנות ה־80 - טיפול פסיכולוגי אף פעם לא היה בתפריט, והדף הלבן נתן לי דרך להיזכר, ולחקור, ולהתמודד. כתבתי, ואחרי שההקלה הושגה, אפסנתי את כתב היד במגירה.
עשור מאוחר יותר, כשהבן הבכור שלי נולד, ואולי מתוך משבר אמצע חיים מוקדם, החלטתי לנסות להשלים את הספר. בתקופה שהיתה מהעסוקות בחיי, מצאתי את עצמי בלילות, בחופשות, בטיסות - כותב אותו מחדש, בפעם השנייה. אחרי שהוא התקבל להוצאה, ובעקבות העבר הצבאי שלי, הגיעו הדיונים הארוכים בצנזורה, שדרשו שינויים וכתיבה מחדש של פרקים. זו היתה הפעם השלישית שבה כתבתי אותו, הפעם עם ידיים קשורות ותוך שימוש בסכין מנתחים.
ואז, הספר יצא לאור. הוא פגש קהל שהיה צמא ל"יש לכם משהו כמו 'פאודה' אבל בספר?". ההודעות מהקוראים לא איחרו להגיע, והמגע הזה עם הקהל, והעובדה שמכר עשרות אלפי עותקים, גרמו לי לרצות עוד.
בשלב זה עשיתי שני דברים: הראשון - להתחיל לכתוב מייד את ספר ההמשך, "בית הפגודה". השני היה לחשוב על עיבוד טלוויזיוני. משם נפגשתי עם כל מי שהיה מוכן. בין האנשים הללו היה רון לשם (זוכה ספיר על "אם יש גן עדן", שעובד לסרט "בופור"), שאמר משפט שנשאר איתי: "טלוויזיה היא מקצוע, וצריך לתת כבוד למקצוע הזה".
מרון, שלימים הפך למנטור, הבנתי שהעובדה שכתבתי ספר עדיין לא נותנת לי כלים לכתוב טלוויזיה. ולכן התחלתי ללמוד. קראתי את כל הספרים שמצאתי על תסריטאות, נרשמתי לקורסי און־ליין, לקחתי שיעורים פרטיים. ואחרי שעשיתי את כל אלה הבנתי שזה רחוק מלהספיק. נכון, יש סופרים שהצליחו מהר ועצמאית לעבור מכתיבת פרוזה לתסריט, אבל אני ידעתי שההגה חייב לעבור למישהו שיוכל להוציא לפועל את המשימה הבלתי אפשרית הזו. עוד הבנתי, שבזמן שכתיבת ספר היא ברובה אישית מאוד, בודדה מאוד - כתיבה לטלוויזיה היא משימה לצוות.
משם התגבשנו כקבוצה של תסריטאים־יוצרים (בהובלת רון לשם, דניאל אמסל ועמית כהן), מפיק (יואב גרוס) ובמאי (אלון זינגמן) - כולם אנשי מקצוע מנוסים. וכאן עמדתי מול החלטה נוספת: האם לתת למקצוענים לעבוד בלעדיי, להימנע ממעורבות ולהגיע לפרמיירה כשיקראו לי - או להפוך לחלק מהתהליך, תוך הפנמה עמוקה שהשליטה כבר ממש לא בידי? האפשרות הזאת גזרה שאהיה חייב לשחרר את הרצון לשלוט בתהליך, אחרת אשתגע. בסוף הלכתי על זה.
קשה לי, למשל, עם אובדנו של החלק השלם בספר שמתאר את סיפור ההיכרות בין סער לעלי. ואמנם הסיפור הזה נכנס בתוכנית הראשונית, אבל להפקה, ובטח להפקה ישראלית, יש אילוצים.
החלטתי שאני בא ללמוד ולחוות, אולי אפילו לתרום קצת, אבל כשמישהו אחר אוחז במפתחות. לשמחתי, רון והצוות התעקשו שנעבוד יחד כשווים, וכך יצא שכתבתי יחד איתם את הסיפור של "שמים אדומים" בפעם הרביעית.
בתוך התהליך, מצאתי את עצמי מדי יום מוותר על משהו מבחינת ההיצמדות לעלילת הספר. כל ויתור כזה היה קצת כמו ויתור על איבר. לפעמים רק קווצת שיער, נמש, ציפורן, לפעמים אצבע, אוזן, חלק משריר הלב. כואב.
אבל התוצאה היתה שווה את זה. הסדרה שודרה בקיץ האחרון והתגובות היו ברובן מעולות. הקהל חיבק אותה, גם רוב המבקרים, והיא זכתה בפרסים בכל העולם. ועדיין, כשאני נתקל לעתים בביקורת שלילית זה כואב, פיזית. בעיקר כשמזכירים פערים בין הספר לסדרה.
קשה לי, למשל, עם אובדנו של החלק השלם בספר שמתאר את סיפור ההיכרות בין סער לעלי. ואמנם הסיפור הזה נכנס בתוכנית הראשונית, אבל להפקה, ובטח להפקה ישראלית, יש אילוצים. קו עלילה שמתרחש במחנה קיץ דרש לבנות סט שלם עם כמויות של ילדים־שחקנים. בהפקה שממילא היתה שאפתנית במונחים ישראליים - זה לא משהו שיכולנו לעשות. ואם להיות כן עם עצמי, זה גם כנראה לא קו עלילה שמחזיק סדרה בפריים טיים. אז נאלצנו למצוא פתרון אחר.
גם הדמויות השתנו במעבר מהספר לסדרה. סער, אחד משני גיבורי הספר, עבר שינוי משמעותי. מלכתחילה כתבתי אותו כבן דמותי, אבל כשהתחלנו לצלול לעיבוד הבנו שהוא חמוד - אבל לא מספיק מורכב ומעניין. במילים אחרות, הוא לא מספיק טלוויזיוני. אז פירקנו את הדמות, ובנינו מחדש כוויל האנטינג ירושלמי: סוער יותר, אפל יותר. קולנועי יותר.
מגבלה נוספת היתה התקופתיות. אחרי הכל, בספר קל לכתוב סצנה עם אלפי מכוניות ועוברי אורח, שמתרחשת במגדלי עזריאלי בתחילת שנות האלפיים. במעבר לסדרה, בלתי אפשרי לצלם סצנה כזו במרכז תל אביב. אפשר להוריד מגדל או שניים בפוטושופ, אבל לא את כולם.
ככה זה, שיתוף פעולה הוא בהגדרה פשרה: כסופר אתה מתפשר במשהו על המרחק שבין התוצאה למה שהבאת איתך לשולחן. אבל בלי השינויים - לא היתה סדרה.
"שמים אדומים" היא סדרה מעולה, שעומדת בזכות עצמה. היא מספקת חוויה שונה מהספר, ועדיין חזקה ועוצמתית, תוך שהיא שומרת על לב הסיפור שהיה חשוב לי לספר. במובנים רבים היא טובה יותר מהספר. יותר מזה, לעומת הספר שהגיע לעשרות אלפי אנשים - הסדרה הגיעה למיליונים. היא נוגעת בפריים טיים בנושא אנושי ואוניברסלי - חברות שעומדת במבחן, ומציפה בעוצמה נושאים שאנחנו נמנעים לדבר עליהם, כמו הסכסוך, האינתיפאדה השנייה, הטראומה האישית והלאומית שהיא הביאה עימה.
כבר לא מעט שנים שאני משקיע בחברות הייטק. זו העבודה שלי. אני מאתר צוותים של יזמים טובים, ומתפלל שיצליחו. מאותו הרגע, זו טלטלה מתמשכת עד לסוף הטוב, או הרע. לאחרונה שוחתי עם יזם שמכר חברה שהקים, שאלתי איך הוא מסכם. "היה חרא", הוא לא מרח אותי. "לא בשבילי השיט הזה". הנהנתי בהסכמה, אמרתי שזו ממש רכבת הרים. "רכבת הרים באחוריים שלי", הוא ענה.
"זו רכבת שטסה לתוך קיר, ורק בנס יש כאלה ששורדים כדי לספר". גיחכתי, ומייד שאלתי אם זה אומר שהוא חוזר להיות שכיר. "נראה לך, יא דפוק?" הוא ענה לי, "יש לי רעיון חדש, אני מקים חברה. זו העבודה הכי טובה בעולם".
אני מבין אותו. דרך הספר, והסדרה, הצלחנו לעורר שיח ודיון אמיתי. כזה שאולי גם העיר מתרדמת את נושא האינתיפאדה, על כל המורכבויות שלה. אז האם היה קשה וכואב, כסופר, לחוות את השינויים שדורשת אדפטציה למסך? חד־משמעית כן. זה חלום שמתגשם, אבל בדרך יש גם שיברון לב. זה אוסף של אתגרים, רגעים קשים, לא מעט תסכול. אבל כמו אותו חבר יזם - למרות הכל, הייתי עושה את הכל שוב.
