קובץ הסיפורים "אושר מאחורי העצים" הוא הספר השלישי של רונית מטלון שמתפרסם מאז מותה בשנת 2017, אחרי קובץ המסות "עד ארגיעה" (2018) והנובלה "שלג" (2020). הפעם לא מדובר בחומרים גנוזים: הספר מכנס סיפורים, שכולם פורסמו כבר בעיתונים ובכתבי עת וחלקם גם שולבו ברומנים שכתבה, וגם חיבור קצר שכתבה כילדה בת 14. הוא פותח בסיפורה הראשון שפורסם במוסף הספרותי של עיתון "דבר", וממשיך בסדר כרונולוגי דרך שורה של סיפורים וטורים עיתונאיים, שגולת הכותרת שלהם היא הנובלה "אושר מאחורי העצים", שפורסמה בזמנו במוסף מיוחד של עיתון "הארץ" ושולבה בחלקה ברומן "שרה, שרה".
קצב הפרסום שמסתמן עם הספר הזה - השלישי בחמש השנים שעברו מאז מותה של מטלון, תכוף בהרבה מהקצב שבו פרסמה בעודה בחיים - מעלה שאלה על הנוהג הרווח בשנים האחרונות לפרסם ספרי אחרי־מות של יוצרים קאנוניים, שמכילים בדרך כלל טקסטים שהיוצרים עצמם נמנעו מלפרסם בחייהם, ואם פורסמו - נמנעו מלכנס בספר. זו שאלה רלוונטית במיוחד בתנאי השוק הספרותי העכשוויים, שבהם ספר של סופר קאנוני, חי או מת, עם יצירות חדשות או ישנות, הרבה פחות מסוכן להוצאות הספרים מאשר ההתייצבות מאחורי סופר חדש ולא מוכר - אחד מני רבים מאוד בשוק, שבו פריצת גדר האנונימיות היא משימה כמעט בלתי אפשרית.
רק לאחרונה כתבה מאיה פלדמן, עורכת בכירה בעם עובד, על השיקולים הכלכליים מאחורי ריבוי הקלאסיקות המתורגמות בזמן האחרון, שבא על חשבון תרגום של ספרות עכשווית שהקורא הישראלי לא מכיר עדיין (מה גם שעל קלאסיקות ישנות לא צריך לשלם זכויות). בדומה לכך, גם פרסום טיוטות גנוזות או טורי עיתונות של סופרים קאנוניים עשוי היה להיות חלק ממערכת ספרותית בריאה, כל עוד הוא לא בא על חשבון טיפוח סופרים חדשים.
השאלה אם לפרסם ספרי אחרי־מות רלוונטית במיוחד כשמדובר בסופרים שלא היו בריות קפקאיות שגזרו על יצירותיהם חושך־עַד חסר הבחנה, אלא יוצרים פעילים שלא בחלו בפרסום ולגביהם אפשר להניח שאם נמנעו מלפרסם, היתה לכך סיבה טובה. מלבד זכותו של האמן המת שמורשתו הספרותית לא תדולל בחומרים שלא היו עוברים את סף שיפוטו, זה נוגע גם לדרכי ההתמודדות של מוקירי זכרו עם "מות המחבר". מיכל בן־נפתלי, עורכת הספר, כותבת באחרית הדבר כי ההחלטה להוציא לאור כתבים אחרי מות מחבריהם היא לא רק מעשה של אהבה, געגוע, הכרת תודה וצורך להמשיך שיחה שנקטעה, אלא גם תשוקה להחדיר מחדש את כתיבתה של הסופרת המתה אל הכאן והעכשיו, ולאפשר לה להמשיך להיכתב - להיכתב במובן של רולאן בארת' - כלומר, להמשיך להתעצב מחדש על ידי רוחות הזמן.
אלא שבפועל הניסיון להמשיך את הסופרת המתה אל ההווה באמצעות פרסום מחודש וברובו מאולץ של טקסטים ישנים, מביא כאן לתוצאה כמעט הפוכה. גם הסיפורים החזקים בקובץ, שמצדיקים קריאה מחודשת - ולא כולם כאלה - מצביעים בעיקר על המרחק בינם לבין העולם הספרותי העכשווי. אי אפשר לקרוא לזה התיישנות, כי הספרות לא בהכרח התקדמה. היא השתנתה, והתרחקה מאוד מהערכים, מהשפה ומהמודלים הספרותיים שמתוכם כתבה מטלון את סיפוריה הראשונים בסוף שנות ה־70 ובתחילת שנות ה־80, עד שכאשר אנחנו קוראים אותם היום כבר אי אפשר לקרוא אותם כשלעצמם, והקריאה בהם היא בעיקר הפניית המבט אלינו - כמה השתנינו.
הסיפור הראשון, "מאדאם רשל", שפורסם בשנת 1979, כשמטלון היתה בת 20, הוא דוגמה מאלפת, ולו משום שהסיפור עצמו עוסק בדרכים העקלתוניות שבהן פועל הזיכרון ובעליבות המקוממת שיש בעיזבון שמשאיר אדם אחרי מותו. הדוברת מתבוננת על מאדאם רשל, ילידת אלכסנדריה, בימים האחרונים לחייה, עד מותה, דרך מסך של ערפל. היא רואה בה דמות מפוקפקת בעלת מיניות אפלה, מעלילה עליה שהיתה זונה בעברה, ולמעשה רואה בעיקר את עצמה, את חרדותיה ואת האשמה המכרסמת בה, בין השאר על אפיזודות מיניות שהיתה מעורבת בהן.
אבל המבט במאדאם רשל, יותר משהוא בא לחשוף את המוּבטת או את המביטה, חושף את עצמו, את המרקם הסיפורי שלו, המתהווה מתוך קרעים, רמזים וחצאי דברים. מטלון הצעירה מצליחה להקים את עולמה הפנימי המסוכסך של הדוברת באמצעות טקסט שעשוי כמעט כולו משברי הסוואות, מה שמחייב את הקוראת להפוך למתבוננת קשובה בהרבה מהדוברת ולאסוף בסבלנות רבה את כל שיבושי ההתבוננות שלה.
אם מנקודת מבט עכשווית נקרא הסיפור המפורר הזה כזר ומוקשה מאוד, זה לא משום שהעולם הספרותי בהכרח שטחי יותר, אלא משום שההתבוננות המקוטעת שבסיפור רחוקה מדרכי ההתבוננות הנהוגות היום, וגם מאלה של מטלון עצמה בסיפוריה המאוחרים יותר, שחלקם נכללים בקובץ. לא בכדי כתבה מטלון שנים אחר כך על סיפורה הראשון - אף שהוא כתוב בכישרון ברור - שהוא "לא היה ראוי למאכל בני אדם".
אלא שהרבה מהסיפורים המאוחרים יותר בקובץ, שכבר מסכינים עם השינויים הנרטיביים שחלו בספרות מאז, הרבה פחות מלהיבים מהראשונים. במיוחד בעייתית בעיניי הבחירה לסיים את הקובץ בטקסט שכתבה מטלון בת ה־14, "סוד ששמרתי עליו זמן רב", ואשר הוגש למורתה בבית הספר. זה לא סיפור, והוא נכתב על ידי מי שאינה סופרת, עדיין. זה טקסט גולמי, שבו מספרת מטלון שהיא שומרת בסוד את היעלמויותיו התכופות של אביה, וברור כי כבר כנערה צעירה מאוד היא מבינה שההיעלמויות האלה הן הנעלם הגדול של חייה.
קשה שלא לחוש אי־נוחות לנוכח צירוף החיבור הזה אל בין סיפוריה של הסופרת הבשלה, כמעין "ראיה" פסיכולוגית שמגלה על הסופרת הרבה יותר מדי, ומאירה את "סוד" כתיבתה עד כדי סנוור. במיוחד קשה להבין לשם מה נחוץ ה"פתרון" הגס הזה לכתיבתה ולאישיותה, לצד מעשה הכתיבה המשוכלל והניואנסי שלה כפי שהוא מתגלם בסיפורים הראשונים בקובץ, וכן ברומנים אחרים שלה (למעשה, האב הנעלם הוא נוכחות קבועה לאורך כל יצירתה, ובייחוד ברומן "קול צעדינו", ומבחינה זו אין בחיבור הזה חידוש ביוגרפי, למעט בצורתו, ההפוכה לכל מה שניסתה להשיג כסופרת). בכך החיבור הוא אקורד סיום צורם במיוחד לקובץ שנולד מתוך אהבה ושאיפה להמשכיות של יצירתה, כפי שכותבת העורכת בן־נפתלי, אבל בפועל הוא מוטבע בחותם היעדרה המורגש של המחברת, שידעה היטב כבר מסיפוריה הראשונים להיישיר מבט גם מבלי "לגלות את פניה" יותר מדי.
רונית מטלון / אושר מאחורי העצים, עם עובד, 204 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו