"לחסל" - כך קוראים לספר החדש של מישל וולבק, ולמרות השם הלוחמני זהו ספר רך מאין כמותו, ללא ספק הרך, אוהב האדם והמשפחתי ביותר שלו. לא שוולבק זר לסנטימנטליות: בספריו הקודמים נשפך נהי רב על הגבר הלבן והפריבילגיות שאבדו לו, נהי שהיה, עם כל הפתטיות שלו, גם אותנטי מאוד. אבל הפעם וולבק מצליח להניח לגיבורים שלו לאהוב ולהיאהב אהבה שהיא כמעט דתית בטוטליות שלה, בהתמסרות שלה ובגאולה שהיא מספקת, והאהבה המפתיעה הזאת - שבניגוד לאהבה דתית היא גם הדדית וגופנית מאוד - מוציאה את הכתיבה שלו מגדר הנהי הרגיל, עתיר הרחמים העצמיים, על הגבר הלבן: זו כתיבה השרויה בעצב ממשי, ממאיר ומטלטל, על גיבוריו שבערוב חייהם מגלים פתאום את כישרונות האהבה החבויים שלהם, והגילוי הזה, האופטימי והאומלל, מחלץ מוולבק פרץ של רגש קורע לב ומלא יופי.
"לחסל" לא זונח לגמרי את הסרקזם האנטי־פרוגרסיבי הרגיל של וולבק. הוא עדיין לועג מרות לתקינות הפוליטית, סולד מעליית האסלאם בצרפת (המוסלמים מתוארים כאן כאספסוף), מקונן על המשבר הכלכלי של האזורים הכפריים והחקלאיים, ומשתלח בפראות בנשות קריירה שאפתניות - בעוד כלפי נשים צנועות, המתמסרות בכל ליבן לבעליהן ולמשפחותיהן, הוא מגלה אמפתיה עצומה.
אלא שהעוקצנות הפוליטית המוכרת שלו, עם כל שנינותה והפרובוקטיביות המענגת שלה, מחווירה לנוכח מה שמתחולל פה בתוך המשפחה: בספר הזה, יותר מאשר בכל ספר אחר שלו, וולבק תולה את השקיעה הערכית והתרבותית של המערב בהתפרקות מוסד המשפחה המסורתי (שהאחריות לתחזק אותו מוטלת על הנשים), ולכן המשפחה כאן היא לא רק מרחב של התבוננות אל תוך נפשן של הדמויות הפועלות אלא גם מוקד אידיאולוגי - והתוצאה לא רק הרבה יותר מרגשת מאשר בספרים הקודמים שלו אלא גם יותר אפקטיבית פוליטית (לצד השמרני).
העלילה מתרחשת בעתיד הלא־רחוק, בסוף שנת 2026 ותחילת 2027, ותחילתה בסדרה של פיגועים חידתיים שהשב"כ הצרפתי מתקשה מאוד לפענח, שכן הפיגועים מופנים נגד אוסף משונה של מטרות, שמסכל את הניסיונות למפות את מבצעיהם הפוטנציאליים לפי "שמאל" ו"ימין" במובן המוכר שלהם: בעוד הפיגועים הראשונים הופנו נגד שר האוצר הצרפתי ונגד ספינות סחר הנושאות מכולות מלאות סחורה מסין לצרפת - מה שרימז על מבצעים מהשמאל הקיצוני, המתנגד לגלובליזציה - בהמשך נפגעים גם בנק זרע וסירת מהגרים, מה שמרמז על קרבה לימין הקיצוני.
למנגנוני הביטחון הצרפתי ברור שזה טרור ממין חדש, שלא מתמיין לפי הקטגוריות הרגילות, וגם חלק מהטכנולוגיות של הפיגועים האלה לא נראו קודם. הטרור הזה מחייב מחשבה פוליטית חדשה - והחלקים בספר שעוסקים בפיגועים החידתיים הללו לא רק מכילים ניתוח פוליטי מבריק ומעורר מחשבה, שכן וולבק משתעשע בהיפותזות פוליטיות פרועות שעולות מתוך המפגש בין שמאל קיצוני וימין קיצוני (חלקן מתבססות על ארגונים שכבר קיימים במציאות ואפשר לגגל אותם ולגלות עד כמה הם אכן מחורפנים), אלא הם גם נקראים כמו מותחן מרתק.
הקשר של גיבור הספר, פול, לפיגועים האלה עובר דרך דמות האב - למעשה דרך שני אבות: אב מקצועי ואב ביולוגי, ששניהם מצויים בסכנה, או שכבר הובסו.
הראשון הוא שר האוצר, ברונו ז'וּז', נגדו כוון הפיגוע הראשון, שפול הוא עוזרו ואיש סודו. ז'וּז' מתואר כפוליטיקאי מהסוג הרציני, החרוץ וההגון שכבר פס מן העולם לטובת כרישי התקשורת החלקלקים (והמתרגם ניר רצ'קובסקי מעיר בשוליים על הקשר האפשרי בין דמותו הבדיונית של ז'וז' לבין ברונו לֶה מֵר, שר האוצר הנוכחי של צרפת וידיד אישי של וולבק). אלא שעד מהרה יתברר כי האיום הממשי על ז'וז', לא פחות מאשר עריפת ראשו בפיגוע, הוא שיהפוך להיות פוליטיקאי כמו של השאר, מאלה שהם קודם כל אנשי תקשורת, בובות של מערכי תדמית משומנים שכישרונם הגדול הוא דיבור למצלמות.
נוסף על ז'וז', דמות אב נוספת שחרב מתנוססת מעל צווארה היא אדואר, אביו הביולוגי של פול, שבתחילת הספר לוקה בשבץ והופך להיות משותק לחלוטין, חסר יכולת תנועה ודיבור.
כעת האב, שהיה בעברו סוכן של שירותי הביטחון הצרפתיים, לא יכול להסביר מה פשר המסמכים שנמצאים בתיקו, שיש להם קשר ברור לסדרת הפיגועים, ואולי אפילו חזו אותם. אם היו לו תשובות, כעת הן נעולות במוחו הבלתי נגיש ואין דרך לחלץ אותן משם.
נוכחותו של האב כהוויה דוממת אך רואה ומבינה היטב, שאוצרת בתוכה פתרונות לחידות שלשאר האנשים אין קצה חוט לפתור אותן, הופכת אותו למעין ישות אלוהית, טוטם אולי, שכל המשפחה המורחבת מתכנסת סביבו, מייחלת לאוֹת ממנו, והוא במבטו נטול התזוזה צופה בהם, בשלושת ילדיו ומשפחותיהם, כשהם מידרדרים אל תחתיות, צופה ולא עושה דבר.
דרך הקינה על האב הנוכח־נפקד מקונן וולבק על דור שלם, דור הבייבי־בומרים, ילידי שנות ה־40 וה־50, שמתואר כאן כדור אנרגטי, יצרי ועתיר כישרונות, שאחריו באו דורות של עצירה ודעיכה, או אפילו הריסה, דורות שניוונו והחריבו את כל מה שיצרו הדורות שלפניהם - את התרבות, הפוליטיקה, הפילוסופיה, ההיגיון. לא בכדי שם משפחתם של פול ואדואר הוא רֵזוֹן (היגיון, תבונה). הסתלקותו של האב מהעולם היא הסתלקותה של התבונה, של ההיגיון כפי שהכרנו אותו; ולבנו פול רֵזוֹן כבר אין ילדים.
עם היעלמות התבונה, גם הכיף הלך. בראש ובראשונה, כבו חיי המין - וזוהי, נדמה, על פי וולבק, נקודת המפתח להרבה מהרעות החולות שפוקדות את המערב. זו לא תזה חדשה אצל וולבק, היא חוזרת בכל ספריו, אבל כאן ההקשר המשפחתי שלה הוא הדומיננטי - שכן המין הוא שמחזיק את המשפחה, ופול ואשתו לא מקיימים יחסי מין זה עשור.
אמנם זאת לא תופעה ייחודית להם, זאת רוח התקופה. למשל, כשפול רואה במלון דרכים גבר ואישה, סוכנים־נוסעים כנראה, שנקלעו לשם כל אחד בנפרד, הוא יודע שלא תהיה ביניהם הרפתקה לילית, כי הדברים האלה, שקרו בזמנו של אביו, כבר לא תואמים עוד את רוח הזמן. כעת "לא יקרה, מן הסתם, כלום".
רק אחרי שהמין חוזר לחייו פול מבין עד כמה הרסני היה עבורו הכיבוי של המין, כמה הוא הפסיד בוויתור עליו, ועד כמה שגוי הכיוון הטכנולוגי־מנוכר שבו מתקדם העולם. "מה הטעם להתקין רשת 5G אם כבר לא מצליחים פשוט לחזור ולגעת זה בזה, לבצע את התנועות החיוניות, אלה שמאפשרות למין האנושי להתרבות, אלה שגם מאפשרות לאנשים, לפעמים, להיות מאושרים?"
יחד עם המין, וכפועל יוצא, הלכו גם חיי המשפחה. יוצא שהמודל היחיד שהוא בר־קיימא בעולם העכשווי הוא, על פי וולבק, אורח החיים הדתי־מסורתי. מבין שלושת האחים - שלושת ילדיו הבוגרים של אדואר רֵזוֹן - היחידה שמצליחה לצלוח את התקופה המערערת בשפיות, ואפילו לתפקד בתוכה כעוגן של יציבות וצלילות, היא האחות הקתולית, שהקדישה את כל חייה לבעלה ולמשפחה.
בחברה המסורתית גם ההזדקנות ומחלות הזיקנה מטופלות טוב יותר - בתוך הקהילה. לכן אילו היו חיים בחברה מסורתית, היתה נחסכת מבני המשפחה ההתמודדות המתסכלת עם מערכת ממסדית אכזרית וצינית במוסד הציבורי לטיפול בקשישים שבו מאושפז אביהם. אחת האחיות במוסד, מהגרת מאפריקה, אומרת לנוכח הדברים האיומים שהיא רואה שם: "אם זוהי הקידמה אז חבל היה על המאמץ". היא מעדיפה את אפריקה המסורתית, הקהילתית, ואכן עוזבת את צרפת וחוזרת לאפריקה.
המערב בדור שאחרי הבייבי־בום, על פי וולבק, הוא אזור מוכה אסון. פיגועים שהולכים ומשתכללים ונעשים נגישים לכל פסיכי עם מחשב, קפיטליזם חסר גבולות, פוליטיקה מנוונת - ועל הכל שורה טמטום נורא. פול מגיע למסקנה ש"רוב האנשים בימינו נהיו מאוד מטומטמים". גם אם קינה על גורלם של החיים במערב הופיעה גם בספריו הקודמים של וולבק, כאן היא לובשת פנים קונקרטיות וקרובות מאוד - אלה של האב המשותק.
הקונקרטיזציה של הקינה על המערב בדמותו של האב מביאה את כתיבתו של וולבק לשיאים של חיוניות ומחליפה את האקלים הטקסטואלי הקר־מנוכר המזוהה איתו בהתאבלות משתפכת, אוקיינית, חסרת מרפא. אולי חלק מהעניין הוא שוולבק, יליד 1956, הוא למעשה בן דורו של האב, והקינה של פול, יליד 1977, על אביו, היא במידה רבה קינה של וולבק על עצמו ועל בני דורו.
כאן גם המשמעות המתעתעת בחיסול שבשם הספר: ב"לחסל" אין שמחה לאיד על חיסולו־העצמי של המערב הפרוגרסיבי, כזו שוולבק תידלק לכל אורך כתיבתו. הפעם וולבק כותב, בראש ובראשונה, מתוך הצד המחוסל. הוא מקונן על מה שהוא מבין כתהליך ההתאבדות של המערב, אבל מתוך אהבה גדולה, ועצב עצום, בעוד הוא שובר את הכתיבה המנוכרת שכל כך מזוהה איתו, ושב ומתחבר דווקא אל מה שמבחינתו כבר מחוסל ללא תקנה: אל אותו יסוד אנושי שהמערב הולך ומאבד, ואולי כבר איבד.
מישל וולבק / לחסל, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי,
הוצאת בבל, 482 עמ'
