השם "סיפורים מן הפרידה" מטעה מעט. למעשה, אין כאן הרבה סיפורים. יש בעיקר סיפור אחד מרכזי שמסופר בכמה וריאציות. ואולי גם זה לא מדויק, כי גם וריאציות משמעותיות בסיפור הגרעיני אין כאן. שמות בני הזוג משתנים מסיפור לסיפור: פעם דפי ורענן, פעם איה ואיתן, פועה ואסי או רונה ואודי. גם הפרטים הקטנים טיפה משתנים: פעם יש להם שני ילדים, פעם שלושה, פעם האישה היא מדבבת של תוכניות ילדים, פעם מעצבת אתרים, פעם עורכת וידאו, והגבר הוא במאי פרסומות או שבדיוק עזב סטארט־אפ, זה לא באמת משנה. ההבדלים זערוריים. הדמויות הן אותן דמויות, המעמד הוא אותו מעמד (בורגני גבוה, הטרוסקסואלי), והסיפור הוא אותו סיפור: גבר ואישה נפרדים אחרי יותר משני עשורים; יש להם ילדים; היו להם חיים יפים; הם בני 40 ומשהו והם עדיין נמשכים זה לזה ואוהבים. בעצם, לא לגמרי ברור למה הם נפרדו.
השאלה הזאת - איך זוג מוצלח ואוהב נפרד, איך שניים שהשקיעו כל כך הרבה שנים ומאמצים בקשר שידע הרבה רגעים יפים עושים גם כל כך הרבה כדי לחרב אותו - רודפת את הסיפורים ומניעה אותם. ארצי מציבה כמעט את כל הגיבורות שלה בשלב ההלם והמבוכה של אחרי הפרידה, כשהן נפלטות מבולבלות אל החוף המאיים של הרווקות המחודשת, ובעוד הן משתהות ברצועת החול הדקה שבין לבין, ממצמצות עדיין אל קו האופק שבאו ממנו, כל מה שנותר להן זה לתמוה: איך זה קרה לי?
השאלה איך זה קרה דוחפת את הגיבורות של ארצי, סיפור אחרי סיפור, לשחזר מתוך הבלבול של פוסט־פרידה את הדינמיקה הארורה שקלקלה משפחה לתפארת. החזרתיות הזאת אינה נקודת חולשה יצירתית - היא דווקא מקור הכוח של הספר. יש בה מהנואשות, ברוח עגלונו מוכה היגון של צ'כוב, הנדחקת לספר באובססיביות באותם רסיסי סיפור, בשינויי אדרת דקיקים. דווקא הסיפורים שמנסים לסטות מעט אל פרידות אחרות, שפקדו נשים צעירות יותר ובנסיבות קצת שונות, חסרים את החשמל של החזרה הכפויה, והם מחלישים את הקובץ כולו, שבמיטבו מצליח להפוך את הסיפור האפרורי של שחיקה בחיי נישואים לחומר קריאה מלא בחיוניות ונטול דכדוך.
הבעיה מתחילה בדמות הנשית כפי שהיא משוכפלת ברוב הסיפורים: זו אישה שבעלה וילדיה הם כל חייה. היא רכושנית מאוד כלפי בעלה (מקנאת לו, מצותתת לו, לפעמים "עושה סצנה") ורכושנית מאוד גם כלפי הילדים: בסיפור אחד היא מסרבת להרפות מהם גם כשהיא מביאה אותם לדירתו החדשה של אביהם, בסיפור אחר היא מפילה את עצמה על בנה המתבגר גם כשהוא רוצה להיות עם הנערה שהתאהב בה. דמות תלותית ופתטית כזאת יכולה לעורר שילוב של חמלה וביקורת, כמו גיבורת הנובלה הראשונה ב"אישה שבורה" של סימון דה־בובואר, שגם בה תואר משבר נישואים של אישה שמשפחתה היא כל עולמה. אלא שכאן המבנה החזרתי מעצים פי כמה את הנלעגות של הדמות הנשית המשוכפלת, במיוחד כשלעומתה נותר הגבר המשוכפל לאורך הסיפורים כעוגן של איזון ויציבות רגשית למופת.
יש כאן עניין שמעבר לדמות מעצבנת. מהר מאוד מתברר שהתלותיות של האישה הפרודה וחוסר יכולתה לחשוב את עצמה בנפרד ממשפחתה הם יסוד מרכזי בספר, מהסיבה שהאישה המשוכפלת לא באמת נפרדת מבעלה (זה לא ספוילר - כל אחד מהסיפורים אומר את זה בדרך כלשהי). כשהיא נכנסת לטינדר היא בורחת מייד, וגם קומזיץ של פו"פ הוא חוויית תחתית שצריך לעבור כדי להבין שהמקום הטוב ביותר הוא בבית, בחיק הבעל.
למעשה, אף אחד מהסיפורים לא מתאר אישה שנפרדה מבעלה ופירקה משפחה מתוך הבנה שהסוף הוא סוף סופי בהחלט. אין פה קרע של ממש, אלא תהליך של התרחקות לצורך חשבון נפש, ותפיסה ש"כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן", משפט שמפציע כבר בסיפור הראשון, ולמעשה משמש מעין מוטו לספר כולו.
במילים אחרות, "סיפורים מן הפרידה" לא רק שאין בו בפועל סיפורים, ברבים, אלא שגם פרידה אין בו. זה ספר שעוסק במשבר נישואים. למעשה, הוא שיר הלל לקשר נישואים שהוא כל כך יציב וחזק, עד שהוא שורד משבר בן יותר משנה. אבל גם במשך כל תקופת המשבר הזאת, שבה בני הזוג חיים בדירות נפרדות, האהבה והתשוקה זה לזו רק מתעצמת, והאישה באף אחד מהסיפורים לא מרשה לעצמה להתאהב מחדש בגבר אחר, ולא מפסיקה להיזכר בו ובחיים הנהדרים שהיו להם. החוט המשפחתי לא באמת ניתק לרגע.
לא בכדי בסיפורים האלה יש מעט מאוד תנועה עלילתית, או שהתנועה היא מעגלית. הדינמיות כאן שמורה לעבר, שהאישה מתבוננת בו מתוך מצבה התקוע בהווה, ומריצה אותו בראשה קדימה ואחורה באינספור הסברים, שמנסחים לא רק את אחריותה לקלקול אלא גם את אפשרות התיקון: "אהבתי אותו בטירוף במשך עשרים ושתיים שנה והמשכתי לאהוב אותו גם עכשיו, אבל גם לא סבלתי אותו ושנאתי להרגיש שהפכתי לאמא שלו ושהוא מרשה לעצמו להתנהג מולי כמו ילד מפונק העולה על גדותיו מרוב רחמים עצמיים. הוא האשים אותי בכל מה שכאב לו, ואני האשמתי אותו בזה שהוא הופך אותי למישהי שאינני רוצה להיות... עכשיו, משחיינו בנפרד, התחלתי בהדרגה שוב לראות אותו במקום לראות בו רק את בבואת כעסַי".
יש הישג לא מבוטל בכתיבת ספר על משבר נישואים שיהיה גם כיף לקרוא, אבל את הקריאה ב"סיפורים מן הפרידה" מלווה תחושת החמצה, כשהוא לא מצליח לחמוק מאותה תוצאה שמרנית ומדכאת שאליה מגיעים כל כך הרבה ספרים על נשים ומאת נשים בספרות הישראלית: שהכי טוב בבית, וגם אם עוזבים - זה רק כדי לחזור.
שירי ארצי / סיפורים מן הפרידה, הוצאת כנרת זמורה, 318 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו