"שום דבר לא היה כהלכתו" | ד"ר חנה הרציג נפרדת מיואל הופמן

אלה דברים שאירעו לפני שנים רבות. 1989. השם "יואל הופמן" לא היה ידוע לרבים. מהרדיו, פינת הספרות של יום שישי, בקעו פתאום כמה משפטים תלושים מהקשר: "אמרו כולם 'לזיגמונד ולקלרה נולד תינוק', מהם שאמרו 'תינוק נולד לזיגמונד ולקלרה', ומיעוטם אמרו 'לקלרה ולזיגמונד נולד תינוק' או 'תינוק נולד לקלרה ולזיגמונד'".

משהו בי נדרך. הייתי אז בתקופה הפילוסופית שלי, ומייד שמעתי בגלגול הלוך ושוב של אותו משפט קול צלול המתריע: רבותיי, היחס בין המילים לדברים בעולם אינו מובן מאליו כלל וכלל. לראיה, אפשר לומר אותם דברים בארבע דרכים, ואולי יותר! ואולי אין אלה אותם דברים, אולי סדר המילים וצליליו משנים את המשמעות. סוגיה פילוסופית עמוקה בהבל פה.

שמעתי גם מגע בלתי אמצעי בליבם הפועם של החיים: הולדת אדם חדש, עור אם נוגע בעור ילד, ובעורי שלי, הקוראת. היה בקול הזה שילוב של פשטות ותחכום, רצינות והומור, חושים ואינטלקט - מתומצת בארבעה משפטים זהים, בני ארבע מילים זהות.

זו היתה פגישתי הראשונה עם מה שכיניתי אחר כך בליבי "השפה ההופמנית". ברדיו אמרו שהמחבר הוא יואל הופמן, וכי אלה המשפטים הפותחים את "ברנהרט", הרומן הראשון שכתב אחרי קובץ הסיפורים "ספר יוסף", שאותו עדיין לא הכרתי. את שם המחבר דווקא זכרתי: בימי נעוריי באוניברסיטה בלט לעין בחור שחרחר יפה תואר, פניו שחומים ומנוקדים בנקודות חן, שערו קצוץ בסגנון צבאי ועל כתפו תרמיל בצבע חאקי. בתמונה שבעיתון כבר נראה מבוגר יותר, קצת עצוב. כבר גידל שפם שהפך לתו היכר שלו.

הטקסט בספר היה מימוש גרפי למשנתו של יואל. החלוקה למעין בתי שיר, השוליים הרחבים, הניקוד פה ושם, הערות השוליים, ריבוי הסוגריים המרובעים שדווקא בתוכם מוחבאות אמיתות חשובות, במעין קריצה. כל כך נקי, אנין, קצת מרוחק, קצת אומר: "יש כאן סודות, ואתם, רבותיי, טרחו ופענחו במחילה מכם".

שום דבר לא היה כהלכתו ביואל־הופמניות. ברוחן של תפיסות המזרח הרחוק נמצא ביצירתו את העירובים והמיזוגים המשונים של מין בשאינו מינו: "אם חילופי הדברים שבין מורה הזן לתלמידו נשמעים לעיתים כדו־שיח של מטורפים, הרי זה משום שהדוברים אכן יצאו מדעתם הרגילה. אך יציאה זו מן הדעת היא גם כניסתם אל דעת אחרת, והגיונה של דעת זו, שפת ההיגיון קצרה מלהביע אותו" (מתוך "לאן נעלמו הקולות" שבתרגומו) .

פיוטי וקורע לב, לפעמים סנטימנטלי, לפעמים מבודח ועצוב, קובל על צער העולם ועל הגיחוך שבו: "אבל העור באמת אינו אלא הקרום החיצון. דבר נוגע בדבר והאוויר מתנועע כגלי הים. קולות ממלאים את החלל אבל האוזניים [שבולטות משני צדי הגולגולת] אוצרות רק מעט מן המעט".

במאמר "מגבהי הגלקסיות ומבעד לזכוכית המגדלת", שבו ניסיתי לנסח את עיקרי הפואטיקה (מונח שיואל היה קצת מלגלג עליו) של הופמן כתבתי: "מעטים הסופרים שיומרנותם מגעת כדי הקפת השאלות הגדולות של הקיום. בדרך כלל שמורה עמדה זו למי שאמנותם בפילוסופיה, ולחלופין - לילדים בראשית תהייתם על העולם. [...]בעיניי, כתיבה זו מחוללת את הבלתי אפשרי, בכוחו של משהו שיאה לו התואר 'גאוני' וכמו מכוחה (אומר בלי בושה) של השראה שמיימית". אכן, לא כבשתי את הערצתי.

המאמר התפרסם בכתב־עת לא מאוד מרכזי, אך התברר שהגיע מהר לידי נשואו המכובד (נראה לי שבניגוד לשמועה, יואל לא היה אדיש לקהל הקוראים, ולא היה נזיר מסתגר ומנותק מעולם המעשה). ואז גם צלצל הטלפון. אחר כך קיבלתי ממנו גלויה דקת טעם ומעודנת, בכתב ידו. כל אות מצטיירת בבירור בנפרד, מוארכת במין אציליות, כמו הפסקות בספרים, כמו הדיוק במילים, בכל פסיק ונקודה. כל דבר בדיוק כמו שנועד להיות. בגלויה הודה לי (גם כאן במעט מילים, וכל אחת מכוונת וחשובה) בכתב ידו המצויר, והוסיף: "ודרישת שלום לעמיתי יונתן" - בני בן ה־6, שלו הקדשתי את המאמר ("לבני יונתן, פילוסוף בן 6").

אחר כך היינו נוסעים לבקר אותו בצפת, שם גר עם אשתו האמנית ורדה ועם בנו הצעיר יותם. ואני המשכתי לכתוב על "עיקרי הפואטיקה של יואל הופמן". אחר כך עקבתי מרחוק אחר חייו רבי התהפוכות, והאסונות שפקדו אותו. פגשתי את אשתו השנייה נורית. התכתבנו. עם הזמן רבים עלו אליו לרגל, אל הבית שעל הגבעה בצפת, וגם המשיכו לעלות אחרי שהפסיק לכתוב, וכבר היה לא בריא, עד לימיו האחרונים. ועדיין היה גבר יפה תואר, פניו חטובות וכמו מפוסלות, עם נקודות חן, ועיניו שחורות ועזות מבט.

ד"ר חנה הרציג היא חוקרת ומבקרת ספרות. מאמרה "מגבהי הגלקסיות ומבעד לזכוכית המגדלת" הוא המאמר המקיף הראשון על הפואטיקה של יואל הופמן