את "האופרמנים" קשה מאוד לקרוא היום, כ־90 שנה אחרי שנכתב, בלי לחוש תחושת חנק הולכת וגוברת תוך כדי קריאה, וגם אי אפשר שלא לשמוע פעמוני אזהרה מצלצלים: דמוקרטיות הן עניין שברירי מאוד, ותרבות, או מה שנדמה כמו תרבות - כזו שמבוססת על ערכים הומניסטיים ועל צדק טבעי - עלולה לקרוס בִן־רגע. בני משפחת אופרמן לא ידעו זאת, או לפחות התכחשו לזה, כל אחד בדרכו. חייהם בברלין היו נוחים למדי, וכשהנאצים עלו לשלטון, הם וחבריהם סברו כי "חברי התנועה הם, בלא יוצא מן הכלל, מטומטמים או נוכלים".
לעומתם, ליון פויכטוונגר, מחברו של הרומן, ידע בבירור, והאופן שבו הוא מוביל את גיבוריו להכרה העמוקה והמבעיתה במציאות הופך את ספרו ללא פחות מיצירת מופת.
"האופרמנים" הוא סאגה משפחתית שעל אף היקפה, ועל אף קצב ההתרחשויות האיטי שלה, נכתבה בתוך תשעה חודשים בלבד, והיא נפרשת על פני אותה תקופת זמן: מנובמבר 1932 ועד שלהי הקיץ של 1933 - מן הבחירות החופשיות שהעלו את המפלגה הנאצית לשלטון ועד ההפיכה המשטרית החפוזה שהפכה את גרמניה לדיקטטורה.
פויכטוונגר, שבשעתו כבר היה סופר גרמני בעל שם ומבקר חריף של הנאציונל־סוציאליזם, כתב את הרומן בזמן אמת, מייד לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, בעודו יושב בגלות בצרפת בזמן שארצו (או לפחות הפרלמנט, ספריותיה ובתיהם של יהודים ומיעוטים) בוערת. הוא עשה זאת בראייה מפוקחת של מציאות שרבים סביבו סירבו להכיר בה. רבים שהעדיפו את ההונאה העצמית, השתיקה או שיתוף הפעולה, בתקווה שמדובר בגל עכור שיחלוף.
ההמון הגרמני המוסת, המתומרן ללא הרף בכלים של תעמולה - מנתץ את המעטה הדק, את אשליית ההיטמעות שהיתה לאופרמנים בתרבות הגרמנית
גיבורי הרומן הם האחים אופרמן: מרטין, אדגר וגוסטב. שלושתם נכדיו של עמנואל אופרמן, סוחר שהגיע מבוואריה לברלין והקים בה רשת של חנויות רהיטים. מרטין מנהל את העסק המשפחתי, שהלוגו שלו נושא את דיוקן הסב, אות לכך שהוא "הצליח להפוך את האמנציפציה של יהודי גרמניה מפסקאות כתובות על הנייר לעובדה קיימת, להפוך את גרמניה לבית אמיתי ליהודים"; אדגר הוא רופא, מומחה בעל שם לניתוחי גרון; גוסטב, שהסיפור מתחיל בבוקר יום הולדתו ה־50, הוא רווק נאה, השקוע בכתיבת ביוגרפיה של הסופר והפילוסוף גוטהולד לסינג.
לשלושתם היה אח נוסף, לודוויג, שנפל בעת שירותו בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ואחות, קלרה, המוזכרת בעיקר בהקשר של בעלה, ז'ק לוונדל, שלא היה חביב על אחיה משום שהיה יהודי ממזרח אירופה: "לא שמנהגו היה צעקני וראוותני, אבל הוא מתייחס לעניינים לא נעימים בישירות כזאת, והחיוך הקל והלגלגני שלו כשמישהו מדבר על כבוד, איפוק וכיוצא באלה, מעצבן את מרטין".
ענייני כבוד, כבוד עצמי ויושרה אינטלקטואלית תופסים מקום נכבד בראשית הסיפור, משום שהאופרמנים עדיין רחוקים מלנטוש את ההכחשה וההדחקה, המשמשות להם מגן מול המתרחש בארצם. חייהם הבורגניים והנעימים מאפשרים אחיזה מתמשכת באשליית הגרמניות שלהם. כך, למשל, אדגר הרופא מתקשה להאמין כשהוא נתקל ביחס אנטישמי בוטה מצד מעסיקיו, עמיתיו ומטופליו ומסולק מבית החולים שבו הוא עובד; מרטין מתבקש לקחת לו שותף ארי ולשנות את בית העסק; ברטהולד, בנו בן ה־17 של מרטין, מסולק מנבחרת הכדורגל וסופג בוז והתעללויות נשנות מצד אחד ממוריו, שעליהם הוא משיב בייאוש, "אני גרמני טוב, אני גרמני טוב כמוך".
אך הברבריות שבחוץ הולכת ומחלחלת פנימה - אל חייהם, אל ביתם ולבסוף גם אל תודעתם של האופרמנים. ההמון הגרמני המוסת, המתומרן ללא הרף בכלים של תעמולה ועידוד לאלימות כלפי מיעוטים בחברה - מנתץ, בפועל, את המעטה הדק, את אשליית ההיטמעות שהיתה להם בתרבות הגרמנית.
תחושת השייכות של האופרמנים - שמעולם לא חשבו על עצמם כעל "האחר" ובטח לא העלו על דעתם שכך הם נראים בעיני הגרמנים - היא עמוקה כל כך, והאמונה שלהם בתרבות המפוארת שבתוכה הם חיים, זו שהולידה יצירות ענק בתחומי הספרות, המוזיקה וההגות - גדולה כל כך, עד שהם מתקשים להאמין שמדובר בסכנה מוחשית, ושהדרך היחידה לשרוד היא לברוח.
לוונדל, גיסם של האופרמנים שנחשב ל"אחר" במשפחה כי הגיע ממזרח אירופה, מזהה את הסימנים, ודואג לדרכון אמריקני. הוא, לעומתם, משוחרר מכל המילים הללו: "בית", "מולדת", "שפת אם", "שכול", שמערפלות את עינינו כשאנו בוחנים את המציאות - שכן גם מחיר השכול ששילמה המשפחה עבור אותה מולדת - לא הצליח להגן עליה.
פויכטוונגר, שהיה התשיעי מבין בניו של בעל מפעל יהודי ממינכן, הכיר היטב, על בשרו, את התהליכים שעוברים על גיבוריו. הוא שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ושוחרר מסיבות בריאותיות, ומשם, החל לכתוב ביקורות תיאטרון ומאמרים בתחום התרבות בכתבי עת. בשנת 1917 כתב את המחזה "היהודי זיס", המבוסס על חייו של בנקאי יהודי מן המאה ה־18 שהיה מקורב לדוכס, ושהוצא להורג לאחר מותו.
אף שפויכטוונגר לא הזכיר במחזה, ולימים גם בספר, את המילה "אנטישמיות" - מחזהו, "היהודי זיס", עובד לשני סרטים שנשאו את אותו השם: ב־1934 הוא הופק בבריטניה כסרט המצביע על אנטישמיות ומבקר אותה, ואילו ב־1940 הפיקו הנאצים סרט תעמולה בעל אותו שם, "היהודי זיס", שמציג דמות של נבל יהודי תאב בצע, מניפולטור, מלווה בריבית ומושחת.
פויכטוונגר, שמראשית שנות ה־20 כתב טקסטים ביקורתיים ונוקבים על המפלגה הנאצית, הוכנס עם עלייתה לשלטון לרשימה השחורה: ביתו נפרץ וספרייתו נבזזה, רכושו הוחרם, ספריו נשרפו בכיכר העיר ונאסרו לקריאה. אזרחותו הגרמנית נשללה בתואנה כי אינו נאמן למולדת.
כשהוא שם בפיו של לוונדל את המילים: "בזה כוחה של המפלגה הזאת, שהיא בזה להיגיון ופונה לאינסטינקטים. זה מעיד על תבונה רבה וכוח רצון עז לפעול בדרך זו בצורה כה שיטתית [...] האדונים הללו מבינים ללב הלקוחות שלהם כמו כל איש עסקים טוב" - הוא כבר ידע שהממשלה החדשה תגזול ממתנגדיה ומשנוּאיה לא רק את הממון, הנכסים, המקצוע, השם הטוב והמעמד החברתי - אלא גם את עצם אנושיותם. הוא ידע גם שמרבית מכריו, בני משפחתו ועמיתיו אינם מסכימים איתו, וספק אם ספרו ישכנע אותם לקום וללכת.
כל אחד מן האופרמנים מתפכח, כאמור, בקצב ובנסיבות אחרים, ותגובתם שונה לברבריות המתפשטת ול"וולגריות", כפי שהם מכנים זאת בתחילה. גוסטב מבצע את אחד מהמהלכים הדרמטיים ביותר, כשהוא חוזר שטוף געגועים לארצו כדי לתעד את הזוועות המתרחשות בה. העדות היא הצוואה שהוא מותיר, בדומה לספרו של פויכטוונגר.
רבות נכתב על כך שאין כמעט יצירות, בדיוניות או היסטוריות, שהצליחו לחזות מוקדם כל כך ובדייקנות כזו את התפוררות האנושיות בגרמניה, את הערמומיות שבה הנאציזם חלחל אל החיים הגרמניים, ואת הקריסה המוחלטת של הדמוקרטיה והתרבות שהגיעה בעקבותיו.
ג'ושוע כהן (שספרו "הנתניהוז" זיכה אותו בפרס פוליצר) עיבד ותרגם מחדש את המהדורה האנגלית של "האופרמנים". בהקדמה לספר הוא תוהה אם יש בכוחה של ספרות לשנות מציאות. זהו חלק מהטרגדיה שעליה מצביע הספר, לצד האירועים הנוראים העצומים המתוארים בו: כשמדינה תרבותית מתמוטטת, רובנו עסוקים בהונאה עצמית. מפחיד, מבהיל, לא נעים להביט במציאות כזו, ועוד פחות מזה לחשוב לאן היא מובילה. אך למרות, ואולי בזכות הפשטות והענייניות שבהן פויכטוונגר כותב על כך - דווקא היום יש לספרו הבלתי נשכח כוח להשפיע.
"האופרמנים", מאת: ליון פויכטוונגר, תרגום: ניצה בן ארי, הוצאת "פן", ידיעות ספרים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו