הזכייה של אנדרו שון גריר בפרס פוליצר בשנת 2018 הפתיעה - ומותר להניח שגם הרגיזה - רבים במיליה הספרותי. פרסים ספרותיים הרי מוענקים בדרך כלל ליצירות רציניות, כבדות אפילו, ו"לֶס" של גריר הוא ספר מצחיק מאוד. הוא אמנם עוסק בסוגיות חברתיות מטרידות, אך אין בו את המלנכוליה שיש מי שסבורים כי היא תו של איכות ברומן, והקריאה בו מספקת הנאה מושלמת. אולי משום כך ב"לס הולך לאיבוד", ספר ההמשך לרומן רב המכר שלו, גריר הרחיב את השטח המוקדש לחיי הרגש - ובעיקר לצלקות העבר - של גיבורו וגם לבחינה ביקורתית של אמריקה כיום, והתוצאה אולי קצת פחות מצחיקה, אבל עדיין מענגת ביותר.
"לס" לא היה ספרו הראשון, וכנראה גם לא המשובח שבכתביו. סיפוריו התפרסמו בקביעות ב"ניו יורקר", ורומנים כמו "הווידויים של מקס טיבולי" (שלא תורגם לעברית) מ־2004 ו"סיפור נישואים" (זמורה ביתן, 2014) הוכיחו כי הוא מסוגל לטוות עלילה מורכבת ורב־שכבתית, שמאוכלסת בדמויות הרחוקות מעולמו המיידי.
הראשון הוא סיפורו של מקס, גבר המזדקן לאחור, כלומר הולך ונעשה צעיר עם השנים. מדובר בסיפור הכתוב בלשון עשירה, ויקטוריאנית־גנדרנית אפילו ומאוד עדינה. לא מפתיע שג'ון אפדייק אמר עליו כי "זהו הסגנון שהביא לגדולות את פרוסט ונבוקוב".
"סיפור נישואים" מתרחש בשנות ה־50, באמריקה של הפרדה גזעית שמעליה מרחפת עננת מלחמת קוריאה, החרדה מפני פצצות אטום, מקרתיזם וגזענות. גיבורי הסיפור, בני זוג שחורים, פרלי והולנד, עוקרים מביתם שבקונטיקט עם בנם שסובל משיתוק ילדים, ועוברים לסן פרנסיסקו, בעודם משאירים אחריהם מטען של אשמה ובושה.
ארתור לס, גיבור "לס" ו"לס הולך לאיבוד", דומה פחות לגיבורים הקודמים שהעסיקו את גריר ויותר לו עצמו. הוא סופר, הומו, לבן, שהקריירה שלו מקרטעת אבל עדיין חיה ונושמת, והמשברים שלו - משבר גיל 50, למשל, והקושי להתמודד עם קצוות פרומים של יחסים רומנטיים - עשויים בהחלט להיראות פריבילגיים. גריר מוציא אותו מאזורי הנוחות שלו ושולח אותו למסעות, קודם סביב כדור הארץ ולאחר מכן לאורכה ולרוחבה של ארה"ב. בשני הרומנים המסעות הללו מובילים לסיטואציות מצחיקות עד מטורללות, אבל גם נוגעות ללב, ואף שהרומנים שניהם, כאמור, מלאי הומור חד ומפוכח, הם אינם גולשים בשום רגע לאכזריות.
לס הוא סופר "מבוגר מכדי להיות רענן וצעיר מכדי להתגלות מחדש, סופר שמעולם לא ישב לידו נוסע במטוס ששמע על ספריו". ההתבגרות שלו מפתיעה ומטרידה אותו - ומאחר שהאיידס מחק כמעט לגמרי את דור ההומואים הקודם, לא ברור לו אם היה אי פעם הומו שהזדקן או איך דבר כזה אמור להיראות. בדומה לנשים בגילו, הוא מרגיש שהוא הולך ונעשה שקוף, תחושה שמתעצמת כשהוא מקבל הזמנה לחתונתו של פרדי, מי שהיה פרטנר שלו לקשר מזדמן בתשע השנים האחרונות, ומגלה שבעצם יש לו רגשות כלפי פרדי ושהוא לא באמת התגבר על הפרידה. כדי לברוח מהסיטואציה הוא נענה לאינספור הזמנות לאירועים ספרותיים, הזויים ונפוחים ככל שיהיו, ויוצא למסע מסן פרנסיסקו עד פריז, ברלין ומרוקו, ממדבר סהרה ועד אי בודד באוקיינוס ההודי. הוא מתאהב, משתכר, מסתכן ומתעשת, ובין לבין מתחשבן עם עצמו על כל ההחמצות שהחמיץ בחייו.
בספר ההמשך לס חוזר למולדתו. יתרה מזו, בתום האודיסיאה (וגריר שתל ב"לס" מספיק רמזים להקבלה בין מסעות אודיסיאוס למסעות גיבורו) הוא מוצא את עצמו נינוח, מרוצה מהחיים, בבית חד־קומתי ודו־חדרי נאה שהוא חולק עם אותו פרדי - שהספיק להתגרש ולשוב לחיקו של ארתור. פרדי הוא כעת הקול המספר של הרומן, והוא מתאר את שובו של לס כך:
"הסובייקט שלנו הגיע לנקודה המסוימת במחזור חייהם של סופרים, הרגע שבו הם משילים את פרוות החורף של עריכות אחרונות ושינויים תחביריים - לאחר שבזבזו חודשים בחיפוש אחר מאגרי האגוזים וגרגירי היער של תודעתם, כל אותם מאמרים וביקורות שבכוחם לדחות את הבלתי נמנע, לעיתים לנֶצַח - והם עולים משנת החורף בסוג של ייחום ספרותי: זו העת להתחיל רומן חדש... ברוך שובו, כי הסופר האמריקני הזוטר הזה נעדר זמן רב מארצו וממולדתו. זמן כה רב עד שעכשיו הוא חושב עליה כעל עוד ארץ זרה, כפי שנקבת הסלמון חושבת בוודאי על שפך הנחל כשהיא חוזרת אליו..."
אלא שגריר, המודע היטב לכך שהעלילה אינה מסוגלת להתקדם ללא חריקות ופצעים, הורג בראשית הסיפור את האקס המיתולוגי של לס, משורר נחשב, שהיה גם בעל הבית, ושולח אל לס מכתב ממנהלי העיזבון המודיע לו על חוב בגין עשר שנים שבהן לא שילם שכר דירה.
לס מקבל על עצמו משימה עיתונאית, לכתוב דיוקן של סופר מדע בדיוני מפורסם בשם ה.ה.ה. מנדרן, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו מיטלטל בכבישי ארה"ב בקרוואן רעוע, בחברת הסופר וכלבתו דולי. ההתרחשויות מטורללות גם כאן - החל ממפגש עם להקת תיאטרון נודדת המבקשת להציג את אחד ממחזותיו, דרך מפגש עם איל קורא (מוּס) בבריכה או מקהלת גברים המבצעת שירי לאונרד כהן. הסופר, המפגין התנהלות שבין דיווה לכוכב רוק משנות ה־90, מבקש לחדש את קשריו עם בתו המנוכרת, וללס עצמו צפוי מפגש טעון עם האב שנטש אותו בילדותו.
רגשי הנחיתות של לס הולכים ומצטברים, ובאינספור האירועים הספרותיים שבהם הוא נוכח הפעם הוא נתקל בתככים, בהעמדות פנים וברכילות. מבעד לעיני המאהב שלו, פרדי (הפגוע לעיתים ונעלב), אין ברירה אלא לחבב אותו, ומעטפת ההומור של גריר היא ששומרת על כל התערובת הזו מלצנוח לתהומות של קיטש. ייתכן שזכיית הווארד ג'ייקובסון בפרס הבוּקר הבריטי ב־2010, עם "מה זה פינקלר" השנון והחכם, היא שהכשירה את הקרקע לפוליצר של גריר. בשני המקרים ההומור אינו בא על חשבון האיכות הספרותית. גריר, כמו כותבים הומוריסטיים משובחים לפניו (מפ. ג'. וודהאוס ועד דיוויד סידרס), יודע לתזמן היטב כל הערה וחבטה מילולית, ולמרבה השמחה הקצב שלו נשמר היטב בתרגום.
אנדרו שון גריר / לס הולך לאיבוד; תרגום יואב כץ,
ידיעות ספרים/ פן הוצאה לאור, 254 עמ'
