ספר השירה של ילי שנר: אימהות בלא נחת

במשך שבועות רבים הספר "גֶּלֶם" עמד מולי על מדף ספרי השירה הממתינים לביקורת בטור זה. קראתי בו פעם, פעמיים ושלוש, ובכל קריאה נרתעתי ממנו ולא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב עליו. זאת, אף שהוא ספר רגיש, חכם, חשוף ועוצמתי.
ייתכן שהסיבה המרכזית לכך היא שרובו המכריע של "גלם", ספר השירה השני של המשוררת ילי שנר, מוקדש לחוויית האימהוּת; יש בו אוסף של שירי היריון ולידה ושירים המתארים הורות לילדות קטנות, אך באופן נרחב יותר ניתן לומר שהוא ספר על היות אֵם בעולם (גילוי נאות: איני אמא וגם לא אהיה, מה שמגביר את הבעייתיות שבכתיבה על הספר).

עם זאת, יש סיבה עמוקה יותר לכך שהתקשיתי לכתוב על הספר: "גלם" הוא ספר שירים "אל־ביתי", טורד ומעורר אי־נחת. הדימוי המתאים ביותר שעולה בדעתי הוא שהספר הוא מעין עטלף: חרישי, שברירי ועדין, אך בעת ובעונה אחת גם אפל, קודר, מעורר אימה ומבשר רעות.

שיריה של ילי שנר מציגים את האימהוּת באופן שכמותו לא קראתי מעודי. כך, למשל, בפתח הספר בשיר בעל ניחוח פוטוריסטי־מאגי שכותרתו "האימהוֹת": "(...) עַל פִּי הַמֶּחְקָרִים / הָיָה עָלֵינוּ לְהִכָּחֵד אֲבָל הָיִינוּ לְזַן חָדָשׁ, / שׁוֹלְחוֹת הַחוּצָה אֶת הָעֻבָּרִים שֶׁעָטַפְנוּ / וּמִתְחַלְּקוֹת בְּתוֹךְ עַצְמֵנוּ לִהְיוֹת שְׁלוֹשָׁה וְאַרְבָּעָה / מוּטַצְיָה מְשֻׁנָּה שֶׁל הֲזָנָה וְהִתְרוֹקְנוּת. / שְׁרִירֵנוּ נֻקְשִׁים, עֲצַבֵּינוּ פְּרוּמִים, / מֵאָז שֶׁיָּלַדְנוּ לֹא יָשַׁנּוּ שֵׁנָה גְּמוּרָה, / בְּתוֹכֵנוּ אֵם שֶׁלֹּא עַצְמָהּ עֵינֶיהָ מֵעוֹלָם [...] תִּינוֹקוֹת יָצְאוּ מֵאִתָּנוּ וְהִרְחִיקוּ / וְרַק גּוּפֵנוּ מְסַמֵּן לָנוּ אֶת צַעֲדֵיהֶם. כָּל כְּאֵב / חַד מַכְפִּיל עַצְמוֹ בַּמֶּרְחָק, אֲנַחְנוּ יוֹדְעוֹת: / יְלָדֵינוּ הֵם ווּדוּ, וְאֵין לָנוּ / אֵיךְ לְהִמָּנַע מִזֶּה".

למעשה, ייתכן שניתן למצוא דימוי טוב יותר לחוויה המתוארת בספר מאשר דימוי העטלף שהצעתי לעיל, והוא הדימוי החזותי שנבחר לעטר את הכריכה, מעשה ידיו של האמן הפורטוגלי פרננדו דה בריטו: מרבד טווי שתי וערב מחוטים זהובים שהולך ונפרם. באותו האופן מתוארת הדוברת, ישות שלמה, שהאימהוּת הולכת ופורמת אותה לאט־לאט.

כך, למשל, בשיר "זאבה", שבו הדוברת פוגשת הורה טרי (ואולי בשר טרי) אחר: "וְרָצִיתִי לְהַגִּיד לְךָ שֶׁהַכֹּל נָכוֹן. הָאֵימָה הַנִּמְתַּחַת / מֵעֹרֶף עַד עָקֵב בֶּאֱמֶת קוֹרֶשֶׁת אֶת הַתְּנוּעָה, וּבִטְנַת / הַמְּעִיל הֲפוּכָה וּקְרוּעָה, אֲנִי רוֹאָה / וּבִמְקוֹם רַק אָמַרְתִּי: "מַזָּל טוֹב, מַזָּל טוֹב (...) וְנִזְכַּרְתִּי בַּלֵּילוֹת הָרִאשׁוֹנִים, בַּבֶּכִי הַמִּתְאָרֵךְ, / בַּזְּאֵבָה הָאוֹרֶבֶת בִּקְצוֹת הַסַּבְלָנוּת, בַּבֹּקֶר / הָעוֹלֶה וְכוֹלֵא אֶת כָּל זֶה בִּפְנִים מֵחָדָשׁ". האם הזאבה מהמיתוס המפורסם (מייסוד רומא ועד ספר הג'ונגל) הופכת לזאבה טורפת, שעלולה, אולי, אף לטרוף את ילדיה.

ייתכן שיותר מכל המתח בין האישה שלא היתה אמא לאם שהיא הפכה להיות מתגלה בשורות: "הָאִשָּׁה שֶׁהָיִיתִי לִפְנֵי הַלֵּדָה בְּתוֹכִי / לוֹחֶצֶת לַחְצָן מְצוּקָה, אֲנִי / לֹא עוֹנָה, עֲסוּקָה / בִּבְנוֹתַי הַיָּפוֹת, הַצְּרִיכוֹת, / בְּעֹמֶק הָעֹרֶף יְדִיעַת מוֹתָהּ מְמַלֵּאת אֶת גּוּפִי הַקַּלָּה // אֲנִי וּבְנוֹתַי רוֹקְדוֹת בַּסָּלוֹן עַל דָּמָה / זֶה שֶׁאֵין לָהּ בָּנוֹת, זֶה עִנְיָן / לֹא פָּתוּר בֵּינִי לְבֵינָהּ". האם טרפה את האישה הצעירה שהיא היתה לפני שהיו לה בנות.

הספר של שנר בהחלט אינו עושה הנחות לקוראיו, והקריאה בו תובענית ומחייבת קשב רב. המסתורין והעדינות למראה שנסוכים על פני השירים שבספר מוכיחים כי ילי שנר שייכת למסורת מיוחדת וותיקה של "משוררות מכשפות" בשירה העברית, שבהן חדוה הרכבי, נורית זרחי ורחל חלפי. כך, למשל, היא טווה שורות כמו "הָאַהֲבָה הַזּוֹ שֶׁהִשְׁחִירָה לָכֶם מִתַּחַת לַצִּפָּרְנַיִם", "אֲנִי מְנַסֶּה לִנְעֹץ מְכוֹנִיּוֹת לְתוֹךְ הַכְּבִישׁ", "גּוּף הוּא אֵבָר שֶׁל אֲנָשִׁים נְדִיבִים" או, מעל הכל, "הַבַּיִת עֲפִיפוֹן וְהוּא מַמְרִיא, וְהוּא גָּמִישׁ לְהִקָּרַע". 

ילי שנר / גֶּלֶם, פרדס, 83 עמ'