75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר: יהואש ורוכבי המרכבה השמימית, מאת דן צלקה
מציירי הרנסאנס, דרך תרגום התנ"ך ליידיש ועד לטקסט אפוקליפטי של משורר נשכח – רק סופר כדן צלקה מסוגל לעבד נושאים שכאלה לסיפורים קצרים • אבל אסור להתייאש או לטעות: מתחת לשלל הרפרנסים התרבותיים, מסתתרת סקרנות כובשת, כמו זו של ילד המדפדף באנציקלופדיה לראשונה בחייו
Your browser doesn’t support HTML5 audio
שם ספר:יהואש ורוכבי המרכבה השמימית
מחבר:דן צלקה
שנת הוצאה: 1997
הוצאה:זמורה ביתן
מספר עמודים:116
בפרפראזה על הסיפור הקצרצר הנודע של בורחס: השני, זה המכונה צלקה, לו קורים הדברים. הוא אוהב שעוני חול, דברי דפוס מהמאה ה-18, אדריכלות אירופית וחנויות לספרים יד שנייה. בדומה לצלקה האדם, גם לצלקה הסופר אותם התחביבים, ואף שהם לובשים אצלו פנים יהירות כלשהו, שלכאורה הופכות אותם לאביזריו של שחקן - אסור לקורא להישבר. המאמץ שווה, התגמול עצום.
הדמיון בין המחבר הארגנטינאי למחבר הישראלי לא מסתיים שם. עבור שניהם, העלילה היא לא פעם רק תחפושת שמתחתיה מסתתרים מסה, הרהור, דיאלוג אפלטוני או שעשוע אחר. זה עלול להישמע כמו התפנקות אינטלקטואלית, אולי אפילו כמו חוסר חשק לשבת ולכתוב סיפור כהלכתו; בפועל, זו תרועת ניצחון, והיא מהדהדת במלוא העוצמה בקובץ הסיפורים של צלקה, "יהואש ורוכבי המרכבה השמימית".
צריך להיות קצת צלקה כדי ליהנות מצלקה, שמעולם לא זכה למקום הראוי לו בקרב סופרי ישראל. לארודיציה הצלקאית המופלגת לא היה סיכוי של ממש באקלים המיוזע שלנו. מי עוד מבין סופרינו מסוגל לכתוב סיפורים קצרים על שלמה בלומגארטן, מתרגם התנ"ך ליידיש, או על אציל ספרדי המבקש מליאונרדו דה וינצ'י שיצייר את אשתו המתה בדמות מלאך, או על ניסיון של בלשן דגול לפענח טקסט אפוקליפטי של המשורר אוסקר מילוש? מי, מלבדו, יהיה בכלל מעוניין לכתוב סיפורים כאלה?
עם זאת, אסור להתבלבל: צלקה לא מתנשא על קוראיו. נכון יותר לטעון שהוא, כשם אחד הסיפורים כאן, "אחרון הסטודנטים הנצחיים" של הספרות הישראלית. כשמתגברים על תפרחת הרפרנסים התרבותיים שמעטרת כל שורה, מנשבת מסיפורי "יהואש ורוכבי המרכבה השמימית" סקרנות כובשת של ילד המדפדף באנציקלופדיה מאוירת וצבעונית לראשונה בחייו, או של מגלה ארצות שלכד במשקפתו חוף זר. גם דוק של מיסטיקה מרחף מעל הסיפורים האלה, ובעיקר – מיסטיפיקציה של מעשה היצירה, שאין מוצלח ממנו כשמבקשים לנער מעל היומיום את אבק הכריכות. "ידעתי מי אני [...] הייתי סופר", כותב צלקה, "לא היצור ששמו מתנוסס על שערי ספרים, תואר שכיח ושחוק כל כך, אלא ס ו פ ר, אמן שבאמצעות כישופים ושתיקות והשבעות יוצר חלקות חיים בזיכרון הקורא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו