שטח ההפקר

שלושה סיפורים יפים מפרי עטם של שלושה מגדולי הסופרים היפנים במאה ה־20 כלולים בספר "הקעקוע". כותרת המשנה מגדירה אותם כ"סיפורים אפלים", אבל זו לא אפלולית של פשעים, מיתות מוזרות ומעשים ליליים, אף שגם אלה נמצאים כאן. זו אפלה שנוצרת קודם כל מתוך המפגש הגותי־רומנטי בין החיים לבין האמנות, ומתוך היסודות היצריים וההרסניים המתגלים כאשר היצירה חוצה את קווי הגבול של הבדיון ומתערבת במציאות - בחיי האמן (כל האמנים פה הם גברים), בחיי האנשים סביבו ובחיי צרכני האמנות.

הספר פותח, בסדר כרונולוגי, בסיפור "הקעקוע" (1910), שהיה הראשון שפרסם הסופר יליד טוקיו טניזקי ג'ונאיצ'ירו, עוד לפני שהפך לאחד הסופרים הידועים ביפן, ואף מועמד לפרס נובל בסוף ימיו. הוא מספר על אמן קעקועים שהיה מתענג על ייסוריהם של הגברים שבגופם החדיר את מחטיו, מתמוגג למראה הגאווה הגברית שלהם המתפרקת אל דמעות של כאב. אבל בעודו מצייר קעקועים על גופם של הגברים, היה חולם למצוא את האישה האחת והיחידה שעורה יתאים לציוריו.

האהבה לאישה היא אהבה פטישיסטית: לא האישה עצמה מעניינת אותו אלא גופה, ולמעשה רק חלקים מסוימים ממנו. וכך, כאשר הוא מוצא אותה לבסוף, זוהי נערה בת 15 שהוא התאהב בה עוד לפני שראה את פניה, כשנתקל במראֶה כף רגלה המציצה מבעד לתריס של אפיריון. אבל אמן הקעקועים לא מסתפק בפֶטיש של החדרת ציורו המזוויע אל מתחת לעורה הצח של הנערה: הוא מבקש לשנות גם את פנימיותה באמצעות הקעקוע שיקעקע על עורה; השאיפה שלו היא שהציור יחדור אל נשמתה ויחליף אותה.

הסיפור הקצר הזה מתכתב עם משפחת סיפורי פיגמליון, על האמן שיוצר לו אישה־בובה ומפיח בה חיים כדי להתערב במציאות ולתקן או להרוס אותה. התוצאה - תיקון או הרס - היא במידה רבה פונקציה של זמן כתיבת היצירה. בגרסה שמופיעה ב"מטמורפוזות" של אובידיוס, פיגמליון יוצר לעצמו פסל שנהב בדמות אישה, מתאהב בו, ובזכות חסד האלים הפסל הופך לאישה בשר ודם, גלתיאה, והם נישאים ומולידים בן.

אבל בווריאציות המודרניות (כמו פרנקנשטיין, "איש החול" של הופמן ושלל סיפורי אנדרואידים), הסוף הוא כמעט תמיד עגום, והיצירה האנושית הורסת יותר מאשר היא מתקנת. דוגמה בולטת היא "גבירתי הנאווה" של ברנרד שו, מתחילת המאה ה־20, שמטילה ספק ביכולת של היוצר האנושי לפסל לו בובה כאוות נפשו, וגם אם הוא מצליח לעצב את דמותה החיצונית, פנימיותה נשארת מחוץ לטווח הפיסול שלו.

בסיפור השני, "הפרגוד עם ציור הגיהינום" מאת אקוטגווה ריונוסוקה (1918), שנחשב לאבי הסיפור הקצר ביפן, ההרס שגורם השיבוש בקווי הגבול בין הבדיון למציאות הוא בקנה מידה הרבה יותר גדול. מסופר כאן על צייר בעל שם, שהיה משתמש במודלים מציאותיים, מציאותיים מדי, לציוריו: כשצייר אֵלָה הוא השתמש בפניה של זונה, וכשצייר אֵל הוא השתמש בדוגמן שזה עתה השתחרר מהכלא (קשה שלא לחשוב על הקרבה לקאראווג'ו, שעורר על כך את זעם הכנסייה באיטליה של המאה ה־16). "אני לא יכול לצייר את מה שלא ראיתי בעיניי", היה אומר.

אלא שהריקבון של המודלים שלו לא מצליח להישאר מחוץ לגבולות הציור. אם יש ציורים שאומרים עליהם שאפשר להריח את פרחי עץ השזיף שמצוירים בהם, הציורים שלו הדיפו פחד שנבע מהמודלים ששימשו השראה ליצירה. וכעת, כשהאדון מצווה עליו לצייר פרגוד של הגיהינום, תלותו של הצייר במודלים אנושיים הופכת את המציאות סביבו לגיהינומית.

שני הסיפורים האלה ממוקמים בעבר: הראשון בתקופת אדו (1603-1868), תקופה של פתיחות תרבותית למערב (בייחוד בעיר אדו, לימים טוקיו), והשני בתקופת היאן שבה שלטו מעמדות נוקשים (908-1185). הבחירה ביפן הטרום־מודרנית, או בזו שעל סף המודרניות, היא לא מקרית לסיפורים העוסקים בטשטוש הגבולות שבין המציאות לדמיון. בשנות ה־50 אמר ג'ונאיצ'ירו כי זו בדיוק הסיבה שבחר למקם את סיפורו "הקעקוע" בעבר - לא מתוך צורך להחיות עבר היסטורי, אלא דווקא מתוך מחשבה שמיקום היצירה בעבר יאפשר לו יותר חירות אמנותית, יאפשר לו ליצור עולם שהנורמות שלו לא בהכרח מתיישבות עם אלה של תקופתו.

מהבחינה הזאת, הסיפור השלישי, "קשר גורלי בין גלגולי חיים - שרידים" מאת הסופרת אנצ'י פומיקו (1957), ממשיך את ההיגיון הזה כשהוא ממקם את עצמו על קו הגבול שבין ההווה לעבר. זה סיפור בתוך סיפור, שגרעינו הוא סיפור עתיק מאת הסופר הנשכח כמעט, בן המאה ה־18, אוּאֵדָה אַקינָרי.

הסיפור הישן מספר על איכר שהיה שומע צלילי גונְג בכל לילה, וכשחפר באדמה בכיוון הצליל מצא בתוך ארון קבורה יצור מיובש שהיה כנראה נזיר, שהמית את עצמו בהרעבה עצמית תוך כדי מדיטציה, בפרקטיקה שנקראת נְיוּג'וֹ. אחרי שהשקו אותו והאכילו אותו הוא חזר לחיים, אך למרבה האכזבה לא זכר דבר מחייו הקודמים וממה שהוביל אותו לעשות מה שעשה. כעת לא נותרה בגופו שום נשמה יתרה, ומציליו נוכחים שהוא נוטה באופן הגס ביותר אחרי תענוגות הבשר - אוכל ומין. אלא שהמספרת, בעוד היא קוראת את הסיפור הישן ומסייעת לתרגמו ליפנית מדוברת, מגלה באמצעותו את מיניותה: המיניות חסרת המעצורים שבסיפור הישן מתפרצת אל מציאות חייה.

הסיפור השלישי, העוסק במיניות נשית מודחקת דרך המבנה החכם והמורכב של סיפור בתוך סיפור, הוא לא רק היחיד שיש בו דמות של אישה שאינה קורבן, אלא גם היחיד שמצליח לגשר בין העבר המסורתי ביפן (המדומיין כנועז ופרוע בהרבה מההווה) לבין המציאות העכשווית, המלאה הדחקות ומעצורים. המוטו לספר - משפט של ג'ונאיצ'ירו, "אין יופי ללא פעולת הצללים" - יכול להיקרא גם כהגדרה של האפֵלה כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפורים האלה: כהפניית מבט ארס־פואטי אל אדמת המוקשים בשטח ההפקר, שאמור להפריד בין מחוזות הדמיון למציאות חיינו.

הקעקוע ועוד סיפורים אפלים מיפן, תרגמה והוסיפה אחרית דבר: מיכל דליות־בול, הוצאת אסיה, 112 עמ'