75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר: מות הזקן, מאת א.ב. יהושע
קובץ הסיפורים הראשון של א.ב. יהושע הציג שבע יצירות מופתיות, גדושות בהשפעות של קפקא ועגנון, שהעזו להתנתק מה"כאן ועכשיו" הישראלי • עד מהרה הוא שינה סגנון, והעפיל לפסגות חדשות של עומק וחוכמה – אבל אל מחוזות הסוריאליזם היפהפה הזה הוא כבר לא חזר
Your browser doesn’t support HTML5 audio
לרגל מלאת 75 שנה למדינה, ביקשנו ממבקרי הספרות של ישראל היום לגבש רשימה של 75 ספרים זכורים ונשכחים, משפיעים ונידחים, אהובים ושנואים, שהספרות הישראלית לא היתה מכירה את עצמה בלעדיהם.
שם ספר:מות הזקן
מחבר:א.ב. יהושע
שנת הוצאה:1963
הוצאה:הקיבוץ המאוחד
מספר עמודים:200
דוגמה נאה לאירוניה פואטית: א.ב. יהושע היה מגדולי סופרי ישראל, ואחד הפוריים שבהם; אבל כבר בעמוד הראשון של ספר הביכורים שלו, קובץ הסיפורים "מות הזקן", מופיע תיאור של מחסום כתיבה עיקש ועקרות יצירתית: "זה ימים רבים לא ירדתי לשדות ולא הלכתי בדרכים כדי שאפנה לכתוב ספר. עד עכשיו לא כתבתי אפילו שורה אחת. הולך אני ומבטל את הזמן, ואין אני יודע איך".
א. ב. יהושע, שבקרוב תצוין שנה לפטירתו מסרטן בגיל 85, לא ביטל את זמנו לרגע. את הרפיון והשעמום השאיר לגיבורי "מות הזקן", ובכל זאת נדמה שהספר חי ונושם היטב גם מבעד לצעיפי החידלון. שבע מעשיות חלומיות-מסויטות, המתרחשות מחוץ לזמן או למקום מוגדרים: ב"מות הזקן" מתאגדים שכניו של ישיש מופלג, ובריא לחלוטין, להביא אותו לקבורה מכיוון שהאריך ימים יתר על המידה;
ב"מסע הערב של יתיר" תושבי כפר נידח, שבסמוך אליו חולפת בכל יום רכבת אקספרס, רוקמים מזימה נוראה במטרה להחדיר עניין לשגרת יומם המעיקה; ב"חתונתה של גליה" מאהביה לשעבר של אישה נחשקת פוקדים את חתונתה עם בחיר ליבה, והתוצאות קשות; ב"תרדמת היום" פועלי בניין קוטעים יום עבודה גשום כדי לתפוס תנומה במיטה מופלאה, כה מופלאה שספק אם הישנים בה יוכלו אי פעם להתעורר; ב"הסיום" אדם ששקד שבע שנים על חיבור אקדמי חדל סוף-סוף מעמלו, ונוכח לראות שהעולם החיצון השתנה בינתיים עד ללא היכר; ב"המפקד האחרון" חיילי מילואים במדבר שומם מקימים, בהובלת מפקדם המנומנם, מוצב שכולו שינה וחוסר מעש, עד שגורם מפתיע מקלקל את החגיגה;
וב"גאות הים" סוהר בודד נותר להשגיח על אסירים בכלא ששיטפון מאיים להחריבו. אגדות סוריאליסטיות למבוגרים, או לכל הפחות למבוגרים יותר מא. ב. יהושע, שהיה בסוף שנות העשרים לחייו כאשר "מות הזקן" ראה אור.
בשבחים רבים זיכה אותו הספר הזה, וגם בביקורת רבה. האשימו אותו בהישענות על אלגוריות וסמלים ריקים מתוכן שאין מאחוריהם ממש, וגם בחקיינות בוטה, בעיקר של קפקא ושל סיפורי "ספר המעשים" מאת עגנון.
אמנם "גאות הים" נושא עיניים מלאות הערצה אל "במושבת העונשין" של הסופר היהודי-צ'כי, וגם "הסיום" מדבר עגנונית שוטפת; אולם אפשר להעריך שהטענות לחקיינות לא היו אלא ביטוי של חשש מהתעוזה ומהחופש של א.ב. יהושע הצעיר. להתרחק מהריאליזם, מהקולקטיב הישראלי, מתקומת העם בארצו, מהמלחמה שהיתה ומהמלחמות שיבואו? לברוח, אפילו במחשבה, מהכאן ועכשיו המחניק והחדגוני? חוצפה! ובפרספקטיבה של 60 השנים שחלפו מאז הופעת הספר, אפשר להוסיף: חוצפה מהסוג הטוב ביותר.
אבל לא. ב. יהושע עצמו, כך נדמה, זה לא הספיק. עד מהרה הוא הסתייג מהסיפורים שכונסו ב"מות הזקן" ומניתוקם מענייני הזמן והמקום. מהדורות נוספות של הספר לא רצה שיודפסו, ועד היום קשה מאוד להשיגו בצורתו המקורית. כתיבתו התבגרה; הוא ניסה לפצח את הגנום של המצב הישראלי והעפיל לפסגות חדשות של עומק, רגש וחוכמה; אבל אל מרחקי החושך העצומים של כפר יתיר, ואל הזקן שכל חטאו היה שהעז לחיות, הוא כבר לא חזר.
