מתחת לאדמה

בספר החדש שלה, צֶלֶם, עוזבת עינת יקיר את אזורי המחיה המוכרים לה, את האורבניות התל־אביבית שהיא מזוהה איתה מאז קובץ הסיפורים "עסקי תיווך" והרומן "מרכז בעלי מלאכה" (שניהם ראו אור בהוצאת "כתר"), ויוצאת אל מרחבי האדמה - לא רק אלה שעל פני השטח אלא גם אלה שמתחתיו. הגיבור שלה, נתן, נתקף חרדות והתקפי שיתוק משונים, שגורמים לו לעזוב את עבודתו כמורה לביולוגיה ולהגיע לצפון, ליישוב האקולוגי הבלתי־מוכר קדיתא. שם הוא חווה סדרה של נפילות פיזיות ונפשיות בניסיון להוציא את השד שאולי נכנס בו, ובתוך כך מתוודע אל חיי האדמה: חיי האדמה לא רק במובן של חיים שקרובים אל גידולי האדמה ואל הפיזיות שלה, כולל התולעים שחיות בה ומחיות אותה, אלא גם במובן של העולמות התחתונים, שנשלטים על ידי שדים, לחשים ופסוקים קבליים.

"החרדה היא הבסיס", אומרת יקיר, "ואצל נתן הבסיס הזה מתגלה כדבר גופני. זה משהו שאני מכירה - הנתק לכאורה, ההרגשה שהגוף תוקף ואת לא יודעת מאיפה, התחושה שאת עומדת ליפול, הגופניות שמדברת פתאום כאילו משום מקום - אלה עולמות שעברתי דרכם".

ועם זה יקיר לא רוצה לסמן קשר ברור בין מה שעברה לבין מה שכתבה ברומן, גם מתוך הסתייגות עקרונית מהדרישה המקובלת מסופרים לחשוף בראיונות, כחלק מקידום המכירות לספריהם, את הבסיס האוטוביוגרפי של מה שכתבו עליו. "במקום שבו אני נמצאת היום כאדם כותב, מה שמעניין אותי הוא דווקא המרחק שאני מצליחה ליצור מעצמי. מעניין אותי להמציא. הספר הזה רחוק מממואר. אז לכתוב אותו, ואחר כך כדי לקדם אותו, לבוא ולהציג אותו כפעולה ממוארית - זה נראה לי דבר מטומטם לגמרי. ברור שזה הכל אני, מי זה עוד יכול להיות? אבל להגיד 'כתבתי ככה כי קרה לי ככה' יהיה לא נכון, גם אם ברור שההמצאה מבוססת על זיכרון. אני לא מוכנה לשבש את התפקיד של ההמצאה בכתיבה שלי כדי להתאים למונחים שהם כרגע נורא אופנתיים, של 'כאב לי המרפק ולכן כתבתי'".

"בדידות שהיא הצלה"

נקודת דמיון אחרת בינה לבין נתן, שהיא מדברת עליה בשמחה, היא התקרבותה הפיזית בשנים האחרונות אל האדמה ואל נופי צפון הארץ. למעשה, אף על פי שיקיר מתגוררת במרכז, הספר נכתב בעיקר בצפון. "עוזי (בן זוגה, הצייר עוזי קצב; ק"ד) הוא בן כפר בלום, ואנחנו מתאשפזים שם הרבה. היו לנו שם המון רגעים מופלאים, ולאט־לאט המרחב הזה התחיל לחלחל אלי, לפצוע אותי ממש. אני זוכרת שבשנים הראשונות, לפני שהיו הילדים, הייתי באה עם עוזי וסופרת את הדקות עד החזרה לתל אביב. והיום אני לא רוצה לחזור בכלל. אין כמו התחושה הזאת, שאת יוצאת החוצה ואת על אדמה. יכול להיות שגיליתי את זה דרך הילדים, אין יותר מפעים מילדים קטנים, עירומים, רצים על האדמה, עם השמש והצל. היום אני מסוגלת להתרגש מעץ".

"סופר רוצה להגיע לקהל, שיקראו אותו. לא כתבתי את זה בשביל להישאר במגדל שן. נכון שבזמן הכתיבה אני לא מדברת עם הקהל, אני מדברת עם השמיים - אבל בסופו של דבר אני כותבת כדי להיפגש"

הספר נכתב, היא מספרת, בעיקר בחופשות המשפחתיות האלה, בנופי כפר בלום - ולא בביתה. היא היתה מחכה לחופשות האלה במיוחד כדי לנצל אותן לכתיבה: "הייתי הולכת ללובי של מלון 'פסטורל', יושבת על הספה, שמה באוזניות סאונד של יער, וכותבת".

ועם זה ליישוב קדיתא, שבו הרומן מתרחש, מרחק של כ־30 קילומטרים מכפר בלום, התמהמהה מלהגיע. "בסופו של דבר נסעתי לשם כדי לראות על מה אני כותבת. אבל אני חייבת להגיד, אחז בי פחד. פחדתי להסתובב שם".

למה?
"אולי היה לי פחד לעמת את הנוף עם הדמיון. עצרתי את האוטו, עליתי במדרגות קברו של רבי טרפון, לא היה שם אף אחד, וברחתי. אני מאוד לבד כשאני כותבת - בדידות שהיא נפלאה בעבורי, שהיא הצלה - ואולי לכן מחוץ לכתיבה קשה לי להיות לבד. כשזה לבד אמיתי, שבו אני באמת לא מוגנת, ולא לבד שאני יוצרת אותו למען הכתיבה - הדברים הופכים להיות מאיימים".

מה דמיינת שיכול לקרות לך שם בקדיתא?
"אימה, ממש אימה. היה מן הראוי שאם אני כותבת על קדיתא לפחות אשן שם לילה, ולא יכולתי, זה נראה לי ממש מסוכן. אולי הצלחתי להפחיד את עצמי. אני לא אמיצה במקומות האלה, רק בספרות שאני כותבת אני אמיצה".

מומנט מוזיקלי

יקיר, ילידת 1977, היא נצר למשפחה ספרותית: סבה, יעקב יקיר, היה סופר יידי שעלה ארצה עם אביה ונפטר בשנת 1980, ואחותו של אביה היתה סופרת ילדים ברוסית שנפטרה עוד ברוסיה מסרטן בגיל צעיר מאוד. אף על פי שהוריה עלו ארצה בשנות ה־70 זמן קצר לפני שנולדה, האווירה בבית היתה ישראלית: הוריה אמנם הקריאו לילדים ספרי ילדים ברוסית, אבל דיברו איתם עברית. "לא היתה אצלם הסתגרות ברוסיוּת הקלאסית. היתה המון התעניינות ופתיחות כלפי העברית מהרגע הראשון, ואני זוקפת את זה לזכותם. המחיר של זה הוא שאני לא מדברת רוסית. רוסית זה המקום הכי כואב שלי. נשארתי עם רוסית מאוד מוגבלת. לכן תרגמתי רק יצירות לילדים".

כבר כילדה החלה יקיר לכתוב ולפרסם שירים וסיפורים, ולאורך השנים היא זכתה בהערכה ביקורתית רבה ובפרסים, אבל היא מכירה באנטגוניזם שסגנון הכתיבה האידיוסינקרטי שלה מעורר לפעמים אצל מבקרי ספרות. "היום זה כבר פחות מעניין אותי, הפעולה שלי מאוד ברורה לי", היא אומרת.

איך קרה שהביקורת כבר פחות מעניינת אותך?
"אני מצפה לשיחה, ואני לא מרגישה שהיא מתקיימת. אני מרגישה שהמרחב מאוד הידלדל מבחינת צורות הדיבור שלו ומבחינת הציפיות מספרות, ואני נכנסת לתוך קטגוריות מובְנות שאני לא משתפת איתן פעולה. הרבה פעמים מבקרים מדברים בשם הקורא, ואני חושבת שאין דבר מתנשא מזה, להחליט מיהו הקורא ומה הוא ירצה לקרוא. ההנחה שיש קורא אחד והוא יודע מה הוא רוצה, היא מופרכת וסותרת את עולם האמנות שהוא לא עולם צרכני. לקוח לא מרוצה בעולם האמנות זה דבר נפלא, זה דבר ראוי ורצוי. זה אמור להזיז אותו, להביא אותו לפעולה. פעולת התנגדות וזעם באמנות היא לא פחות טובה ממחיאות כפיים ובראבו.

"אמנות לא עובדת לפי ההיגיון הצרכני שאם קנו את המוצר - הצלחת, ואם לא קנו את המוצר - לא הצלחת, והערך העליון הוא הכסף. הכלכלה נכנסה אל הספרות בצורה מאוד אלימה, דרך חנויות הספרים, ועכשיו זה נדד גם למקום האחרון המסכן שנותר לספרות, שזה הביקורת".

את מרגישה שהביקורת שינתה את הסטנדרטים שלה?
"אני מרגישה שינוי של סטנדרטים שהוא מחליא, שהוא שיתוף פעולה עם המערכת, במקום להתנגד לה. אני לא באה לסתום את הפה למי שרוצה לבקר אותי, אבל אם הרעיון הוא שספרות מטרתה לבדר את הקורא, אני לא שייכת לקטגוריה הזאת, אני לא בדרנית".

יענו לך שהציפייה היא לספרות שתתקשר עם הקורא רגשית, שתתקרב אליו כדי להשפיע עליו.
"אני חושבת שהספר הזה מאוד מתַקְשר. יש כל מיני צורות של תקשורת. מי שיהיה מוכן לוותר על המיידי לטובת תקשורת אחרת, ירוויח תקשורת מופלאה. תקשורת היא דבר רחב. זה כאילו שהיינו באים לפגוש בנאדם עם טבלה של ציפיות קבועות מראש, ומסמנים אם הוא ענה על הציפיות שלנו או לא. כל הרעיון של הספרות הוא המפגש הבלתי־צפוי. הנזק בביקורת כזאת, שמתיישרת עם סטנדרטים צרכניים, הוא שהיא גורמת להרבה אנשים שלדעתי היו יכולים להתעניין בספר שלי לוותר מראש, ולא רק על הספר שלי אלא גם על ספרים אחרים - אני לא לבד במערכה הזאת, יש עוד כותבים".

את מי את רואה במערכה הזאת לצידך?
"כמובן את עודד וולקשטיין, שהוא גם עורך הספר, מיכל בן נפתלי, סמי ברדוגו, שמעון אדף, דרור בורשטיין, לילך נתנאל, עילי ראונר - אלה קולות שנמדדים באופן שדיברנו עליו. נוצר פער בין העובדה שהספר יכול לקבל פרסים וכו', ובין הקהל, שלא יפגוש אותו, ויסמן אותו כדבר גבוה ובלתי נגיש".

חשוב לך להגיע לאנשים?
"סופר בסופו של דבר רוצה להגיע לקהל, רוצה שיקראו אותו. לא כתבתי את זה בשביל להישאר במגדל שן. נכון שבזמן הכתיבה אני לא מדברת עם הקהל, אני מדברת עם השמיים - אבל בסופו של דבר אני כותבת כדי להיפגש. זאת לא אוננות נרקיסיסטית. ולכן הרגע הזה של פרסום הספר הוא קשה: אני לא יודעת איך הספר יתקבל, ואני יודעת שאני לא יכולה להיות אחרת".

אני רוצה לספר לך שהיה לי מאבק עם הספר, לקח לי זמן להתכייל לשפה שלו. לא בגלל שהיא "גבוהה", אלא בגלל שיש מקומות שצרמו לי, שקראתי כמנייריסטיים או סתומים. אבל זה השתנה עם הקריאה, ולאט־לאט הרגשתי שהטקסט הופך למקצב, לחוויה גופנית כמעט.
"אני חושבת שבספרות משמעותית זאת תמיד החוויה. זה כמו לקפוץ לבריכה, למים מאוד קרים. לא מובטח לך שתתרגלי לטמפרטורה של המים - אין שם דלת נפתחת 'ברוכים הבאים'. לא אני צריכה להתרגל לטמפרטורה שלךְ, זאת את שצריכה להתרגל לטמפרטורה שלי. יכול להיות שתצאי. אבל אם תישארי, את תחווי עולמות, אני מבטיחה. או שלא, אבל אני באמת משתדלת. אם אני לא מוצאת את המומנט המוזיקלי הנכון, כמו שקנז קרא לזה, אני לא מתחילה לכתוב. בספר הזה ספציפית היה לי חשוב שיהיה גם סיפור. זה עמד לנגד עיניי. הספרים הקודמים היו יותר ספרי אווירה, מהלך תודעתי־נפשי, וכאן היה לי חשוב הסיפור".

מה קרה שהסיפור הפך חשוב?
"לא יודעת. אולי אני מחפשת משהו אחר ממה שעשיתי עד עכשיו - כמו שהיה לי חשוב לצאת מתל אביב".

למה דווקא לקדיתא?
"בפעם הראשונה שכתבתי את השם, עוד לא ידעתי למה. אולי בחרתי בו כי הוא נשמע לי כמו תעתיק של שם עברי קדום. השם עלה לי לפני המקום. רק אחרי שכתבתי אותו נכנסתי לגוגל, וראיתי כי טוב, כי נכון - אני עובדת ברוורס. אהבתי שקדיתא זה מרחב פרוץ, לא מוגדר, שהגבולות שלו לא ברורים והמעמד החוקי שלו לא ברור. ואהבתי שיש בו חיבור נדיר בין טבעונים פנאטיים לבין חסידי ברסלב - קבר רבי טרפון נמצא בתוך קדיתא עצמה. קדיתא מסמנת בשבילי את החיבור בין עבודת האדמה ועבודת השמיים. זה מקום שאפשר להשתקע בו באדמה, והוא גם מאפשר להתנהל במרחב המיסטי של השמיים, ואני חושבת שבאיזה מקום נתן מנסה לחבר ביניהם".

את נותנת כבוד לאסוציאציות שלך.
"כן. מאוד חשוב לי לצאת למסע בלי לדעת לאן אני עומדת להגיע, דברים צריכים להתגלות לי. אני מרגישה שזה כמו וילון של תיאטרון שנפתח לאט־לאט. בכתיבה אני הולכת אחרי הלא־מודע, והוא חייב להיות ממשי, חומרי לגמרי. זה לא־מודע שאני נותנת לו צורה".

זה מאוד ברור מהקריאה שאת לא הולכת בנתיב סלול, שהכתיבה שלך לא ממושמעת.
"זה לא יהיה לי מענין אחרת. אני לא אכתוב אם אני אדע לאן אני הולכת. אני לא מסוג הכותבים שמכינים פתקים, יומנים, רשימות".

חשבתי על זה שלנתן אין אבא בספר – אולי זה קשור לניסיון שלך להשליט על הספר משטר אסוציאטיבי, בכך שהספר בונה מרחב פרה־אדיפלי, שאין בו דמות אב?
"יכול להיות שאני חייבת להרוג את אבא כדי לכתוב. את יודעת, בגיל 14 כתבתי סיפור, קראתי לו 'ארבע עונות' ופרסמתי אותו ב'עיתון 77'. בסיפור הזה הרגתי את אבא. אז יכול להיות שזה המחיר, שצריך להרוג את אבא כדי לכתוב. בהרבה ספרים שלי האבא איננו, או מפורק. היה רגע שבו פתאום שמתי לב שאין לנתן אבא, ואז אמרתי, 'עזבי, לא צריך לכתוב אותו בכוח אם הוא איננו, כנראה זה הסיפור'".