שני שדות תרבותיים שנתונים במשבר בעת האחרונה נידונים זה עם זה בספר "משפטים ומילים" – הספרות והמשפט. בעוד השדה הספרותי מאבד מחשיבותו ואהדתו של הציבור, הדיון סביב מערכת המשפט בימים אלה נובע דווקא ממחלוקת על מידת הכוח הניתנת לה. שתי המערכות עוסקות במילים ובזיקתן לעולם. בעוד הספרות עוסקת לרוב בעולמות בדויים, מערכת המשפט מתנהלת מול המציאות עצמה, אלא שיש בידיה הסמכות לפרש את המציאות לפי הכלים שברשותה, ובכך להעניק להם משמעות שחורגת מעבר לסכום האירועים היבש. הפרשנות למציאות ולטקסטים היא שמובילה את העשייה בשני השדות.
פרופ' נילי כהן, כלת פרס ישראל לחקר המשפט, מציגה בספרה החדש מקבץ של מאמרים מרתקים שכתבה לאורך השנים, בהם היא מנתחת יצירות ספרותיות בכלים משפטיים. בכך היא מעניקה לקריאה הספרותית מימד נוסף להבין דרכו את היצירות, וכן גם שער כניסה למרחב ההתלבטויות וההכרעה של עולם המשפט. כהן טוענת כי המשפט והספרות שלובות זו בזו בקשר בל ינותק, וכי ניתן למצוא כמעט בכל יצירה ספרותית יסודות משפטיים. שתיהן בעיניה מייצגות את הדרמה שהחיים מעניקים לנו, ואת "הפקעת המסובכת" שהם מזמנים, עד ש"כולנו אחוזים במתח עצום הנובע מהשאלה האם ניתן יהיה להתיר את הפקעת".
כחלק מהפקעת הזו, כהן מניחה על השולחן גם את שאלת היקף שליטתו של המשפט – היא הסוגיה המשמעותית ביותר בשיח הציבורי כיום. "שליטת המשפט משמעה כפיפות לכוחו הכופה. היעדר שליטה של המשפט משמעה חופש פעולה מלא לפרט בלא איום בסנקציה משפטית". כהן מבקשת להלך בין הטיפות ומבעד לדיון בין אקטיביזם שיפוטי לריסון משפטי היא מכריזה כי מבקשת לדון באזורי הסְפׇר המשפטיים, בהם שליטתו של המשפט רופפת יותר.
כהן משייטת במאמריה בין שלל יוצרים והוגים באמצעותם היא בוחנת עקרונות יסוד כלליים. בחלק הראשון המוקדש לדיון בערכים יריבים במשפט היא בוחנת את היחסים בין בחירה וגורל, זיכרון לשכחה, אמת וטקס ובין ראייה לעיוורון. חלקו השני של הספר מוקדש לסיפורי אהבה ומשפחה בעיניים משפטיות, בשלישי נבחנות צוואות נבגדות וברביעי היחסים בין אמנות לחירות. כיאה למשפטנית, הספר גדוש בהפניות ומקורות ביבליוגרפיים, שרק רשימתם אורכת מאה עמודים, ומבחינה זו מדובר בספר עשיר בחומרים לקריאה ומחשבה.
כך למשל, כדי לדון ביחסים בין בחירה לגורל בקטע ממחזה בריטי של סומרסט מוהם, בסיפור קצר של חורחה לואיס בורחס, במשנתו הפילוסופית של פרידריך ניטשה, בקטעים מפרקי אבות והגותו של ג'ון רולס. השיא של הקטע הוא בדיון האם אדיפוס, במחזה המפורסם של סופוקלס, רצח את אביו, גם אם לא ידע כשהאדם שהוא הורג הוא מי שדמו זורם בעורקיו? "נניח, כמו בטרגדיה היוונית, שלאדיפוס היה צידוק להרוג את לאיוס כאדם סתם", כותבת כהן, "והעבירה היחידה הכרוכה במעשהו היה שהוא הרג את אביו. האם היה משפט הפלילי שלנו מטיל אחריות על אדיפוס בגין עבירה זו של רצח אב? התשובה שלילית. ככלל, לא די במעשה בלבד כדי להטיל אחריות. תנאי להטלת אחריות פלילית הוא קיומו של אשם, קרי, שהמעשה ילווה בהלך נפש מתאים של מחשבה פלילית".
במאמר אחר, באמצעות סיפור האודיסאה ובקשתו של אודיסאוס מעוזריו שיכבלו אותו לספינה כדי להימנע ממשיכה אל הסירנות בוחנת כהן האם ניתן לשעבד את העתיד על ידי ההווה, ואת ערכו של חוזה שבעל פה. סוגיה שעולה בכמה מהמאמרים השונים לאורך הספר היא סוגיית מעמד הנישואים והשינויים שעברו הבטחות הנישואין מבחינה משפטית לאורך השנים.
היא מנתחת את חלותן של צוואות שונות, החל מקפקא ובקשתו הכתובה מידידו מקס ברוד שישרוף את כתביו לאחר מותו ועד פסק דין בדבר אישה שהתאבדה וביקשה שכספה לא יוענק לבעלה המתעלל. המפגש בין שני העולמות, המשפטי והספרותי, תוך מתן ביטוי להיסטוריה שלהן וההתפתחויות החברתיות מעניק לקוראים פריזמה ייחודית שכל קורא ימצא בה מטעמים חדשים. התחושה דומה קצת להתבוננות בקליידוסקופ – החלקים השונים של ההתבוננות מתחברים ומשתקפים זה בזה וכך מציגים תמונה ייחודית ומקורית. אלתרמן, שייקספיר, עגנון, ברודסקי, אוסקר ווילד וסארמאגו נפגשים זה עם זה ועם פסקי דין הרי גורל.
כהן, שהקימה את "מועדון משפט וספר" באוניברסיטת תל אביב, לא פועלת בחלל ריק. את החיבור בין ספרות למשפט, כפי שהיא מציגה זאת בחלק הראשון של הספר, העלו על נס משפטנים אמריקנים בפעלו בשנות השבעים וביקשו לעמוד על טיב היחסים בין שני התחומים. כמו תחומי מחקר אחר, גם בתחום זה נוצרו אסכולות שונות. אסכולה אחת מתרכזת בניתוח משפטי של יצירות ספרות, אחת מתמקדת ברטוריקה המשפטית ואחרת מתייחסת לחיבור בין המשפט לספרות ככזה המסוגל לחולל שינויים חברתיים, מתוך הבנה כי הספרות מחדדת את הרגישות של קוראיה. נדמה שכהן מאמצת משהו מכל אחת מהאסכולות השונות, ובעיקר מחברת בין מה שנקרא כתשוקה האישית שלה לשני התחומים. היא מאריכה לנמק את טיב החיבור בין הספרות למשפט, כשני אלמנטים תרבותיים שמשתמשים במילים כדי לפרש ולהשפיע על החיים.
כהן מדגישה גם את ההבדל בין הפרשנות הספרותית לזו המשפטים – "האופק של פרשני המשפט חייב להיות מצומצם, צנוע יותר", היא טוענת. "חשוב לחזור ולזכור כי את התפקידים המרכזיים בפרשנותו ממלאים הטקסט עצמו ומחבריו, הלא הם המחוקק, המתקשרים החוזיים, כותבי הצוואות, וכל אלה הנותנים תוקף לטקסט המשפטי". נקודה זו נובעת בין היתר מהאינטגרציה בין הפרשנות לטקסט – הפרשנות הספרותית נותרת מחוץ ליצירה, בעוד הפרשנות המשפטית הופכת לחלק מהטקסט המשפטי עצמו. "הטקסט הנצבע בצעבעיו של הפרשן מתנתק מהיוצר המקורי, הופך את הפרשן לשותף פעיל בהליך החקיקה, ולפעמים אף משליט אותו על הטקסט המקורי".
בתקופה של מחלוקת עמוקה על מקומו של המשפט בחיים החברתיים בישראל, "משפטים ומילים" מציג דיון שמתקיים במרחב ביניים, כזה שמאפשר להתבונן בדברים לעומקם ולהציג את שלל השיטות והתפיסות שניתן להתבונן דרכן על המקרים השונים. כהן לא מוליכה את הקורא בדרך פרשנית מוצהרת, אלא מאפשרת לו לבחון את הסוגיות המוצעות מתוך היציע רחב של כיוונים אתיים ופרשניים, המהווים שער כניסה מיוחד לצורות החשיבה המשפטיות.
משפטים ומילים, נילי כהן, ידיעות ספרים, 429 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו